"כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו, ובדברים שהרבה לפשוע בהם ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב".
"רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלימות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
מי שקלקל ח"ו את חוש הראייה שלו לא יזיקו לו המראות האסורות כ"כ כיון שהוא איבד את רגישותו לטומאה רח"ל. משא"כ מי ששומר על טהרת חוש הראייה, קיימת אצלו רגישות גבוהה למראות אסורות וכל ראייה מסוגלת להזיק לו מאד וצריך משך זמן עד שמחשבתו תחזור לאיתנה.
יש לציין, דגם אחרי שכבר הגיע במדה מסויימת לשמירת הראייה, מ"מ יתכן שאם יזדמן לו פתאום איזה ראייה אסורה בקרן זוית תגרום לו הראייה נזק גדול, שהמחשבה על הראייה תחזור על עצמה כמה פעמים מבלי שיצליח להתנתק ממנה.
תמיד חשבתי, שככל שאדם הוא גדול יותר, כך הוא נתבע לזהירות פחותה יותר, אך מפרשה זו ניתן ללמוד שהשקפת התורה היא אחרת. גם חז"ל אמרו ש"כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו".
אחרי שהשתחרר קצת מכבלי היצר ויצא מתחת תחום הדמיונות של היצה"ר שמסנוורים אותו לגמרי ושוללים ממנו את השליטה העצמית, אז יתחילו הכוחות הרגילים לפעול, ובמשך הזמן נחלשת התשוקה והסקרנות להסתכלויות.
עצה נפלאה לנצח את היצר, וכמו שאמר הגר"מ סולובייציק זצ"ל (הובא בספר והאיש משה ח"א עמ' קע"ה) דאין לך תריס מעולה כנגד היצה"ר מחשיפת הפרצוף ולקרוא לו בשמו המפורש.
מה שמרגיש האדם משיכה מיוחדת והנאה מהסתכלות או דיבור וכדו' אינו אלא הנאה דמיונית, יצירה מחודשת של היצה"ר, שאם היתה זו אשתו לא היה לו הדבר כן כלל, וגם אצל בעלה אינו כן, ורק משום שהיא אסורה לו יש כאן כח הדמיון של מים גנובים ימתקו, ע"כ.
שמעתי בשם הגה"צ ר' אביגדור מילר זצ"ל שהסביר, שכל ענין יצר ההסתכלות והמשיכה לכל זה הוא רק דבר דמיוני כדוגמת בלון מנופח שבדקירת מחט אחת מתפוצץ כולו ולא נשאר ממנו זכר.