בפתח פרשתנו, מתארת התורה כיצד על הכהנים להיזהר יותר מבני ישראל בענייני טומאה ובענייני נישואין. הכהן הגדול נתבע לזהירות רבה אף יותר. חלים עליו איסורים רבים יותר.

תמיד חשבתי, שככל שאדם הוא גדול יותר, כך הוא נתבע לזהירות פחותה יותר, אך מפרשה זו ניתן ללמוד שהשקפת התורה היא אחרת. גם חז"ל אמרו ש"כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו".

גם בענייני טומאה וטהרה, ככל שדבר הוא במדרגה גבוהה יותר, כך הוא "רגיש" יותר לטומאה. תרומה יכולה להיטמא ביותר אופנים מחולין, וקדשים יכולים להיטמא ביותר אופנים מתרומה.

במסגרת ההתמודדות עם התאווה, אנו נדרשים לזהירות יתירה, זהירות שאדם שהתאווה אינה בוערת בו, אולי פחות זקוק לה. אנחנו פשוט "רגישים" יותר לתאווה, ולכן היא בוערת בנו גם כתוצאה מדברים פעוטים, אך אל לנו לחוש נחותים בשל כך, נבחרנו לתפקיד חשוב של התמודדות בעולמו של ה', תפקיד שבו אנו זוכים להופיע את אורו במקומות לא פשוטים, זוכים להפוך את העולם כולו למקדש מעט, ולהיות ככהנים המשרתים לפניו.