ניסן כתב on 16 דצמ' 2019 05:34:



אני לא בטוח שאתה צריך להיות אמיץ, זה אולי חלק מהעניין, אבל חלק יותר גדול לעניות דעתי , וכתבתי את זה גם למשתמש1, הוא להאמין במשהו שהוא לא כסף חברתי או כסף אמיתי-פיזי.
וזה קשה, כי כסף חברתי או כסף אמיתי הוא חשוב, באמת, בלי ציניות, לכן אני לא יכול פשוט לבטל אותם, אני חייב להביא משהו אחר, משהו שאני ממש לא מכיר ואני לא מבין בדרך כלל, ואז אני צריך  להאמין בו.
והאמונה הזאת צריכה להיות האמונה ברגשות, רגשות גם אם מאבדים לך כסף חברתי, מיני או אמיתי. זה קשה בטירוף.

זה קשה כמו לבקש מחילוני להיות דתי (ולא משנה איזה דת מדובר) - זה אותו רעיון, אתה מגיע לאיש חילוני, ומבקש ממנו להכיר בסט אמונות, טקסים, וערכים שמנותקים מההוויה של החילוני - ולא רק להאמין בהם, ממש למסור את נפשו עליהם.

לרגש יש אותם טקסים, ערכים, אמונות, שלעיתים סותרים ולעיתים ממש מתנגשים עם הערכים של הכסף.

המציאות העצובה של חיי היא שכל הצלחה שהייתה לי - והיו לי אכן כמה וכמה הצלחות, אני חייב לרצון העז והשורף שלי להשיג כסף חברתי בכל מחיר.
אבל, אותו רצון עז ושורף שיש לי להשיג כסף חברתי בכל מחיר - יש לו חסרונות עצומים.
למשל אם אני נראה לומד משהו מתוחכם, גם אם אני לא מבין אותו לעומק, אז לא אכפת לי - הרי המטרה הושגה - אני לומד משהו מתוחכם, מקבל ציונים שמאפשרים לי לשרוד בעניין ותו לא, כולם חושבים שאני מדהים ומגניב וכו'. המטרה הושגה. והמטרה מעולם לא הייתה באמת ללמוד מה שכתוב, זה היה רק אמצעי.
עוד דוגמא - עבודה, למה אני עובד ? כי יש לי מאחורה בראש מחשבון שמודד כל תנועה וכל מעשה וכל מילה שאני עושה, ומפרש לי כמה "כסף חברתי" הרווחתי מכך - אמרת משהו שנון ? עשית כסף חברתי, עבדת על משהו טוב ? עשית כסף חברתי. ואני העבד של המחשבון הזה, אני תמיד הולך לפי הדרך שהוא אומר לי שיש בה הרבה כסף חברתי.
אבל אני לא יוזם. אני יכול לעבוד בצורה בזבזנית שלוקחת המון זמן וניראית כאילו אני עסוק מאוד, כאשר אני יכול לקצר את התהליך פי שלוש, כי אף אחד לא הבין בדיוק מה אני עושה כדי להגיד לי שאני מבזבז זמן. 

אתה יודע מה הכי עצוב ? 
שאם מחר אני יהיה אמיץ ויחליט לפעול לפי הרגשות שלי. בקיצור אם אני יחליט מחר להקשיב לרגשות שלי, באמת להקשיב להם, וללכת לפי מה שהם אומרים, גם אם זה כרוך באובדן כסף חברתי.
אז אני יעשה את זה, יאבד כסף חברתי, וימשיך לפעול.

אבל אז, בגלל שאני מקשיב לרגשות שלי, אני יהיה איש טוב יותר, יציב יותר, אמין יותר, חביב יותר, ואז אני יקבל את הכסף החברתי בכל מקרה - ואני מכור קיצוני לכסף חברתי, ולכן אני יתמכר שוב.

זה מקביל למציאות בה נקיות מפורנו גורמת לך לקבל המון הצעות מנשים ליחסי מין, זה לא טוב בכלל..

אם רק היה לי איזה סינון שאני יכול להשים על העולם, כמו נטספארק או pluckeye, שיאפשר לי לסנן את ההערכה שרוכשים לי אנשים (גם אם היא קטנה, אני מאוד רגיש לדברים האלה), הייתי לוקח ושם על הסינון הכי גבוה.
הלוואי... אבל אין, אין שום סינון לדבר הזה. וגם אם יש - האם זה לא יזיק לי מאוד, לא לקבל את הכסף החברתי שלי בכלל ? כנראה שזה יזיק. כמה זה יזיק אני לא יודע. זה שאלת מיליון הדולר, אבל זה יזיק.

לא אכפת לי אם כל האנשים יעריכו אותי בטירוף כל הזמן, או שכל האנשים יהיו אדישים אליי בצורה קיצונית או צוננת כל הזמן. כי המצב הראשון מסתדר עם ההתמכרות שלי, והמצב השני מרפא אותי מההתתמכרות שלי.
אבל להיות במצב שאני לפעמים מקבל ולפעמים לא מקבל הערכה, זה בלתי נסבל

רובין
מזדהה מאד עם מה שכתבת.
אני מזהה אצלך מה שיש אצלי - הציפייה שכולם ישתחוו כשרואים אותי.
בגיל צעיר מצאתי עצמי כאבא של המשפחה. אבא שלי נפצע במלחמה ולא תיפקד לחלוטין.
בגלל מה שעשיתי הייתי בטוח שאימי ואחיי צריכים לנשק לי את הרגליים כשהם רואים אותי. וכשזה לא קרה התמלאתי זעם כלפיהם.
רק כשהגעתי לתוכנית 12 הצעדים, נפלה עלי הארה - אני לא מרכז העולם. אני לא השמש וכולם כוכבים שסובבים אותי.
תפילת צעד 3 - הסר מעלי את המכשולים כדי דאוכל להיטיב למלא את רצונך. לא רצוני!
כמה זה קשה, כל מה שחשבתי שנים רבות קורס כנגד עיני. 
אומרים חברים מחלימים שעזרה לאחרים היא מה שממלא אותנו אחרי שכל אמונותינו הישנות קורסות.
לא סתם בחרת את השם רובינהוד

ניסן כתב on 16 דצמ' 2019 18:59:

אצלי בפנטזיות הכי עמוקות של הרצון לכסף חברתי, אני מדמיין שאני אדם כל יכול ברמה קסומה שמזיז אירועים ברמה עולמית.
אבל אני לא מדמיין שמנשקים לי את הרגליים, או משתחווים, כי זה גינוני כבוד שהיו לפני 2000 שנה, לא היום, אני מפנטז גינוני כבוד מודרניים מאנשים - מבטי הערכה, הערצה וכדומה, כמו שמקבלים מנהיגים פופולריים - רק פי 2 או 3.

אולי התכוונת לנשק רגליים ולהשתחוות כביטוי, אני לא יודע, אבל רציתי לדייק לפחות בקשר לעצמי.

טוב, אז גילינו ששנינו באמת מאוד מאוד אוהבים ומייחלים וחושבים על כסף חברתי כל הזמן.
שאלה השאלות היא - האם אנחנו מכורים ?
האם אנחנו נורמליים ? או שאנחנו לא נורמליים ?
כמה האנשים הרגילים בעולם שלנו מייחלים לכסף חברתי ? וכמה אנחנו דומים לנורמליים ?

אני יגיד לך מה אני חושב באופן כללי -  היום מאוד קל להתמכר לכסף חברתי, כמו שקל להתמכר לכסף מיני. למה קל להתמכר לכסף מיני זה כבר מוכר וידוע למה.
אבל גם לכסף חברתי קל להתמכר בגלל שני סיבות - סרטים, והיכולת המופלאה של בני אדם להיכנס לנעליים של מישהו אחר.
מה זה סרט ? סרט הוא סיפור על גיבור, בדרך כלל - הגיבור הזה, אם כי הוא משתנה במהלך השנים, הוא דמות ראויה להערצה - הוא עושה כל מיני דברים שמעוררים התפעלות, אומר דברים שמעוררים התפעלות, הוא עושה את זה בלי לבקש תמורה - שזה מעורר התפעלות (אז בעצם הוא כן מקבל תמורה חהחה) .
בגלל שאנחנו אוהבים להכניס את עצמנו לראש של מישהו אחר בסרט, אנחנו למעשה נכנסים לנעליים של אדם שמקבל טונות על גבי טונות של כסף חברתי (וגם כמות מדודה של כסף מיני - אם הוא יקבל יותר מדי כסף מיני הוא לא יהיה "ראוי להערכה" ויאבד כסף חברתי)
ואז בגלל שאנחנו נהנים מאוד להרגיש את התחושה הנעימה של הכסף החברתי, אנחנו מחפשים אותה עוד.
ואנחנו מוצאים - בעבודה, לימודים, בית, בכל מקום.

אז הפוי' גרם לנו להתמכר לכסף מיני.
והסרטים והסדרות גרמו לנו להתמכר לכסף חברתי.

ואם זה נכון, אז הבעיה היא נרחבת בהרבה ממש שחשבנו. בדיוק כמו שההתמכרות לפוי' זה הרבה יותר נרחב - 85 אחוז מהגברים רואים פעם בחודש ומעלה פוי'...
אבל הסיבה לכך שאנחנו מטפלים בהתמכרות לכסף חברתי, היא בגלל שככל הנראה, אם אצל אחרים הכסף החברתי חשוב ואולי הם מכורים אליו קצת, אצלנו הוא חשוב ברמה קיצונית וחולנית, ואנחנו מכורים הרבה. כנראה.

אז זה המחשבה שלי. ולצערי אחריה אני לא יכול לדעת עדיין בבירור כמה אני מכור ביחס לשאר, אני מרגיש שאני מתקרב לתשובה אבל אני לא שם.

לדעתי אין חשיבות להשוואה לאחרים.
כמה אתה מכור לכסף חברתי ביחס לאחרים לא משנה.
אתה, כמוני מכור לתישבוחות, מבטי הערצה, מילות תודה, בונוסים וכל שאר הבלים כאלו.
כשזה לא מגיע, או חלילה מבקרים אותנו, זאת שואה אמיתית.
הבוס שלי למשל יודע שהוא לא יכול לבקר אותי. אני מגיב בקיצוניות, מתפטר.
אז מה הבנו עד כה-
אנחנו מכורים לקבלת הערכה מאנשים אחרים. כשזה לא מגיע במינונים לו אנו זקוקים אנחנו בחוסר איזון. אי שקט, פחדים.
מכאן הדרך לשימושים בתאווה קצרה - שם לא מבקרים אותנו, לא כועסים עלינו, יש שם רק טוב. לכאורה.
אבל מה קורה אחרי שימוש - קם כנגדינו המבקר הכי גדול בעולם, אנחנו עצמינו.
מאשים אותנו
בז לנו
כועס עלינו מאד.
אנחנו לא יכולים לסבול זאת וממשיכים להשתמש כדי לברוח שוב למקום בו אוהבים אותנו.
לדעתי, ביום בו נוכל לקבל ביקורת באומץ, לראות את האחר ולא רק את עצמינו, נוכל להיחלץ ממעגל האימים הזה.
מה דעתך?

ניסן כתב on 16 דצמ' 2019 21:35:

החשיבות להשוואה לאחרים היא טקטית, הרי אם כולם רואים פוי' 9 שעות ביום ואני רואה פוי' 8 שעות ביום, זה בוודאי לא אומר שאני בסדר, וכנ"ל לגבי ההתמכרות לכסף חברתי.
אבל זה מאפשר לי לתפוס את הפרופורציה של איפה אני, וכך לזעזע את עצמי מספיק על מנת לצאת. מי שמכור לכסף חברתי שונא לגלות שהוא מפגר מאחורי החברה בנושא מסוים.

אתה צודק בקשר למה שקורה אחר השימוש - הרצון שלך לכסף מיני גובר מאוד, ולאחר שאתה מסיים לצרוך את הכסף המיני, הרצון לכסף המיני מתבטל לכמה שעות/ימים, ומה שנשאר זה הרצון לכסף חברתי, האלוהים השני שלנו, ואנחנו מתביישים מול האלוהים השני שאכזבנו אותו כל כך.

אבל אני לא מסכים איתך בקשר לקבלת ביקורת באומץ ולראות את האחר.
הרי אם רוצים להילחם מול משהו, צריכים להבין מה המטרה - וקבלת ביקורת באומץ זה לא מטרה, זה אמצעי.
באותה מידה, אני יכול להיות מכור לכסף המיני ש"מקבל ביקורת באומץ" בנושא של "איך להתחיל עם בנות לצורך יחסי מין", ואחרי ש"קיבלתי ביקורת באומץ" ו"השתפרתי", אז קיבלתי הרבה יותר "יחסי מין מבנות".
אז אתה מבין מכאן, שלקבל ביקורת באומץ, זה לא משהו ברור שמאפשר לנו ללכת לדרך הנכונה.
אותו דבר בקשר לכסף החברתי - אתה יכול להיות מכור לגמרי לכסף חברתי ועדיין לקבל ביקורת באומץ.

מה שכן נכון, ואולי לזה התכוונת, זה שקשה לי מאוד לקבל ביקורת בזמן אמת, כאשר אין לי שליטה על האירועים.
אני מאוד מאוד שמח לקבל ביקורת בנקודות בזמן בהם אני לא צורך כסף חברתי, כי אז אני יכול לחשוב איך אני יכול לשפר את הצריכה של הכסף החברתי. לשפר את הצריכה של ההתמכרות שלי לכמות גדולה יותר.
אבל אם מישהו מעיר לי באמצע שאני עושה ניהול פגישה, או משהו דומה, זה כבר נורא ואיום, כי אני מרגיש שאני מאבד כסף חברתי, שהרי ביקורת אומרת שאיבדתי כסף חברתי, ואין לי שליטה על כך כי אני בדיוק עסוק בלדבר מול כולם ואני עסוק במשהו אחר, וזה - זה משהו מפחיד מאוד עבורי.
אבל במצב כזה, איך אומץ יעזור לי ? אני לא יכול לגדל או לאכול אומץ.. אומץ לאבד כסף או להיות במציאות בה אתה מאבד כסף נולד מרעיונוות ועקרונות שאינן קשורות לכסף, וכל מה שיש לי בראש זה כסף חברתי....

בקשר לקבלת האחר - זה כללי מדי, מה אתה מתכוון בזה ? הרי אנחנו לא מדברים פה על האם אנחנו מקבלים או לא מקבלים את האחר, אלא אנחנו מדברים פה על איך אנחנו צורכים את האחר, צורכים את ההערכה העצמית שלו.
אני לא חושב שאכפת לי שאחרים יתנהגו מה שהם רוצים, כל מה שאכפת לי זה שהם יעריכו אותי ויעריצו וכו'.

בוקר טוב

בפיזיקה יש מונח שנקרא שיווי משקל.

כאשר גוף נמצא בשיווי משקל, צריך להשקיע אנרגיה כדי להוציא אותו משם, ותמיד הוא ישאף לחזור לאותה הנקודה.

אנחנו נמצאים בנקודת שיווי משקל חזקה ועמוקה מאד, שנים שאנחנו שם.

תדמיין כדור שנמצא בבור עמוק מאד, מלא בבוץ.

בבור זה אנחנו - מבקשים הערכה, דורשים הערכה. כזה לא מגיע אנחנו משתגעים.

צורכים תאווה. ושוב מתבוססים בבוץ.

כדי לצאת מהבור צריך להפעיל כח גדול. כדי לא לחזור לשם צריך כח עוד יותר גדול.

יש מעין קפיץ חזק ( כח הכבידה ) שמושך אותנו שוב ושוב לבור.

אנחנו צריכים לחתוך את הקפיץ, לצאת מהבור, אבל אין לנו אין הכח, זה גדול עלינו.

אנחנו חסרי אונים, חסרי כח.

צעדים 2,3 אומרים שרק כח עליון יכול להוציא אותנו מהבור, אבל, וכאן האבל הגדול, רק אם אנחנו ניקח אחריות ונעזור לעצמינו- צעדים 4 והילך.

לעיתים צריך להקשיב לחברים מכורים אחרים, שהרי אלוקים מעביר את מסריו דרכם.

גם הפעולה הפשוטה של הקשבה לאחר דורשת אומץ, ובוודאי הנגיעה בפגמי האופי שלנו.

אני מחפש את הסולם לצאת מהבור, רע לי מאד בבור.

ניסן כתב on 17 דצמ' 2019 05:29:

אם אתה כל כך מתעקש לדבר על אומץ - אולי תסביר למה להקשיב למישהו מדבר דורש אומץ ? אם אתה הולך לקבוצה של 12 הצעדים ומקשיב למישהו מדבר על הנפילות שלו, מה האומץ בלשבת שם ולהקשיב ?
זה דורש אומץ ללכת לקבוצה, אבל לא אומץ להקשיב אחרי שהלכת לשם...

אנסה להסביר
יש לנו, המכורים, פגמי אופי שככל הנראה הביאו אותנו להתנהגות הכפייתית, לשימושים.
אחד מפגמי האופי המרכזיים הוא הריכוז העצמי, האנוכיות. לראות את עצמינו במרכז העולם, וכולם צריכים לעשות את דברינו.
דמיין לך את קיסר רומא יוליוס קיסר - מי שהעז להמרות את פיו, ואפילו להתווכח דינו היה מוות.
אנחנו מרגישים בטוחים מאד במקום הזה של להיות תמיד צודק, לא לתת לאחר לבקר אותנו, להתווכח על כל דבר אפילו הפעוט ביותר כאילו גורלנו תלוי בזה. זה יושב על ריכוז עצמי, פחד שיראו אותנו בחולשותינו ועוד רגשות.
כדי לצאת ממעגל קסמים זה , שמוביל אותנו לשימושים, צריך אומץ.
אנחנו צריכים להחליט לשנות את השקפתינו על העולם. בכוונה אני אומר השקפה ולא התנהגות, מכיוון שזה צריך לבוא מבפנים, עמוק בנשמה, להאמין בזה ורק אז לפעול.
באומץ התכוונתי להקשיב באמת לאדם שמולי, לא רק דרך האוזניים.
מקווה שהצלחתי להסביר
יום טוב ונקי

אני חושב שהאומץ הנדרש שניסן התכוון אליו הוא לאו דווקא בלהקשיב לנפילות של אחרים...
אגב... לפי מסורת 5 המטרה היחידה של קבוצה זה לעזור ולהעביר את המסר לסקסוהוליסט שעדיין סובל
כלומר השיתופים בקבוצה לא אמורים להיות על נפילות וכמה קשה אלא איך אני מתמודד עם זה היום כשאני בהחלמה

נכון שהרבה חברים (ואני בינהם) מנצלים את זה לצערי כפח אשפה לבוא ולזרוק בו את כל הזבל שיושב לי על הלב ולהתנקות ממנו.. אבל יש גם חברים ותיקים יותר שדרך ההקשבה להם אתה יכול ללמוד הרבה על איך להתנהל בצורה בריאה יותר ואיך לוותר ועל מה לוותר כשצריך.

זה נמצא שם בין השורות ואתה צריך לתפוס את זה ולאמץ את זה לחיים שלך, וזה דורש הרבה אומץ.

נכון מאד
התכוונתי להקשיב לאחר, ביומיום, לאו דווקא בקבוצות.
בקבוצה אנחנו יכולים להיות כנים לחלוטין, מבינים אותנו שם. לכולנו בעיה משותפת שמנסים לפתור במסע הארוך של הצעדים.משתפים ושומעים, מנסים לעזור ולהיעזר.
כשכתבתי אומץ לא חשבתי בכלל על הקבוצות, אלא על האינטראקציה היומיומית שלנו עם אנשים.

מתרפא כתב on 18 דצמ' 2019 05:25:

אני חושב שהבנתי.
שאתם מדברים בקבוצות או בטלפון של 12 הצעדים, אתם לא מדברים על כזה זה קשה ליפול, או נפילות שהיו, או התחושות מהנפילות.
כי זה משהו שממצה את עצמו מהר מאוד - כולם כבר מכירים את זה, כולם כבר חוו את זה, אולי יש תועלת לדבר על כך מעט, כדי ליצור תחושה הדדית של הבנה, אבל לא מעבר לכך.

מה שאתם כן מדברים עליו (במקרה שלך 15 שעות בשבוע), זה מה קורה אחרי שאתם מפסיק ליפול, ואז עולם הרגשות הבוסרי שלך נחשף לעולם - לילות בלי שינה בגלל הילדים מובילים לכעס, מריבה עם הבוס מובילה לחשש, עימות עם מישהו מוביל לפחד, כל מיני דברים שלא היה לנו מושג מה לעשות איתם עכשיו, ואילו עכשיו אתם מדברים על זה.

כן, עכשיו אני אולי מבין למה זה דורש הרבה אומץ - אם למשל אומרים לך לעשות משהו, גם אם זה מאבד לך כסף חברתי (שזה מה שניסן אמר שייראו אותי בחולשות שלי), או מה אם מישהו אומר לך לכבות את המנגנונים שלך במוח שאחראים לכך שתראה את חצי הכוס המלאה בכל תכונה ותכונה נפשית שיש לך.

ניסן כתב on 18 דצמ' 2019 05:15:



אני גם רוצה לדייק שהתכונה הזאת, להיות יוליוס קיסר, לא נובעת מרצון לשקר או להתעצל מלהשתפר. להיפך - יוליוס קיסר עבד קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגיע, אבל בגלל שהוא עבד קשה - הוא דואג לשמר את המעמד שלו שהגיע אליו באמצעות עבודה קשה.

וכל מי שמבקר אותנו, וכל פעם שאנחנו נתפסים בחברה שסביבנו, בתור משהו שנחשב פחות מהרף שהצבנו לעצמנו, אנחנו נלחמים בזה כאילו "גורלנו תלוי בזה", כמו שאמרת, ולא נותנים לזה פשוט לזרום ולשקוע, בלי להילחם.

והבקשה של תוכנית 12 הצעדים - (במקרה שלך), לתת לזה לזרום ולשקוע ולא להילחם או להיאבק בירידה של המעמד שלנו, היא לכאורה בקשה מטופשת להדהים - איך אדם שפוי יכול, לכאורה, פשוט לוותר על משהו כל כך חיוני וחשוב, שבלעדיו - מי יודע כמה צרות ובעיות ינחתו עליו, ומי יודע כמה מוטיבציה הוא ייאבד בגלל זה (שהרי הרצון להחזיק את המעמד החברתי שלך נותן לך מוטיבציה אדירה לקום בבוקר ולעשות דברים), ומי יודע איך החיים שלו ייראו עכשיו בלי האלוהים שלו - שזה המעמד שלו בחברה.
ובגלל שהוא עושה את זה, הוא סוף סוף מקשיב לאנשים, כולל לשפת גוף שלהם. בלי סינון של כל מה שהם אומרים או מסמנים שלא מוצא חן בעיניו - הוא שומע הכול, ואם זה כרוך בלהיות שטוף במידע שמבטא את חוסר שביעות הרצון של החברה ממנו - אז מבחינתו זה בסדר.

ובכל זאת, האיש של התוכנית 12 הצעדים, מוותר על כל המלחמה על המעמד שלו. תוך כדי שהוא יודע בבירור את כל מה שכתבתי, ומבין את הסיכונים שהוא נכנס אליהם, את העולם החדש שהוא לא מכיר שהוא נכנס אליו.
זה בהחלט דורש אומץ.

תגיד לי אם הבנתי אותך נכון

הבנת נכון מאד

כל חיי הבוגרים הייתי בתפקידים בכירים בצבא. אהבתי שליטה וכח, זלזלתי באחרים, אמרתי תמיד שאני יודע הכל ואחרים לא מבינים על מה הם מדברים. התנהגתי בכוחניות ובדורסניות כדי להסתיר את הפחד שיגלו שאני לפעמים לא בטוח בעצמי, חושש. התגובה שלי לחוסר ביטחון ופחד הייתה - כוחניות.

לא התמודדתי באמת עם חוסר הביטחון והפחד.

מאז כניסתי לתוכנית הבנתי שכאשר אני מציב עצמי במרכז, כולם צריכים לעשות בדיוק מה שאני אומר, מוביל מיד לטינות וכעסים.

אסביר - לא כולם יעשו תמיד מה שאני אומר. תגלית מפתיעה.ואז אני כועס מאד ורץ להשתמש, כי אני לא יכול לסבול את הכאב.

גם יוליוס קיסר לא הבין שכוחניות בלבד, בלי לראות את האחר, תוביל בסופו של דבר לרציחתו בתוך הסנאט.

היום אני אומר לעצמי בסיטואציות מסויימות - זה בסדר לחשוש, זה אנושי. זה בסדר להקשיב לאחר ולראות את מצוקותיו. אבל, לפעמים בא לי לחזור להתנהגות הקודמת, הפרועה, לא להתמודד עם ההקשבה לאחר.אתן דוגמא :

המזכירה בחברה בה אני עובד דיברה אלי בצורה פוגענית.

בעבר כשזה היה קורה הייתי נכנס בה בכל הכח, מה שהיה גורם לנתק ביננו, פגיעה בעבודה השוטפת, אי נעימות שמציקה לי, ובין היתר גורמת לי להשתמש כדי להקל על אי הנעימות הקשה.

התגובה שלי בשבוע שעבר הייתה לחייך אליה. ניסיתי להקשיב לה ולהבין מאיזה מקום היא מדברת. לרחם עליה כי היא חולה ובמצוקה. זה דורש ממני כוחות על! אני לא רגיל לזה. רגיל להגיב בתוקפנות. לדרוש את המעמד שלי.

התגובה שלי גרמה לי לשלוות נפש. שוב אין צורך בעימותים שינהלו אותי. אני רגוע היום. 

היא כנראה מבינה שטעתה למרות שלא מודה בזה.

מקווה שהבהרתי את הנקודה

ניסן כתב on 18 דצמ' 2019 15:31:



אני מבין, אבל אני חושש מהבעיה שמתחילה ברגע שאתה מסיר את ההגנות.
הרי איך התמודדת עם חוסר בטחון ופחד ? באמצעות כוחניות.
אבל מה קורה שאתה במצב שאסור שיהיה לך חוסר בטחון ופחד ? מה קורה אם יווצר לך נזק תדמיתי כבד בגלל חוסר בטחון ופחד ?
נכון, כוחניות זה רע, ויש להתמודד באמת עם חוסר בטחון ופחד ולא לברוח מהם.
אבל מה אם אתה בחברה או במקום או בתקופת זמן שבה האנשים סביבך לא מבינים את זה? 

לא הבנתי מה זה להציב את עצמך במרכז - הרי מישהו צריך להיות במרכז, אם זה לא אתה, מי זה הולך להיות ? 
הרי אתה קונה אוכל בסופר, אתה מייד שם את עצמך במרכז - אתה לא קונה חלב ולחם בשביל השכן שלך אתה קונה בשבילך.

באופן מפתי, או לא, כאשר אני מפססיק לשחק את יוליוס קיסר הביטחון העצמי עולה, הפחדים נעלמים.
הרי הפחד לא אמיתי, זה בדמיון.
אין נמר מולי שמאיים על חיי.
זה שהצלחתי להבליג על דברי המזכירה, גרם לי לביטחון עצמי גדול - לה יש בעיה, אני מרחם עליה ומאחל לה שתחלים.
המעמד לי לא נפגע מכיוון שדיברתי על זה עם הבוס שלי שגם הוא לא יודע כרגע איך להתמודד איתה.
שמרתי על סמכותי בדרך אחרת מכוחניות.
יש פתגם מאד נכון - אל תהיה צודק תהיה חכם.
יש הרבה דרכים לשמור על מעמד חוץ מכוחניות שמובילה לכעסים ומכאן לשימושים.
עולם שלם נגלה לי בחודשים האחרונים מאז אני נקי