היום ה-97.
0 ימי נקיות מפעולות תאווה.
השבוע הזה היה כולו עבורי שבוע מאוד מאוד קשה.
השיגרה שלי השתנתה בבת אחת בהרבה אופנים, נולדה לי בת נוספת, התחלתי עבודה חדשה, נעשיתי קצת חולה (גרון ואסטמה) וכל יום היה רחוק מאוד מלהיות יום שיגרתי
פספסתי את קבוצת הבוקר הטלפונית שלי כמעט כל יום השבוע...
נכנסתי מאוד ללחץ בגלל העבודה החדשה, העובדה שאני צריך להוכיח את עצמי ולהביא תוצאות ומהר.
לא מצאתי את הרגליים והידיים מבחינת ההחלמה והפעולות, לא הצלחתי לעשות כלום והמשכתי להתנתק יותר ויותר כל יום שעבר.
נאחזתי חזק בעבודה, בלהתקדם ולהגיע למשימה הראשונה, רק בזה הצלחתי להיאחז..
ואז ברגעים ה"מתים" של המנוחה הרגעית מה שהשתלט זה התאווה. לגמרי.
העובדה שקיבלתי מחשב חדש פתוח בלי התוכנת הגנה שלי עליו, והעובדה שאני לא יכול להפעיל אותה עדיין כי היא מתנגשת לי עם כל מיני דברים שאני צריך להתקין פשוט גרמה לאובססיה שלי לטחון לי את הראש כל רגע ורגע להיכנס לאתרים שאסורים לי.
ובהיעדר פעולות כמו שצריך היא אכן השתלטה בסוף.
כל יום השבוע היה גדוש בפעולות תאווה, כולל היום.
לא הצלחתי להתנתק מזה ולא הצלחתי לצאת מהמעגל הזה.
תכננתי כבר את השימוש שלי היום.. לא ראיתי מוצא החוצה ממנו.
באסירות תודה הדבר היחידי שכן הצלחתי לעשות זה שיחות טלפון.
דיברתי עם הספונסר, הסברתי לו את המצב. הוא דיבר ודיבר ודיבר ואמר לי לעשות כל מיני פעולות ופשוט בנקודה מסויימת אמרתי לו אחי אני מצטער אני לא כאן הראש שלי בתאווה ובשימוש הקרב ובא... אני לא יכול לעשות את הפעולות שאתה אומר לי. אני מבין שאני צריך וצריך לעשות גם אם אני לא רוצה אבל פשוט לא יכול...
עוד שיחה לחבר ועוד שיחה לחבר.. וכלום לא משתנה..
שיחת טלפון אח"כ לחבר תכנית ותיק ויקר שלי, שוטף אותי, כן עוזר לא עוזר, שוטף עוד, ועוד, ועוד.. בסוף פתאום זה קורה.
מרגיש את המשב רוח של ההתרוממות.. הרצון.. האמונה שאפשר... שלא מאוחר מידי.
שם חסימה על המחשב סוף סוף !! עם זמן המתנה של שעה בינתיים. מתחייב להתקשר באם פתחתי את זמן ההמתנה. מחליט לוותר רק להיום על התאווה, על השוטטות ועל השימוש. מחליט לנסוע לקבוצה במקום.
ויוצא שזאת אחת הקבוצות הכי מחברות שהייתה לי !
אסירות תודה גדולה לאלוקים ולחבר שבי שדרכו הקב"ה עשה לי את הנס היום.
לא יודע מה יהיה מחר... אבל מה שבטוח שאת היום עברתי!! רק להיום יום אחרי יום.
אוהבים!!