~ צמתי T ~בימים האחרונים דיברתי עם חברים שונים על נושא מרתק בתכנית שלנו - הצעד הראשון.החברים שדיברתי איתם התקשו עם פרדוקס מסוים שעלול להשתמע מהצעד הראשון שלנו ("הודינו שאנו חסרי אונים מול התאווה ושאבדה לנו השליטה על חיינו") - הרי אם אני חסר אונים (חסר כוח) ואין לי שליטה אז איך אני יכול לעשות משהו עם המחלה הזאת? מה הפעולה הפרקטית האפשרית כשאני איילה כלואה על פסי הרכבת של ההתמכרות?*חסר אונים, לא חסר ישע.ראשית, הבלבול הראשון בראשו של המכור לדעתי נובע מההתייחסות אל עצמו כאל יצור חסר ישע. במהלך שיחות בין מכורים ומכורות לא נדיר לשמוע אמירות נוסח "אין לי מושג איך זה קרה" ו-"לא חשבתי או ניסיתי לעשות את זה וזה פשוט קרה לי".אמנם, חוסר היכולת לקלוט את הפעולות שאני עושה ומובילות אותי אל השימוש והמוות הוא חלק אינהרנטי, בסיסי וחמקמק בהתמכרות אך לא על הפריזמה הזו אני רוצה לכתוב אלא על נקודת השכנוע הפנימית שהזכרתי לעיל, המיינדסט או התפיסה השכלית שאנחנו המכורים חסרי ישע וכלואים מבלי יכולת לעשות משהו קונקרטי.התפיסה הזו שגויה (וכבר כתבתי עליה פוסט בעבר >> =AT30P2dqHWEYtZ_6GQuUNs3yynPY8rMCPxonnO-t7XzobtBHkfTVqb7jbQUPrhpcHhywu8d58LygYqG4cBJnQeWuqO9z4e7H9Mu12re1JTsMijPcB2A4ASTpkduMIkhsDi9a0VIYI-84M254JL0qNuWqd7wK0M1WSUFbfS-Ovvhqfio]https://bit.ly/2W8IcqR).אם כן, כיצד יכול מכור כמוני, שלחלוטין חסר כוחות אל מול המחלה שלי, לעשות פעולה שתוציא אותי מתחום 'חוסר הישע' אל עבר ההחלמה המיוחלת?*החיים הם צמתי T.בהתחלה אנחנו לא יודעים את זה, כי אנחנו לא מצליחים לראות אותם.אבל החיים עצמם הם צמתי T אינסופיים ומתמשכים.ההבדל בין אלה שעדיין מחוברים למטריקס ואלה שהצליחו לפרוץ את הכלא של הקיום הוא רק בכמות צמתי ה-T שהלה מצליחים לזהות בזמן אמת, ובהחלטה המודעת שלהם לפנות לכיוון הטוב והמיטיב.מה חשבתי לעצמי? שהחלטות של 'לפה' או 'לשם' קיימות רק בעולם הפיזי?מה ללבוש, מה לאכול, לאן יוצאים הלילה?הרי ברור שבעולמות הרגש והרוח יש לי יכולת בחירה בין X ל-Y.לרכל על הקולגה ההיא עכשיו או לסתום ת'פה? להגיד לו שאני אוהב אותו? לוותר על הוויכוח הזה ולספוג כאב באגו?ייתכן מאוד שכחלק מהחברה האנושית נולדתי עם כיסוי עיניים שלא מאפשר לי לראות את הצמתים האלה אך מה שבטוח הוא שבתור מכור פעיל אני בחרתי שוב ושוב ללכת בכיוון ההפוך מהטוב והמיטיב בכל צומת שבה נתקלתי באופן מודע או שלא מודע.כשהתחלתי להחלים מהסקסוהוליזם הפעיל הזה יכלתי לפני לראות שאני עובר בעוד ועוד צמתי T.בשלב הבא אפילו גיליתי שיש פניות שאני מעדיף לקחת בצמתים האלה, פניות שיטיבו איתי ועם אחרים.אבוי, יש פניות שאני לא לפנות לכיוונם למרות שאני ממש רוצה!מה זה? למה אני לא מצליח לזוז? זאת אומרת, אני מצליח להזיז את הרגל שלי מעט לכיוון הנכון אבל זה כאילו שהרגליים שלי ממש איבדו את הכוח לנוע!כל המהות שלי יודעת שאני רוצה לפנות לשם אבל באותה נשימה כל ישותי הפנימית מונעת ממני לזוז.אני חסר כוחות, אני חסר אונים.אני צריך עזרה.*צעד 2 של התכנית שלנו ("הגענו לאמונה כי כוח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו") הוא ההבדל מבחינתי בין חוסר אונים לחוסר ישע אך הוא לא עומד לבדו.אמנם אני לא יכול להזיז את הרגליים שלי ואני חסר אונים אבל ברגע שלמדתי את הפרקטיקה, יש לי אפשרות לעשות משהו קטן ולבקש מהכוח העליון שלי לעשות את השאר.אולי רק אצליח לסובב את הגוף שלי לכיוון הפנייה שאני רוצה לקחת בצומת T, אולי אצליח להרים את הרגל בכוונה לצעוד לשם - לא משנה עד כמה הפעולה שאני מבצע קטנה, כל עוד אני עושה משהו לכיוון הנכון, הכוח העליון שלי יכול לתת לי את הכוחות שחסרים בי, את הכוח לפנות בצומת שאני מתקשה וללכת בדרך הנכונה.סיפור קטן מאתמול שאולי יעזור להמחיש:חיפשתי ציוד כלשהו לאופנוע שלי ומצאתי את עצמי באתר קניות סיני וזול סטייל עלי אקספרס.קליק אחד לכיוון מה שחשבתי שהוא הקטגוריה שאני מחפש וצצו מולי תמונות של בגדי נשים, חלקן פרובוקטיביות יותר וחלקן פחות.גללתי מעט עם העכבר כי לא שמתי לב איפה אני נמצא וגם חשבתי שאולי אלה רק המוצרים בחלק העליון של הדף ומתחתם אמצא את הציוד אופנועים שחיפשתי אך אחרי 7 שניות התחוור לי שהתמונות רק מחמירות.כל המהות שלי צרחה "אזעקה אזעקה תעוף מפה מהר!" אך כל ישותי קפאה ולא איפשרה לי לזוז.אני חייב לצאת מכאן!הזזתי את העכבר לאיקס האדום בפינה של הדפדפן אבל נשבע שלפתע הוא שקל 5 טון."נו, תסגור כבר" אני אומר לעצמי.האצבע לא מקליקה. הכפתור של העכבר פתאום דבוק."אלוהים אדירים, כוח עליון שלי, אני צריך שאתה תעזור לי, אני לא יכול לסגור את הדפדפן הזה לבד".קליק!אני פותח עיניים ומולי שביל מופלא ונקי מלא באור וטוב, מבט לאחור ואני קולט את הצומת T שהרגע הצלחתי סופסוף לפנות בו.עד הצומת הבא.

יפה מאוד אחי!! 

מהיכן זה לקוח? מי הוא הכותב?