הדברים שכתבתי זה לא כדי להתווכח או משהו, אלא שחשבתי שאולי יש כאלה שיתייאשו כשהם יקראו שאין להם סיכוי לשנות משהו וכל ימיהם יצטרכו להשאר ללא שיפור המחשבות המעוותות, אז ניסיתי לתת תקווה לפי הבנתי ומה שקראתי.
ודאי שמי שדווקא שיטה של להאמין שכל חייו הוא ילחם בזה ואין לזה תקווה להתרפאות מזה לעולם, זה דבר שגורם לו חיזוק ואחלמה - מצויין וכדאי שיאמין לזה.
בהסתכלות הקטנה שלי לתת תקווה במיוחד שאני מאמין בה שהיא תקווה אמיתית אז יכולה להועיל.
ודאי שזכותו של כל אחד לחלוק, ולא להסכים במקצת או בכל דבר שנכתב על ידי.
סליחה אם פגעתי במישהו.

שמואל -אין לך מה להצתער על דברייך
הם חשובים ביותר
כמו שציינת כל אחד רואה את ההתמודדות בצורה אחרת
אם לא הייתי חושב כמוך בצורה אופטימית על הנושא
שאפשר עדיין לתקן את מה שקלקלנו
הייתי כל כך מיואש
לא הייתי משתתף בניסוי הזה אפילו יום נוסף
(וזה לא משנה כרגע אם זה נכון לגבי או לא)

אומר לך איך אני רואה זאת מזווית ראייתי.

אתה לא "כח עליון" או משהו כזה. ס"ה עלית לרכבת כמה תחנות לפני.... (ולפני רוב החברים כאן) ומשכך אתה מכיר את כל השבילים. לי, מהמקום בו אני נמצא כרגע, כולם נראים אותו דבר. אתה מכיר מבפנים. עברת שם כבר. אתה יודע איזה שביל מוביל לדרך ללא מוצא במקרה הטוב ואיזה לשדה-מוקשים במקרה הפחות טוב.  ולכן אני חייב להצמד אליך. לשאול בעצתך ולעשות כהוראותך. לצעוד רק במסלול שתסמן לי גם אם אני רואה שבילים יותר מעניינים.

זה עדיין כך?
משום מה לי זה כן נראה שחברים יותר ותיקים כבר לא מתעסקים עם התאווה, הם נמצאים פה רק בשביל להעביר את המסר הלאה, לפעמים אני מרגיש כאילו הם בזים קצת למי שעדיין מתמודד עם החוסר אונים מול התאווה, (כמוני...)

חבל לי שככה אתה מרגיש. בעיני כל אדם "שבז" לאדם אחר פועל באופן חולה. ובטח מי שעושה את זה בשם "ההחלמה".. יש לי חברי תוכנית ידידי אמת שעלו על רכבת ההחלמה לפני שנים, שנים רבות אפילו, מעולם לא נתקלתי אצל אחד מהם בהתנשאות על איזשהו בן של אלוקים.

ובאופן אישי, אני מאמין שההתמודדות עם תאווה נגזרת מסגנון החיים ומהחיים עצמם. וביתר פירוט:

במשך תשע שנים הראשונות של ההחלמה שלי עבדתי בעבודה שלא הצריכה מגע עם "הרחוב" או מושאי תאווה. ב"ה יכולתי להתמקד בהתפחות הרוחנית שלי (טינות, רצון עצמי וכד') כמעט בלי שום ארועי תאווה. בשנים האחרונות מציאות חיי השתנתה לחלוטין, אני בא במגע עם הרחוב באופן יומי וגם האתגרים שלי השתנו בתכלית.

אני אמנם בא לפה "כדי להעביר את המסר", אבל זה לא "מסר" עבור אחרים. זו בראש ובראשונה משימה שנועדה בשבילי. ככה אני משיג עוד קצת "ביטוח" עבורי. זה מה שמחבר אותי לחיים. מזכיר לי להיכן אני לא רוצה לחזור. לי ברור, אין ביני לבין מי שעלה אחרי על "רכבת ההחלמה" מאומה מלבד קצת יותר ניסיון, בהירות, ואולי "מרווח ביטחון" מעט גדול יותר.


מה שחשוב באמת זו העשיה היומית. היום. עכשיו. האם אני מתנהג בהתאם למי שאני או ש...

שנזכה.
אמן.

אני אנסה לדייק קצת את עצמי, 
לא התכוונתי לומר שאני מרגיש שבזים לי באופן אישי, ממש ממש לא.
ברוך ה' אני בקשר הדוק עם כמה וכמה חברים ותיקים ומכולם הדבר המרכזי שאני מרגיש זה אהבה גדולה, וזה גם מה שאני חש כלפיהם.
הכוונה שלי היא שהם כיום בכלל לא עסוקים עם התאווה, זה נראה שהם כבר סיימו עם ההתמודדות מולה, ועכשיו הם נמצאים בחדרים רק כדי לשמור על עצמם שזה לא יחזור אליהם שוב.
וממילא, כשאני עדיין חסר אונים לגמרי מול תאווה, (החלפתי קבוצת בית בגלל שהתחילה לבוא לשם אישה שגרמה לי לאובססיה, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות) אני מרגיש שאני נמצא במצב שהוא לא כל כך לכתחילה, למרות שכולם אוהבים אותי, המצב הזה הוא משהו שאני אמור לחכות בכליון עיניים שהוא יעבור...

תודה על הדיוק וההבהרה. אכן, המשמעות אחרת לגמרי. ממה שאני מכיר ויודע "לחבר וותיק" (הביטוי הזה מעורר בי חוסר נוחות ומזכיר לי האדרה וההערצה, אבל זה כבר עניין שכתבתי עליו במקום אחר - מה הבעיה "באדם עם ניסיון") יש את אותה מחלה שיש למי שפחות מיומן ומתורגל לחיות על פי כללים רוחניים, אבל זה לא אומר שהוא "התרפא" מהאובססיה לתאווה. אין לו חסינות מפניה, הוא פשוט מבחין בה מוקדם יותר ונוקט בפעולות מיידיות להתרחקות ממנה.

אני מכיר בעלי ניסיון של שנים שלא הולכים לקבוצות מסויימות בגלל תאווה (הספונסר שלי - נקי ומפוכח שנים רבות - פגש פעם "מושא תאווה ממומש" בקבוצה ומאז רגליו לא דרכו באותו המקום...  ולא, הצעתי היא שלא תשב ותחכה "בכיליון עיניים" שהמצב יעבור. חייה, היום. בלי להביט ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה ולהשוות את עצמך למה שאתה סבור שאתה אמור להיות או לא..