בס"ד                                                             
בכל פעם שאני נדרש להציג את עצמי בקבוצות הטלפוניות או במפגשים החיים מודה במי שהנני - מעוך מתאווה - אני משתדל שלא לפסוח על ההודאה שאינני מפותח מספיק מבחינה רגשית, משתף על הקשיים הרגשיים שלי, מודה שבמצבים מורכבים אני פשוט לא יודע כיצד להתנהל. לא פעם חלקתי איתכם אסירותודה על הכרת הטוב שיש לי לאבאל'ה שלי על חיוכיו השונים אלי, לאחרונה הבנתי שיש המשוכנעים שהאתגרים מאחרי... שפעם היו לי בעיות, היום לא. טעות.

זו נקודה קריטית שעלולה להתפספס, ראוי לתת עליה את הדעת. וחשוב לי להבהיר אותה, הגיע הזמן כנראה להכניס סיכה לבלון...

שיתפתי לא מזמן חבר מהתוכנית על התרגשות מסוכנת שחוויתי, מצב מבלבל שהותיר אותי מפוחד וחסר כח עד שנקטתי בפעולה המחלימה. והוא פער זוג עיניים בפליאה (אמיתית, לא צינית) ותמה – מה עם זה אתה מתעסק? חשבתי שאחרי יותר משבע שנים זה לא אמור להיות כך... הסברתי לו את השגיאה שלו – הוא חושב שתקופה ממושכת על הרכבת מצמיחה כנפיים – לא, אנחנו בסך הכל לומדים לחיות עם המחלה הכרונית שלנו בשלום... נראה שהוא הבין, אבל המבט שעל פניו הוריד לי אסימון.

הקשיתי עליו מעט, אתה חושב שאני צוחק כשאני אומר 'רק להיום אני נקי', או 'לא מובן מאליו', 'נס, כנגד כל הסיכויים'? היה משהו מאוד כנה ופשוט בתשובה שלו - לא, אני רואה שאתה רציני כשהמשפטים הללו יוצאים  מהפה שלך, אבל זה מה שהיה פעם, לא? מה, גם היום? חשבתי גם שאתה אומר את זה כענווה, לשבח את ה'... לזכור שהכל ממנו. הסברתי לו, ואכתוב גם כאן, זה לא מובן מאליו שהיום אני נקי. לא רק אז. היום. זה כנגד הסיכויים היום, לא אתמול ולא מחר. התאווה לא הולכת לשום מקום. 

חשוב להבין – הנקיון קריטי לתהליך ההחלמה, אבל שום דבר לא הולך לרפא לי את האינסטינקטים, משהו מאוד פנימי ובסיסי במנגנון הדחפים שלי נשבר, בלי תקנה. זהו. בצעד הראשון אני אמור לקבל ולהשלים עם זה. כמו שלעולם כשיאבד האדם את שיווי משקלו הוא לא יתן לאפו להיחבט בקרקע, האינסטינקט שלו יהא לתמוך בגופו עם ידיו, כך במצב של אתגר האופציה הכי טבעית להתמודדות בעבורי תהיה תאווה. בספרות ההשוואה היא לקטוע גפיים המבין שאל לו לשאוף 'להצמיח רגל'. אלמד כיצד להתנהל נכון עם הלקות, אך לא ארפא אותה.

דוגמא, תקופה ארוכה לא פגעתי בקרובים לי, עד ש... נקלעתי שלא בטובתי למצב של חוסר נעימות משמעותי, חשתי מבוקר ומותקף, האופציה הראשונה שלי היתה להשיב. ובלי פרופורציות, למה? כי אני לא יודע לקבל ביקורת. האני הפנימי שלי מאויים, תחושת איבוד השליטה הזו מאלצת אותי להשיב את השליטה אל חיקי. הספונסר שלי מ AA  סיפר לי על מישהו שמפוכח 40 שנה מאלכוהול שבמסר של ציון דרך שלו (40, זוכרים?) דיבר על כנות, אמר, שעדיין האופציה הראשונה והמועדפת עליו, היא הדחף 'לסדר' את הדברים על ידי 'עיגול פינות', לשקר...

כשקלטתי שיש המתייחסים אלי כאל וותיק, (תאמינו או לא, לקח לי זמן להפנים שאחרים מביטים בי אחרת ממה שאני חש את עצמי)  'התבכיינתי' לספונסר שלי, אמרתי לו שמבחינות מסויימות, נראה לי כצועד קדימה 'שהעסק' מורכב  יותר, אני רגיש הרבה יותר לתאווה, כל פיפס עלול 'להעיף' אותי, לא פשוט לי לשתף את החברים ברצונות חולים וברגשות שליליים, הרי מצופה ממני 'כוותיק' שאתנהג כמחלים, אז מה שווה כל 'ההחלמה' הזו? ייללתי באוזניו אחרי עוד יום של התקפת תאווה, אם גם אחרי כל כך הרבה זמן זה מה אני רוצה...

כדאית היא התשובה שלו שתשמע בקול רם וצלול -  זה הדבר הכי טוב שתוכל לארגן לך כל ימיך. הקב"ה לא רוצה שלא תרצה, הוא רוצה 'שתמסור' את הרצונות שלך. עד מאה ועשרים. למה? לא יודע. אבל זה התפקיד שלך. הוא רוצה אותך קרוב אליו, מתפלל, במילים שלך, כל יום. היום.

לסיכום, הרצון החולה והרגשות השליליים לא נעלמים, הם כן נחלשים, הפער בין מתקפת רצון עצמי אחת לאחרת גדל, התדירות פוחתת, מעין כפתור של ווליום שהחיבור לכח העליון מכריע אם הוא יהיה מינורי - נמוך, או גבוה - 'בפול ווליום'... הנסיון שלי הוא שככל שהחיבור רציף ומשמעותי יותר הדציבלים נסבלים... 

נכון, על חולצה לבנה ובוהקת רואים כל לכלוך, אבל זו חולצה לבנה, למרות שמתלכלכת... היא שווה. אמת, האוויר הדליל בחמצן מקשה על התפקוד הבסיסי של כל אדם השואף לעמוד על המטר האחרון מתוך 8,848 מטרים, בשיאו של האוורסט, הרצון להימנות על החוג המצומצם 'שכבש' את הפיסגה, הנוף המרהיב, מדרבן את מטפס ההרים לשאת עימו את בלוני חמצן למעלה...

בהחלמה. 

אסירות היקר אוהבים אותך
.תודה על השיתוף הכנה, זה נתן לי הרבה,

אסירותודה...
וואו.
תודה ענקית, נתת לי פיצוץ לפרצוף.
וזה היה חשוב.
לפני יומיים ישבתי איתך בקבוצה, והאזנתי להצהרת הנקיון שלך. עניין אותי לדעת על מה אתה מצהיר. האמת היא שלא האמנתי להצהרה שלך. יותר האמנתי לעניין של פגמי האופי, פחות לתאווה. במיוחד שאת פגמי האופי הצהרת בהתחלה, ורק אחר כך הצהרת על התאווה, זה כמעט הבטיח לי את העניין שמבחינתך אתה די מבוטח מול התאווה.
האמת היא שהייתי בטוח שאם יום אחד אתה מתקשר אלי ואומר לי שאתה חסר אונים מול התאווה, זה יהיה בטוח חמדת לצון.
תודה שניערת אותי קצת, והזכרת לי שאחרי 86 יום אני עדיין לא אלוקים.
וגם לא אחרי 7 שנים...
וגם לא 40....
אח זה שורף.......
תודה

תודה אסירותודה. הייתי בטוח שאני כבר מבין שזה לכל החיים, אבל כנראה שלא. עובדה - הפוסט שלך גרם לי צער. ההשוואה לנכה הכאיבה. אמנם כבר אמרתי לאישתי את המילים האלה ממש, שאני נכה וזה לכל החיים, אבל כנראה שאיפשהו קיוויתי שזה רק מין משהו כזה שצריך להגיד כדי להפסיק להיות נכים.
יש לי וורטים נהדרים על כמה זה טוב להיות חולה לכל החיים, אבל עכשיו גיליתי (שוב) שאני זה שחולה לכל החיים, ומהזווית הזו זה נראה קצת פחות מרנין.
ה' תעזור לי בבקשה. אני חסר אונים מול המחלה, מול ההכחשה, מול הרצון שלי להיות "נורמלי".

בס"ד
תודה אסירותודה!
בעוד כמה ימים צריך למסור צעד אחד מקווה שתהיה שם
מי כמוך יודע עד כמה היה קשה לי להודות בחוסר אונים
המאבק הזה מתמשך אצלי יום יום...
זה מחזק את הבנת הח"א (אם כי ממש מפחיד) ,
לדעת שגם לאחר שנים עדיין צריך להתמודד עם קשיים
אך כן צריך להודות, שתחושת השלווה שבמפוכחות נעימה מאוד!
ויש להודות על כך לה' בכל רגע ורגע...

תודה לך מוישל'ה. וליעקב, לא אתה היית החבר עליו , אני מבין למה אתה חושב כך, זו הסיבה שכתבתי את הפוסט, אולי כדאי שתקרא שוב את הסיפור שלי, כל מילה בו אמת. הצורה שאני מציג את עצמי חשובה לי. זה לא סתם.  אני פצוע באישיות והתאווה הייתה הפיתרון הלא מוצלח שלי לכל בעיות החיים. לא צריך לקרות הרבה שזה יהיה גם היום.

אני מאמין שכשתקבל את מי שאתה, מבפנים. תחבק אותך. תראה שזה לא שורף בכלל.. תודה גם לך מי אני, זכיתי להכירך בתוך חוסר הכח שלך. אשתדל להשתתף בצדעיתך. ולדוקטור היקר, על עצמי אני יכול לכתוב שהכל קשור לקבלה שלי את עצמי כבן אדם חולה.

אתה מדמיין חולה סכרת מתפתל כל כך בגלל שהוא חייב לוותר על עוגה כזו או אחרת ולתחזק עצמו עם אינסולין? ההיה מתייסר מושתל הכליה באותו אופן שמכור מלקה את עצמו? אל תבהל, נדרש לתהליך להפנים את זה. לוקח זמן להבין שהאשמה הקטלנית והבושה הרעילה הם אלו שוגרמים לנו 'לכאוב' כדיי להכאיב לנו עוד יותר...

בתוך כל המבוכה הבלבול והצער, למרות התסכול המעייף, מגיע רגע של השלמה - קבלה, אני יכול לחיות עם זה, כדאי לי. יש  בפוסט הזה גם המון תקווה, אפשר לחיות עם הטירוף הגדול ביותר שקיים בשלום. בלי לפעול עליו. נעים שם. אני כבר לא לבד. יש חברים נהדרים.

בגלל שהמטרה שלי היתה 'להכניס סיכה לבלון', לא פירטתי על היתרונות העצומים של הדרך. ורבים הם. מאוד. למרות חוויות לא פשוטות, תנודות רגשיות מטלטלות, למדתי שאבאל'ה יודע את העבודה טוב ממני.

למדתי לאהוב את מה שהוא עושה איתי.
שנאהב. היום.
בהחלמה.
אוהב. 

תודה אסירותודה
כשנגיע לשם נגלה שמדידות מדויקות הוסיפו לאוורסט שני מטרים נוספים
וכעת גובהו 8850 מטר לע"ע,
כידוע מי שמנסה לעלות לשם למעשה עולה ויורד כמה וכמה פעמים,
כדי להתרגל לאוויר הדליל,
אבל אני שואף להיות כמו ריינהולד מייסנר האיטלקי
שעלה עד למעלה ביום אחד ועוד בלי בלוני חמצן,
ואני שוכח שהוא גם ירד, בו ביום.
אני רוצה לעשות את כל הדרך למעלה ביום אחד ולקבוע את מושבי שם בפסגה,
לנשום אויר פסגות עד ביאת גוא"צ בבא"ס,
וכך לזכות בתהילת עולם.
הבלון שלי זקוק לחמצן,
אבל למרות זאת הוא לא ינוקב בסיכה,
צריך קונגו...
מוטי

אסירותודה
אני יודע שלא התכוונת אלי, בכלל לא ראית את העיניים שלי בזמן ההצהרה שלך,
אבל התכוונתי שגם לי עברו בראש המחשבות שעברו לחבר ההוא.
והפיצוץ הוא לא ממך, אלא אצלי שחשבתי שאחרי 7 שנים אתה פטור מהתאווה. זה בסך הכל הזכיר לי די בחריפות שאין לי חסינות אפילו ליום אחד.
אלו דברים כהויתם, וסליחה על הבלבול.
יעקב

תודה אסירותודה, חיכיתי לפוסט הזה מיום שני...

אתמול אחת מהשאלות הרבות שאשתי שאלה אותי הייתה האם אני יכול לומר בביטחון שזה מאחורי.
הישרתי אליה מבט ונענעתי ראשי לשלילה. לא, אמרתי לה. היה שקט ארוך ארוך...אבל אני יכול לחיות עם זה אם אמשיך לצעוד.
היא קיבלה. בכאב אמנם אבל קיבלה. חסד השם לא מובן מאליו בכלל.

תודה אסירות,

כשתחלתי בתכנית הבנתי שהתאווה תלוווה אותי כל ימי אבל עדיין חייתי בחלום שהתכנית תסדר לי את כל שאר הפגמים באישיות. בדימיון שלי כבר הפכתי למלאך ממש.
אבל כפי שציינת בשם ספונסרך כנראה שטאטע רוצה שאני אמשיך להתמודד עם הפגמים היפים שהוא נתן לי.

אוי טאטע זיסע תן לי קצת כוח לעבור את היום

תודה אסירות, ותודה לכל החברים על התוספות.
הוארה כאן נקודה חדשה עבורי,
ידעתי שההתמכרות, מחלת האובססיה, נשארת.
לא ידעתי שפגמי האופי נשארים לתמיד.
בכל אופן, מה איכפת לי? רצונו במילא יעשה.
יום טוב

לעניות דעתי שינוי במידות זה אפשרי ומציאותי. כך בכל אופן על פי מה שאני מבין מהשקפת התורה. ומכל ספרי המוסר והחסידות שידועים לי.
יתכן שיש דברים שנגזר שהאדם יחיה איתם כל החיים כמו שכותב בעל התניא על הבינוני שנגזר עליו להיות במלחמה כל ימיו, אבל ודאי שזה לא על כל דבר ולא על כל מידה. והרבה זכו לשנות מידותיהם. וזה ההבדל בין אדם לבהמה שתכונת הבהמה לא משתנית מה שאין כן האדם שזה כוח הבחירה.

הגר"א כותב, שלפעמים אדם יורד לעולם בשביל לתקן מידה אחת, ולגופם של דברים אם הצלחת לשנות את מידותיך גוד לאק, פה אדם שמתרגל פעולות על מידותיו כבר שנים כתב מניסיונו, אם לך יש ניסיון אחר בבקשה אנא תחלוק אותו עימנו, אבל לקבוע סטייטמנטס בלי להביא פיתרון שעבד אצלי, במחילה זה לא נעים לעין.
מתנצל מראש
מוישל'ה

אוהו! איזה פוסט! אכן תמיד ראיתי בך "דמות" ואמרתי לעצמי: "עוד שבע שנים אני מגיע אליו" ואז נזכר: "עוד שבע שנים הוא יהיה עם 14 שנה = מלאך".

וכדבריו של הדר' - גם אני הייתי בטוח שהמימרא של "לכל החיים" היא סיסמא שנועדה ל"צורכי תעמולה" בלבד. כמו גם "רק להיום". ושבעוד שלוש שנים (כך ראשי החולה סיפר לי) אוכל "לצעוד בכוחות עצמי". ללא התוכנית. ולמה דווקא 3 שנים? חזקה! ברגע שאעבור 3 פעמים את כל תקופות-השנה (קיץ, אלול, 10 ימי תשובה, שובבי"ם ושאר ירקות) ללא לפעול על התאווה - הרי זה ראיה ברורה ומוכחת שכבר החלמתי ממחלתי. הפוסט הזה הוציא עוד "אוויר" מבלוני המנופח. הבנתי שזה אכן מציאות כואבת. "לכל החיים" "רק להיום" X כמה ימים (ושנים) שעדיין נשאר לי להסתובב ע"ג הכדור הזה.

תודה.

תודה לכל המגיבים,  מוישל'ה, לא כדאי לך לקחת ללב. תשאיר את זה לדברים החשובים באמת... ישנה הארה שכדאי שתיכתב - אני משתדל לתאר את מה שלימדו אותי, מה שניסיתי ומה שעובד לי, בתהליך ההחלמה למדתי שתיאוריות בכלל והתעסקות במה שכדאי היה לי לעשות לא יקדמו אותי. ואני רוצה להתקדם, בשביל זה באתי לכאן, לא?

אם לא אתרגם הלכה למעשה את הפעולות בתוך היומיום אמשיך לשקוע בביצה. יתכן שפגמי אופי מסויימים ילקחו ממני ויתכן שלא  זה לא רלוונטי לתהליך שלי היום. (יש פעולה חולה שנהגתי לעשות בעבר והיום לא מושכת אותי יותר. באמת.)

התפקיד שלי היום הוא להתבונן במציאות בעיניים מפוכחות, להתפלל לחוש בזמן אמת מה המניעים שלי, ולפעול באופן מחלים. כן הדגשתי שההולכים לפני בדרך הציעו לי לא להתייאש כשרצון החולה שב ומרים ראש, מנסיונם התהליך נמשך גם אחרי זמן ממושך בהחלמה.

משפט לסיום עבור מתנת - אף אחד לא מבטיח לך שבעוד 7 שנים תהיה עם 7 שנים, בדיוק כמו שאף אחד לא מבטיח לי שבעוד 7 שנים אהיה עם 14... יתכן שלך יהיו 7 ולי הרבה פחות אם בכלל... נתמקד בהיום. אם נעשה היום את מה שמציעים לנו שאר נקיים. אמן.

בהחלמה.