משך שנים ארוכות נאבקתי בתאווה. האוננות פעלה במלוא המרץ עוד לפני בר המצווה שלי (הייתי בטוח שברגע שאהיה בר מצווה הכול ייפתר, מאז הייתי בטוח עוד הרבה פעמים שהתחלה חדשה בתחום מסוים תפתור את כל בעיותיי: ישיבה חדשה, נישואין, היריון, הולדת הילד הראשון. אבל אף פעם זה לא עבד, אפילו לא לתקופה משמעותית).
קצת אחרי בר המצווה, הייתי במצב שבו שלושה ימים בלי אוננות היו שיא שלא הצלחתי לשבור. בשנתי הראשונה בישיבה, במקום ללמוד בהתמדה כפי שתכננתי גם לאור נרות בלילה (מבלי שאף אחד ישים לב. טוב, עד שמישהו יגלה איזה צדיק אני…), אוננתי יומם ולילה.
למרות הכישרונות בהם חנן אותי הא-ל, פשוט לא יכולתי לנהל סדר יום לימודי תקין. בסוף השנה מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, עם תעודה השואפת לארבעים, כאשר כל ימי גודלתי בין התשעים.
בשנתי הראשונה בישיבה הגבוהה החזקתי מעמד בשלושת השבועות הראשונים של “אלול”. הייתי בטוח לגמרי שזהו, זה כבר מאחוריי, אבל למרבה הפלא (?) חזרתי לכך כבר ביציאה הראשונה הבייתה (בשנה לאחר מכן, “סגרתי” את כל אלול בישיבה, כדי לא ליפול, אבל גם זה לא עזר… ). מאז, השימוש בתאווה החמיר וחצה גבולות נוספים, אם כי לא הייתי ער לכך באותה העת.
***
התחתנתי, ואז היה ברור לי שכעת זה יסתיים. הוסיפה ותרמה לכך העובדה, שבפגישות עם משודכות המראה החיצוני כמעט לא שיחק אצלי תפקיד. אני הרי אדם רוחני, שמתמקד בפנימיות האדם ולא במראה החיצוני שלו.
באחת ההזדמנויות, אף המשכתי לצאת כמה פגישות עם מישהי שהיתה מאוד לא יפה רק כדי “לא לפסול על זה”. פעם אחרת, כששדכנית תיארה לי מראה חיצוני של משודכת, הרגשתי מאוד לא נוח שהרי אני נעלה מעל שיקולים כאלה. אז נכון, נפלתי כמה פעמים, אבל באמת אני רוצה להקים בית טהור וקדוש.
גם הרבנים, שהכירו את הסיפור שלי במידה רבה, אך כנראה לא ידעו מהי התמכרות, חיזקו אצלי את התחושה ש”עם החתונה זה יעבור”. אפילו כשנלחצתי מאוד מכך שאוננתי אחרי שהתארסתי, הרב הרגיע אותי שזה טבעי וזה יעבור.
אשתי הבינה מרמזים עבים שלי לפני החתונה שיש לי קושי עם תאווה. לא הצלחתי להבין למה היא כל כך נפגעת מזה שאני מספר לה שמצאתי עיתון לא צנוע בשירותים והתגברתי וזרקתי אותו, או שהורדתי משקפיים בקניון, הרי אני גיבור הכובש את יצרו!…
***
מהר מאוד אחרי החתונה חזרתי עמוק לתוך ההרגלים הישנים. הדבר המוזר היה, שהבנתי שזה לא נכון אבל עשיתי את זה. המחשבה הלא שפויה, שרצה במקביל למחשבה ההגיונית שלי שאני בכלל לא רוצה את זה, היא שניצחה.
עברו כמה חודשים הזויים, בהם אשתי גילתה עוד פרטים על מה שלא ידעתי אז שהוא המחלה שלי. הרבה כאב. נהרות של בכי שלה ושלי. המון הבטחות שלא החזיקו אפילו מספר ימים.
לאחר כמה נפילות כואבות, פניתי לארגון שהבנתי שעוזר לאנשים עם בעיות כאלה, והם הפנו אותי למטפל. סיפרתי על כך לאשתי והתחלתי טיפול של כשנתיים.במסגרת הטיפול, הבנתי שיש לי “אובססיה מינית” והתקשרתי לאשתי לספר לה על כך בהתרגשות.
הטיפול עזר לי לצאת קצת מההכחשה. זה היה כרוך בהרבה סבל. הרבה מניפולציות מצד המטפל, איומים בגירושין מצד אשתי (בהנחייתו). עד היום שנינו, אני ואשתי, מעדיפים להדחיק עמוק פנימה את השנים הכואבות הללו.
הטיפול נמשך כשנתיים, עלה הרבה כסף (שגרם לי ולאשתי לעבוד קשה בעבודות מזדמנות, למרות ששנינו היינו בלימודים באותה תקופה), והשאיר אותי נקי למשך התקופה הארוכה בחיי. לפני שהגעתי לתכנית הייתי בטוח שמדובר בחצי שנה, היום אני חושב שאולי זה היה פחות, אבל אז זה היה נראה לי המון זמן. באותה תקופה לא ספרתי נקיות. פחדתי. תמיד כשהתחלתי לבדוק כמה זמן אני כבר נקי, זה היה בשבילי אות לתחילת גל הנפילות הבא (גם בתחילת הדרך שלי בתכנית מאוד פחדתי מכך. גם היום אבל הרבה פחות). יכול להיות שפחדתי שכשאספור את ימי הנקיות, אלוקים “ישים לב” שאני נקי תקופה ארוכה, ואז יביא אותי לידי ניסיון וביזיון…
בתקופת הנקיות הארוכה שבמהלך הטיפול ממש “חנקתי” את עצמי, והתחלתי להיות מוצף רגשות שליליים וכעסים שלא ידעתי את פשרם. הסברתי לעצמי כל מיני הסברים רוחניים על כך שמי שעוזב את הקלקול במידת החסד והתאווה, מגיע לקלקול במידה ההפוכה, מידת הגבורה והכעס (נתליתי בדברים של ר’ צדוק).
אחרי אותה תקופה של נקיות חזרתי להשתמש. הפעם הצלחתי להישאר נקי למשך פרקי זמן ארוכים יותר. גם למדתי לשקר טוב יותר. בתחילה, אשתי הייתה יודעת מהמבט הכאוב שעל פניי שנפלתי שוב.
באחת השיחות עם המטפל הבנתי שאני פשוט נוהג בטיפשות כשאני מודה שנפלתי, וכשנשאבתי שוב לתוך המערבולת, התחלתי לנהוג ב”חכמה” רבה יותר. מידי פעם אשתי גילתה שאני שוב בתוך זה, ועברנו משבר קשה. כמובן שהבטחתי שהפעם אני לוקח את עצמי בידיים לעולם ועד.
היו המון רגעים כואבים שאני מעדיף לשכוח. כמו זה שניצבתי עם ילד קטן בזרועותיי מול ארון הקודש וביקשתי רחמים. או השיחה שניהלתי עם אשתי שבה הבעתי את הכאב שלי על המצב ואת הרצון לחזור לטיפול, כאשר לפני ואחרי השיחה איתה אני בשיחות של תאווה, מבלי יכולת לעצור.
***
יום אחד, הזדמן לי לקרוא באחד מעלוני השבת על כך שהרב יהושע שפירא מוביל דרך חדשנית להישאר נקי, שהנחת היסוד שלה היא שרק אלוקים יכול לקבוע אם אהיה נקי או לא. זה היה נשמע לי מופרך ומטומטם לחלוטין. אם עכשיו, שאני מנסה בכל כוחי להישאר נקי, אני לא מצליח, מה יהיה אם אתיר את הרסן לגמרי? אני הרי הולך לחצות את כל הגבולות! לא יהיה שום דבר שיעצור אותי.
ככל שחלפו השנים בשדות השימוש, כך כבתה התקווה שהייתה לי שיום אחד זה יהיה מאחוריי. למרות ההכחשה הגדולה, התחלתי להבין בתוך תוכי, שאף פעם לא אסיים עם זה. הלוואי שאפול רק פעם בחצי שנה, זו תהיה התקדמות גדולה. כך גם הבנתי מהרבנים. אם לא למגר לגמרי את הנפילות, לפחות להפחית תדירות. למלא את הראש בעיסוק בדברים חיוביים. את מקום התקווה שתמיד הייתה לי, החל לתפוס אבדן טעם בחיים. הרגשה חזקה וכואבת גם פיזית ש”טוב מותי מחיי” שהלכה והתגברה משימוש אחד למשנהו.
עוד משהו שסדק אותי יותר, היה היציאה מכותלי בית המדרש. בדיעבד אני מבין כמה בית המדרש היווה כר ומצע פורה, חמים ונוח, לגידול בקטריות מחלת ההתמכרות שלי. להבריז לחברותא בשביל להשתמש במשך שעות ולגמגם איזה תירוץ, או ללמוד בלי חברותא ולהיעדר סדרים וימים שלימים כדי להשתמש, לא היה דבר מסובך. לעומת זאת, להפסיד זמן מהעבודה בשביל שימוש, ולגמגם תירוצים לבוס, או להגיע מרוקן לגמרי אחרי שימוש, בצורה שאני לא יכול לתפקד כראוי – אלה היו דברים שהמחישו לי יותר את אבדן השליטה על חיי.
כל עוד הייתי בבית המדרש, הייתי בתוך בועה מנותקת, כשיצאתי לעבודה היא החלה להתנפץ אל סלע המציאות. התחלתי לראות יותר איך התאווה משביתה אותי לגמרי מהאפשרות להתנהל בצורה עקבית באיזה שהוא תחום של חיי.
באחד מגלי הכאב האחרונים, הייתי מחפש תאווה באינטרנט, ברמת ההגנה הגבוהה ביותר של “אינטרנט רימון” ופעמים רבות הגעתי לתוצאות מאתר של החלמה בשיטת 12 הצעדים… באחת הפעמים קראתי פוסט שבו חבר מספר על כך שהוא חוטא ולא חולה, שהתפרסם באחד האתרים החרדיים ומאוד התרגשתי מהתוכן, מהקבלה ומהחיבוק שהיו שם. מהשדר הזה שאני לא אדם רע. אני רק אדם במלכוד, שלא יודע איך לצאת.
בפעם אחרת, הגעתי לאתר עצמו. אז היה בדף הבית סקר שבו הנשאלים נדרשו לענות אם לא ניסו להפסיק / אם ניסו ולבד והצליחו / אם ניסו לבד ולא הצליחו, אם הם חברים באתר והצליחו להפסיק. היה רשום מספר של למעלה מ-1,000 חברים שהצטרפו לאתר והצליחו להפסיק. זה היה נשמע לי חארטה. בלבולי מוח. בטח אין להם בעייה כמו שלי יש. אף אחד עם בעייה כמו שלי לא יכול להפסיק רק מהצטרפות לאיזה אתר.
בכלל, האתר היה נראה לי “חרדי שמרני” כזה, במובן של חשיבה צרת אופקים. באותה העת, באמת ובתמים, לא האמנתי שיש משהו חדש שיכולים ללמד אותי. הרי קניתי את כל הספרים העוסקים בנושא, ואף אחד לא עזר לי להישאר בהפסקה לאורך זמן. תמיד חיפשתי את הספר / השיר / הרעיון המושלם, שיחבר אותי למסלול הנכון ויפתור לי את הבעייה אחת לתמיד. אבל אף פעם לא מצאתי. אז אם אני לא מצאתי, כנראה שאין ספר כזה. הייתי שנתיים בטיפול רציני. אז אם הטיפול לא הצליח, כנראה ששום עבודה רוחנית לא באמת תצליח.
בסבב השלישי, נואש מתמיד הגעתי לאתר וקראתי פוסטים של חברים. הסיפורים היכו בי חזק, והסירו קצת מההכחשה שלי. נרשמתי לאתר והחלטתי החלטה נחושה לאמץ את כל הכלים שבו. מאיפה גייסתי את ההחלטה הזו, איני יודע. פשוט חסד אלוקים פשוט. נרשמתי לטבלת התשעים יום ולמייל היומי, המשכתי להתגלגל בין הפוסטים, קורא אותם ואת המייל היומי בשקיקה רבה. עולם חדש נגלה בפניי. פוסט מכונן שעזר לי היה כשאחד החברים המשיל את ההתמודדות עם התאווה לגלי ים סוערים, במקום להתנפץ אל תוך הגל, צריך פשוט להוריד את הראש. התחלתי לתרגל את הטכניקה הזו. בכל פעם שעשיתי זאת חשתי ממש התרגשות פיזית בחזה, כמו ההתרגשות כשנראית באופק אופציה “טובה” לשימוש.
ביום השלישי שלי באתר פתחתי יומן מסע. התחלתי בשיתוף טכני של ימי הנקיות שלי, ובתקופות מסוימות הדבר התפתח לשיתופים ארוכים שבהם אני חש בזמן שאני מקליד שיש מי שמקשיב לי כעת. עד היום היומן הוא אחד הכלים שממש עוזרים לי להישאר מחובר למה שקורה, לפרוק את המטענים הרגשיים שלי, ולקבל עידוד מחברים טובים לדרך. פתיחת היומן גם הובילה לכך שקיבלתי מספרי טלפון של חברים מחלימים שחזקו אותו וליוו אותי בתחילת הדרך.
יצרתי קשר עם מוקד הסיוע הטלפוני של האתר, כדי לברר על מטפל מצליח, ובעקבות השיחה עם האיש הנחמד מעבר לקו, החלטתי ללכת לקבוצה חיה (לאחר התייעצות וברכת הדרך מהרב שלי ומפסיכולוג שלמדתי קורס אצלו ואני מאוד מעריך). הגעתי במקום לקבוצה בירושלים, כשאני נקי שבוע ימים. כשהגעתי לקבוצה חשבתי לעצמי: “מה לי ולאנשים המוזרים האלה?”. היו שם אנשים בגילאים שונים, ממגזרים שונים. לכמה מהם התחברתי במהלך הקבוצה. לכמה ממש לא. המדהים הוא שלאחר כמה מפגשים חשתי אהבה והערכה גדולה לכולם, ובאופן מיוחד לכאלה שבתחילה לא התחברתי אליהם.
הקבוצה נפתחה בסבב, בו כל אחד מציג את עצמו בשמו הפרטי, אומר שהוא מכור לתאווה, וכמה זמן הוא נקי. לכל אחד מהחברים מוחאים כפיים בהתלהבות. נראה לי משונה וקצת תינוקי. כרגע, כחבר חדש, אסור לי להשתתף. רק בסוף הקבוצה אציג את עצמי. היום אני הרבה יותר מבין מאיפה הנהלים של הקבוצה באים, ומאוד מתחבר למה שקורה שם. זה לא לקח הרבה זמן. כל שפה חדשה אחרת, היה לוקח לי זמן רב יותר ללמוד…
***
נס גדול היה להגיע להחלמה. נס גדול יותר היה להמשיך להגיע, נס להמשיך להישאר נקי, עוד יום ועוד יום. ניסים רבים נוספו מאז, בכל תחומי החיים, לשרשרת הניסים הארוכה והאינסופית, לרכבת ההפתעות של אלוקים.
אלוקים הביא אותי לכאן בידו הגדולה, והשאיר אותי נקי, בידו החזקה, במשך שנתיים ימים.
אני אסיר תודה לך, ומתחנן בפניך – השאר אותי על הרכבת המופלאה הזו. אל תעזבני. אל תתני לרדת מן הפסים, ולהתנפץ שוב אל סלעי המחלה.
“בידך אפקיד רוחי. פדית אותי ה’ אל אמת”.
ברוך אתה ה’ שעשית לי ניסי ניסים באתר הזה.
