אינסטינקט טבעי הוא לרצות להשתחרר לגמרי מתאווה, מהתשוקה הזאת למימוש ריגוש מיני. לא רק שלא נאונן או נבצע מעשה שהוא רע עבורנו, אלא שלא יהיה לנו אפילו רצון ומשיכה לזה. המקום הזה הוא “לא אנחנו”; בעמקי לבבנו אנו חושים היטב כי הסיטואציה בה אנו יושבים מול המחשב וצורפים בסטר פורנוגרפיה, או נוקטים בפעולות אחרות, אינה הולמת אותנו. מצד האישיות, המוסריות, הרגש הדתי שלנו – היעד של התשוקה שלנו אמור להיות לדברים טובים וחיוביים. לא פלא שכשאנחנו מוצאים את עצמנו מול המעשה עם האופי המיני הלא רצוי, התחושה היא כאילו מישהו אחר גרר אותנו לפוזיציה זו.
יתירה מכך. אחרי שיא המימוש – האוננות למשל – לרוב התחושה היא של סבל וכאב, דכדוך ולאות, בושה ואשמה. אלו תחושות שתדיר מייצרות בנו מין שנאה־עצמית ודיכאון שאופף תמיד את הזמנים שאחרי ה”שיא”, שיא שהוא בעצם נפילה. אנו רוצים להגיע לשחרור גמור מהכבילה הזאת. השאיפה היא להגיע למקום אחר בחיים, מקום נקי וטהור יותר.
זאת משאלה ריאלית? האם התמסרות למשאלה כזאת מקדמת אותנו או להפך?
בין אם נרצה ובין אם לאו, התשובה לשאלות אלו היא שלילית. הרצון והמשיכה למין הם משהו שהוטבעו בנו מטבע ברייתנו, וכל ימי חלדנו בעולם הזה נתמודד עמם. במידה רבה ניתן לומר כי זהו ייעוד נעלה: להתמודד, ולהתמודד בהצלחה. לא לברוח מההתמודדות. הכמיהה לקיום בו לא תהיה לנו משיכה הוא אומנם רצון שמגיע ממקום חיובי, אבל בעצן הוא מבטא תודעת בריחה, בקשה לנוס מקושי ההתמודדות: הלוא אם תעלם המשיכה, מובן גם כי לא יהיה לנו מול מה להתמודד.
משלו על כך משל על מלך שהיה לו הכל: יהלומים וארמונות, משרתים ובגדי מעצבים. בני משפחתו חפצו להפתיע אותו עם מתנה, אך כמובן לא ידעו מה ירכשו ומה יעשו כדי להפתיעו ולהנאותו. הלוא אין דבר שאין לו, אין חוויה שתפתיע אותו. לבסוף מישהו הציע לקנות לו דבר מה חדש שטרם הוכר בממלכה: תוכי מדבר! המלך אכן נהנה עד למאוד מן המתנה. בוודאי, התוכי אינו יקר יותר מהעושר הכביר שבאוצרותיו. אולם אלמנט החידוש בכך שתוכי, עוף ממין העופות, מתחיל לדבר – תופעת פלא זו היא שגורמת למלך הנאה.
בספרי מחשבת ישראל מוסבר, כי הנמשל הוא ההנאה שהאדם במעשיו יכול לגרום לה’. אכן הא־ל הוא הנשגב מכל באופן מהותי ואין־סופי. עם זאת, הדבר שמביא לו הנאה הוא החידוש העצום הטמון ביכולת בני האדם להתמודד עם הערגה הטבעית, ולהצליח לרסן אותה.
חשוב להדגיש כי קיומה של משיכה אינה מצדיקה כניעה לה. יכול להיות מצב שבו הוטבע בנו רצון לחוויות מסוימות, ולמרות זאת הן אסורות עלינו. באחד מדרשי חז”ל נאמר: “לא יאמר אדם אי איפשי (אין רצוני) לבוא על הערוה, אבל (= אלא יאמר): איפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך”. העובדה שאדם רוצה משהו אינה אומרת שאין ביכולתו לשלוט בעצמו.
אנו נדרשים אפוא להתמודד, וההתמודדות היא ברת יישום. כאשר אפוא אנחנו חושבים על ההתמודדות שלנו, עלינו להציב מטרות מעשיות וברות השגה שנוכל לעמוד בהן, אחרת אנו עלולים למצוא את עצמנו מאוכזבים. המטרה המעשית שלנו בהתמודדות עם המשיכה למין היא ברורה: להפסיק את הנפילה למימוש ריגוש מיני לא רצוי בכל רמה שהיא. אבל בשום שלב שהוא המטרה לא כוללת להפסיק את הרצון והמשיכה עצמם. אנחנו רוצים להצליח להתמודד עם המשיכה, לא להפסיק אותה, ולו בגלל שמטרה כזאת היא מעבר להישג ידינו.
הירידה שאחרי תקופת הצלחה
אחת התופעות המוכרות, שרבים שמתמודדים עם אתגר מימוש ריגוש מיני לא רצוי מדווחים עליו, הוא עקומת הצלילה אחרי הנסיקה הגדולה. כך, כעבור תקופה של הצלחה בהתמודדות, בדיוק כשאנחנו מרגישים שעלינו על הדרך הסלולה ודברים פועלים כהלכה, לפתע גל של תאווה וערגה מגיע בשצף קצף, נשטף אל חוף ליבנו, מאיים להפיל אותנו. לפעמים גל כזה מגיע אחרי שיא רוחני כהתעוררות של הימים הנוראים; או בעת התחלה של שלב חדש בחיים. בואו של גל כזה יוצר תחושה חזקה וצורבת של חוסר ערך מוחלט, “כל מה שעשינו”, כך נדמה לנו באותם רגעים, “לא שווה”. “עובדה היא”, ממשיך אותו קו מחשבה מלנכולי ושחרחר, “שאחרי זמן נאה של התמודדות וטוהר, ככלב השב אל קיאו אנו שבים אל אותו דפוס פעולה שכה מעיב עלינו ומציק לנו, כאילו שום דבר לא השתנה”. להיכן נעלמה העבודה העצמית בה השקענו בכל התקופה האחרונה, אם כעת אנו שוב חשים חשופים מול הרצון החזק לריגוש המיני הלא־רצוי, לצפייה בפורנוגרפיה, לאוננות?
רגע, אולי קו מחשבה זה, אותו כינינו לעיל בשם: “מלנכולי ואפרורי”, אכן מייצג נאמנה את האמת? שמא העובדה שאחרי העליה הגדולה מגיעה שוב ירידה, מהווה הוכחה לכך שהעלייה לא הייתה אמיתית?
באופן מפתיע אולי, תשובה לשאלה זאת ניתן למצוא בפסיכולוגיה של הקבלה, שמדברת על כך שהאדם כמכלול אישיותי שלם מורכב מ”אישיות משוכפלת”, או במילים אחרות משני צדדים זהים ומקבילים. צד אחד באישיות – הוא טהור, והצד השני הוא מה שמכונה בשפה הארמית “סטרא אחרא”, הצד האחר, הצד שהמנוגד לטוהר. במילים אחרות, על פי התפיסה הקבלית, בכל אדם יש סוג של “פיצול אישיות” מובנה, כשהמשימה והאתגר הוא לגרום לצד החיובי להיות הדומיננטי וזה שמוביל את הצד הלא חיובי שבו.
באורה של תפיסה מעניינת זו, ברור כי העובדה שבצד עליות, הישגים והצלחות, מגיעים גם מצבים הפוכים אינה מלמדת אלא על קיומו של מאבק, שמתחולל בין שתי תת־ישויות בתוך הישות ההוליסטית הכללית ששמה “אדם”. אכן בקרבנו משיכה כפולה: מצד אחד הרצון להיות טוב, ומצד שני הכמיהה להתנעג, יהיה האופן שבו זה קורה אשר יהיה המשיכה לפורנו ואוננות. זו בדיוק ההתמודדות לתוכה הוטלנו, והיעד הוא שהצד הטוב ינצח בה.
במידה מסוימת מה שקורה בתוך האישיות שלנו, הוא כמו מאבק בין שני מלכים הנלחמים על עיר אחת. כל אחד מהם מבקש לכבוש אותה. לפעמים מלך אחד מנצח ולפעמים השני, וכך העיר עוברת ומחליפה ידיים, וכל פעם התושבים בה נמצאים תחת שלטון אחר.
כאשר אנו חווים תקופה טובה שבה הצד הטוב הוא שתפס את מושכות השלטון לידיו, ואין הוא מאפשר כניסת גורמים ואינטרסים של הצד שכנגד – ההרגשה שלנו טובה. זוהי הרגשה אמתית. כעת העיר באמת נמצאת תחת שליטתנו. העניין הוא שבזמן שהצד הטוב שולט, הצד השני לא הלך לנוח. הוא מפיק לקחים ומתכונן לקראת ההתקפה הבאה בניסיון לכבוש את העיר.
לכן, כאשר מתקפה זו אכן מתחילה – זה לגמרי לא הזמן להיות מופתע, להיבהל ולהיחרד חרדה גדולה: “כיצד זה שאני תחת מתקפה?”. זוהי תגובה פרי של כשל מודיעני חריף. התגובה הנכונה צריכה להיות פרי הבנה של המציאות. זו מלחמה, ובמלחמה הצד שכנגד משקיע את מיטב המאמצים להצליח. אם הוא מצא פרצת אבטחה, נקודת תורפה – הוא לא יהסס לנצלה. אין מה להיות מופתע, מדוכא וקפוא בתגובה. פשוט צריך להתעשת, ולארגן את הכוחות של הצד הטהור שבנו, כדי לעשות הכל על מנת שהעיר לא תיפול.
זאת ועוד. כאשר אכן מדובר במאבק בין שני כוחות פנימיים שבאישיות, בסך הכול הדבר הטבעי כי נצחון וגבורת האחד, מביא את השני לנסות חזק יותר ולהיאבק בכל הכוח. כמו שני אנשים שעושים קרב איגרוף, ברור שכאשר אחד מהם מתחיל לגבור על השני, זה גורם לכך שהמנוצח יתאמץ עוד יותר. העובדה שאנחנו כעת תחת התקפה של הצד הנגדי, פירושה שאנחנו מנצחים, שהצד הטוב באמת מצליח לשלוט.
לא רק שגל התאווה, אפוא, אינו מלמד כי העבודה שעשינו בטרם בואו לא הייתה רצינית – אלא שההפך הוא הנכון: גל זה עצמו מהווה הוכחה להצלחה ולכך שאנו צועדים בדרך הנכונה!
הנה כי כן, ההתמודדות היא תהליך שבו כל הצלחה גוררת התמודדות נוספת. אין להיבהל מעובדה זו, אלא ללמוד ממנה כיצד לפעול חכם ונכון: לחתור לניצול הזמן בו הצד הטוב שלנו “על הגובה”, כדי להתכונן היטב לקראת הניסיון ההתקפה הבא, לכשיגיע.
מתי תסתיים ההתמודדות הזאת?
מתי כבר נוכל לשים את זה מאחורינו? ובכן, אין מי שלא רוצה להגיע כבר לשלב הזה שבו ההתמודדות הזאת תסתיים, ונוכל להביט אחורה בסיפוק ולומר: “עשינו זאת. האתגר הזה כבר איננו רלוונטי לגביי”. בתודעה שלנו, התמודדות עם הכמיהה לריגוש מיני (בדרכים שאינן נכונות ואינן טובות לנו) דומה להתמודדות שבטיפוס על הר גבוה. אנו מדמים בנפשנו מטפסים על הר גבוה, מתגברים על מכשולים רבים, אבל בסוף מגיעים לפסגה ואז נושמים עמוק, מסתכלים למטה בסיפוק ויודעים שעשינו את זה, המסע הושלם.
חשוב לדעת שבמקרה הזה הדברים מעט שונים. אין ספק, התמדה והשקעה בהתמודדות שלנו, בהחלט תגרום לכך שבעבוֹר כברת דרך, בהחלט ניתן יהיה להביט לאחור בסיפוק רב ולבחון את ההישגים הגדולים: “נקיות” ארוכה מהרעילות שמימוש הריגוש המיני מכניס אל תוכנו, עד שאנחנו ממש מרגישים את השחרור העצום.
אכן הוענקה לנו האפשרות לחולל שינוי, וגם אם נמצאים אך בתחילת הדרך ושינוי של ממש נראה בלתי אפשרי, אין ספק שהדרך הזאת מובילה את המתמידים לצעוד בה לשינוי. רבים שעשו אותה לפנינו משמשים הוכחה כי הדבר אפשרי.
אולם, חרף העובדה שבהחלט ניתן להגיע למצב שבו נשמרים מביצוע מעשים למימוש ריגוש מיני לא רצוי (דוגמת צפייה בפורנוגרפיה או אוננות) – הרי שהתמודדות עם הכמיהה והתשוקה עצמה לא מסתיימת אף פעם.
כאשר התחלנו לאונן בגיל צעיר, הסתכלנו על השלב הבא בחיים ואמרנו לעצמנו: “כשאגיע לשלב הזה, בטוח כבר לא ארצה להמשיך לעשות זאת”. חשבנו שאחרי הבר-מצוה נפסיק, אחרי הכניסה לישיבה, אחרי המעבר לישיבה גבוהה, אחרי החתונה, אחרי לידת הבן הראשון וכן הלאה… אבל כל פעם כאשר הגענו לאותו שלב, גילינו שההתמודדות לא נעלמה, והיא פשוט המשיכה איתנו משלב אחד של החיים לשלב הבא. בסתר ליבנו חששנו שהמשמעות של זה היא שנמשיך להתמודד כל החיים, אבל העדפנו לא לחשוב על זה כי זאת מחשבה קשה מאוד. האם נגזר עליי כל החיים להמשיך לבצע את הפעילות המינית הלא רצויה, זו שעושה לי כל כך רע?
התשובה לכך, כפי שאנו יודעים כעת, היא שלילית. לא, לא נגזר עלינו להמשיך לפעול, אבל ביחד עם זאת – היעוד שלנו הוא שנמשיך להתמודד עם הדחף כל החיים. אלוקים לא רוצה שניפול בפעולות הלא רצויות, הוא רוצה שנצליח בהתמודדות, אבל הוא לא רוצה לקחת מאיתנו את ההתמודדות, את הבחירה החופשית, את היכולת להצליח במאבק הזה. הוא לא ניטרל את הדחף כשהגענו לגיל בר מצוה, ולא קטל אותו כשנכנסו לישיבה, והוא לא שיחרר אותנו מההתמודדות ביום הולדת עשרים, גם לא כאשר הגענו לגיל שלושים – ואין סיבה שהוא יעשה את זה כשנגיע לגיל ארבעים או חמישים. אלוקים רוצה אותנו מתמודדים ומנצחים.
מאליו מובן כי הצלחה הופכת את ההתמודדות לקלה יותר. אי אפשר להשוות את הקושי לא ליפול לפעולה לא רצויה אחרי תקופה של רצף פעולות שכאלו, לעומת הקושי לא ליפול אחרי תקופה של נקיות. אז יש כלים להתמודד, אולם הצורך בהתמודדות הוא נצחי.
אז מה עושים?
אם זוהי תמונת הקיום שלנו – אם אנו צפויים להמשיך להתמודד ברמה מסויימת לאורך זמן, אם אף פעם לא נצליח באמת להפסיק במאת האחוזים לרצות לממש ריגוש מיני, ואם כל הצלחה תגרור מתקפה קשה יותר של הצד הנגד – התוצאה עלולה להיות די מדכאת… אבל האמת היא, שאין לנו את הפריביליגיה להיכנס לדיכאון; משום שחלק חשוב מאוד בהתמודדות תלוי בכך שנהיה בשמחה.
הדימוי שנתנו לעיל להתמודדות שאנו חווים, היה דימוי למלחמה בין שני צדדים יריבים. כעת נעשה תרגיל מחשבתי: נחשוב על מצב בו שני יריבים במאבק קאראטה ניצבים בזירה. אחד מהם מגיע לתחרות במצב רוח שמח, והשני מגיע במצב רוח ירוד. ככל הנראה, אפילו אם הוא חזק יותר, הצד השני הוא זה שיפסיד בקרב; שכן הוא מגיע בלי חשק ובלי חדווה. המלנכוליה, העצבות, תפיל עליו כבדות. היא תגרום לו להיות איטי וחסר חיות, כך שגם אם הראשון שאמנם פחות חזק ממנו, הלהט של השמחה יעוררו בו את הכוחות והגמישות לנצח את היריב.
הגישה כאן, אפוא, חשובה לא פחות מאשר הכוח הפיזי. וכך הוא גם בנוגע להתמודדות שבה אנו עוסקים בשורות אלה: הגישה שבה ניגשים להתמודדות חשובה לא פחות מהשאלה כמה כוח אובייקטיבי יש כדי לנצח.
החשיבות של הגישה האופטימית והחיובית רלוונטית גם לתחושת העצבות ונמיכות הרוח שמגיעת בעקבות הנפילות לפעולות לא רצויות. יכולה לעלות מחשבה: “כיצד ניתן להיות שמח, אם אני לא מצליח לנצח במאת האחוזים?”. לעיתים אף ניתן לחשוב כי העצבות הזאת משמשת גורם מדרבן שיסייע בהתמודדות: אם מרגישים רע בשל “הנפילות” הללו, העצבות תניע אותנו לפעולה לחדול מכך. אין טעות גדולה מזו: התוצאה היחידה מהעצבות היא, שקיעה נוספת במלתעות התאווה והקסם המדומיין של הריגוש המיני על צורותיו.
(יש לציין כי המשפט האחרון בפסקה הקודמת אינה סותרת את העובדה כי לעיתים יש לעשות “חשבון נפש”, לקחת ללב את המעשים שעשינו לא כראוי. אבל זה משהו שאמור לקרות בשלב הרבה יותר מתקדם, לא בזמן ההתמודדות עצמה. שלב הרפלקסיה והתחקירים, בכל תחום כמעט, נעשה בשלב מאוחר לביצוע עצמו. ב”זמן האמת עצמו” יש לפעול, לא להרהר ולהסתפק).
איך אפשר להיות שמח, כשאנחנו יודעים שזאת התמודדות ארוכת טווח? התשובה היא שאנחנו שמחים מההתמודדות עצמה! כאשר אנחנו יודעים שאלוקים ברא אותנו עם מטרה, אזי ברור שכאשר אנחנו ממלאים את המטרה אנחנו מתמלאים שמחה. כאשר מתחיל הגל שמושך אותנו לצפייה בפורנו, ואנחנו מקיימים את “ולא תסורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתכם זונים אחריהם”, אנחנו זוכים בקיום מצוה ומקבלים על זה שכר מהקב”ה. חז”ל אומרים “ישב ולא עבר עבירה – נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה”, כיון שכאשר אנחנו לא עושים עבירה זה אומר שאנחנו מצליחים בהתמודדות שלנו וגורמים נחת רוח לקב”ה, וכמובן זוכים בשכר על כך.
אדרבה, דווקא העצבות מכך שאנחנו נתקלים בהתמודדות היא מכך שאנחנו לא קוראים נכון את המפה ולא מבינים שבדיוק לכך ברא אותנו הקב”ה, כדי שנעמוד בהתמודדות ונצליח בה. לכן, בכל פעם שמגיע הגל, זאת הזדמנות נוספת לקיים את המטרה שלשמה נבראנו ולשמה ירדה נשמתנו לעולם הזה, וכמובן לקבל את השכר על כך. כאשר מבינים זאת, לא רק שההתמודדות לא גורמת לייאוש ועצבות אלא היא גורמת לשמחה גדולה על כך שאנחנו יכולים למלא את הכוונה העליונה.
