אסירות תודה על נס ההחלמה

נולדתי למשפחה חרדית סטנדרטית, אבא אברך אמא אשת חינוך, ילד תוסס סקרן שאינו נח לרגע. כשקיבלתי פרס (לעיתים נדירות), פירקתי אותו לאחר דקות – מסקרנות. תחושה חזקה מהילדות שלי היתה חוסר השייכות, לא משנה היכן הייתי, חשתי כנטע זר, תלוש, לא מחובר לכלום. בכיתה ג’ לאחר לבטים רבים אזרתי אומץ ונגשתי לאימי, בזמן שהיא חתכה סלט עם החלוק המשובץ ליד השיש, ובחשש רב חשפתי בפניה את סודי הגדול ביותר, אמרתי לה שהיא לא צריכה יותר להסתיר, אני יודע. “יודע מה?”, שאלה, ממצמצת בעיניה מחמת הבצל שחתכה. “יודע ש… שאני מאומץ”, השבתי…

תוסיפו לקטסטרופה בהתהוות מורה כושל עם בעיות משמעת חמורות בכיתה בכלל ואיתי בפרט – ילד תוסס במצוקה נפשית, התפרצויות זעם בלתי מרוסן הפכו לחם חוקי, והוא, מסכן שכמותו ניסה ללמדני לקח, למען ישמעו ויראו הקריבני כקרבן ציבור, העמידני לעין כל, ונזף בי על ידי שבוחשת בכל, עד שיד כל בי. כדי להראות איזה חדל אישים הנני, נעמד מולי וחיקה את קצב דיבורי המהיר, ובאחת השתיקני – לשנים רבות. הפכתי למגמגם כרוני שאינו יכול להוציא מילה.

ההורים שלי שמו לב שמשהו אצלי אינו כשורה, ההתכנסות, חוסר שיתוף הפעולה, הגמגום והמריבות האיומות שנטלתי בהן חלק, ולבסוף הגנבות, הדליקו אצלם את כל הנורות האדומות, וכך בפעם הראשונה בערך בגיל תשע ביקרתי אצל פסיכולוגית שטענה שיש לי ‘מטענים’, אני צריך לשחרר אגרסיות. “תקשקש במחברת עם העיפרון בכל פעם שאתה כועס”, אמרה. חרטתי, עד שקרעתי את כריכת המחברת, עד היום יש לי צמרמורת מחריטת עיפרון. נעשו לי מבצעים רבים, תוגמלתי ביד רחבה, אך חוסר הסיפוק שלי לא נתן לי לנוח. אימי הטובה הלכה מידי שבוע לקנות לי בולים, מילאתי אלבומים שלמים, אך ליבי נותר ריק שומם.

למרות כישרונותיי צללתי אל בינוניות חלשה, צעדתי בשוליים, מנסה להפוך לבלתי נראה, למרות שהייתי בשליש התחתון של הכיתה מבחינה לימודית. בסקרנות רבה הפכתי לתולעת ספרים, קראתי הכל, כולל אינציקלופדיה שם אהבתי במיוחד את המילים הארוכות, נותן להם להתגלגל על לשוני, שם גיליתי גם את המילים שהורי מחקו. אותן מילים עם קונטציות מיניות. ניסיתי בכל דרך לגלות מה הן אומרות, חש בסנסורים הרגישים שלי שיש כאן ‘משהו ששווה בדיקה’. כמות המידע שרכשתי לא הייתה מביישת אף נער חילוני מתבגר אך משהו בי היה עדיין תמים, לא חיברתי את המידע כולו לכלל תמונה אחת.

בגלל שהשגתי ציונים בינוניים בלימודים הגעתי לישיבה בהתאם, הלכתי למקום הראשון שקיבל אותי. כשחזרתי מבין הזמנים הראשון לישיבה מצאתי הלבשה תחתונה במקלחת – היו משכירים את חדרי הפנימיה למשפחות אורחות, כשכולם עלו לבית המדרש עטתי על המקלחת כמוצא שלל רב, זו הייתה הפעם הראשונה שאוננתי, לא הבנתי בכלל מה קרה שם, לא ידעתי שיש איסור כלשהו שכרוך במעשה הזה. הרגשתי לראשונה בחיי שייך. הייתי רגוע כמו שלא הייתי מעודי ועליתי ללמוד בבית המדרש בן אדם אחר. זהו זה מצאתי את הפתרון.

מהר מאוד העפתי את הבגדים הללו, קלטתי שמדובר באיסור וזרקתי אותם, רק כדי לחפש אותם שוב כעבור שעות בתוך פח הזבל… נדרתי שלא עוד ומצאתי את עצמי מחפש שוב משהו שאתו אוכל לחוש מאוחד כמקודם. נואש חיפשתי ומצאתי, על חבל בקיוסק מזדמן מצאתי את חוברת הפורנו הראשונה שלי, הגעתי לפורקן מרוב התרגשות עוד לפני שהצלחתי לפתוח אותה… גם אותה הטסתי לפח, גם אחריה חיפשתי… זה היה הדפוס, לקנות להשתמש, להיגעל, להשליך לחפש וחוזר חלילה.

הייתי לכוד. מההתחלה אצלי, זה לא היה מין, לא היו שם הורמונים של נער מתבגר, היה שם צרי לנפשו השרוטה של ילד פצוע. הבעיה הייתה שהתרופה צרבה אף היא, אז מתוך תמימות נגשתי למשגיח וספרתי לו (רק על האוננות, בלי מילה על פורנו, חששתי שיעיף אותי). הוא נדהם מהפתיחות, החמיא לי, הציע שאגיד שמע ישראל על המיטה, ‘ואדווח’ לו מה קורה, אחרי כמה פעמים שדיווחתי על כישלון וראיתי ממבע פניו שהוא אינו מרוצה, סיפרתי לו שהצלחתי… כשראיתי איזה חיזוקים הוא נותן לי המשכתי ‘להצליח’…

רדפתי אחרי פיתרון, כתבתי מכתב לאחד מגדולי הדור, תיארתי שם את בעייתי בפרוטרוט, המון מילים חמות קיבלתי שם, שנועדתי לגדולות, לישון על הצד, להיות עסוק, לחשוב בלימוד, לדאוג לחברים טובים… זה לא הועיל.

ואז הגיע הפורנו המוסרט… זה זז, לא האמנתי שאנשים מוכנים שיצלמו אותם כך. נזרקתי מהישיבה בגלל שלא יכולתי לעמוד בזמנים, לא ספרתי להורים, ויצאתי לסיבוב ברחובה של עיר, החיישנים שלי הובילו אותי לחנות לממכר סרטי פורנו. רגע אחרי שנכנסתי לחנות ברחתי ממנה, מנסה להסתיר את הפדיחה במכנסי… וכמו פרפר שטס אל האור, שבתי לשם למחרת. בשיעור א’ בישיבה גדולה חציתי גבול נוסף – הייתי חייב לממש את מה שראיתי בסרט, הייתי משוכנע שפעם אחת ולתמיד אלך עד הסוף, והזמזום הנורא בראש, מה שלא נותן לי ללמוד ולהיות רגוע, ילך ממני.

אבל זה לא עבד והדרך היחידה להרגיע את זה היתה לעשות את זה. ואז מצאתי פיתרון: אתחתן. שכנעתי את הרב שלי שגילי הצעיר לא יהא לרועץ, את ההורים המפוחדים שלי גררתי לגדול הדור שתומך בנישואין צעירים, וכך למרות שעקפתי בני משפחה מבוגרים ממני, מצאתי עצמי עומד לחופה עם הבחורה הראשונה שפגשתי, שנים לא מעטות לפני הגיל שמתחתנים במגזר שלנו. לכלתי הסברתי ש’מיציתי’ את עולם הישיבות, הגיע הזמן להפוך דף. כך התכוונתי לעשות וכך עשיתי, לא דמיינתי לרגע מה הולך להיכתב בדף הזה… כמה שבועות אחרי החתונה כבר אוננתי. כשאשתי בהריון עם הצאצא הראשון שלנו כבר לא הייתי נאמן לה, ומכאן התרסקתי, באישיות, באנושיות.

פיצול האישיות התיש אותי, המאבק בין הדמות התורנית והמפלצתית עלה כל הזמן מדרגה וחיסל כל חלקה טובה ממה שפעם רציתי להיות. לא יכולתי לשאת את עצמי עושה את שעשיתי, ולא יכולתי לשאת את עצמי בלי זה. מה עושים? מחפשים את הדבר הבא, מה שבאמת ייתן לי את הסיפוק ואז אנוח, ארגע.

פגשתי את התחתית הרגשית שלי ברגע מכונן, חזרתי מניחום אבלים אצל משפחת אדם שהיה קרוב אלי, ושוב נפלתי. ידעתי שאני אבוד. זו שפלות איומה. “חזרת מבית שמלאך המוות ביקר בו ואתה הולך, לאן? לבקר אותו בעצמך?! תתעורר” זעקה נשמתי. וזעקתה נשמעה שם למעלה חוברת לזעקת אשתי היקרה, בוקעת רקיעים מכופפת חומות גבוהות, וסודקת דלתות נעולות, וזרזיף של חמלה ורחמים גדולים ניתז לעברי והתחלתי את ההחלמה.

לא היה קל, אט אט זזתי מהגהינום. קשיי תחילת הדרך היו מאתגרים במיוחד, בעבודה, בבית, עם הילדים ובמיוחד בזוגיות. המריבות עם אשתי הפכו לחמורות יותר, בכל פעם התנתקנו בתחושה שהבסיס המשותף צר יותר. גם אשתי הלכה לבקש עזרה ולימדו אותה לעמוד על שלה, לקחת את המקום שהיא ראויה לו, ולי זה היה חדש, לא הייתי מסוגל לשחרר. הציעו לנו לזהות את המריבה כשהיא מתחילה, ואז להתנתק ולקחת פסק זמן.

אני לא מתווכח עם תוכנית 12 הצעדים כי אצלי זה הצליח, מחתול רחוב הפכתי לבן בית, ובמקום לחיות ככלב נטוש עשה ממני הבורא אדם מהישוב.

אני כותב בדמעות תודה על שיקום הריסות ביתנו, על אשתי, עדינת נפש שכמותה, שהאמינה בי גם כשלא האמנתי בעצמי. צדיקה מיוחדת זו מאפשרת לי לעשות הכל למען ההחלמה, ללא הגבלה מצידה. לקח לו הבורא נווד, בן בלי בית, פצוע וחבול, שמכף רגלו ועד קדקדו אין בו מתום, ואמר, אראה מה אני יכול לעשות איתו, למען רבות מופתי וגדל שמי בקרב הארץ.

אשיר לך, אבא, אזמר לך, אשיח בכל נפלאותיך עימי, תחת כל עץ רענן, לא ארתע מלספר לאיש מה עשית ממני. ברוך הוא אבאל’ה שבראני לכבודו ונתן לי חיים טובים.