בס"ד

אני בהחלט מרגיש ניצחון לא קטן ושמחה אבל זה בדיוק מה שהוביל אותי ליוהרה גדולה לאחר תקופה ארוכה של נקיות בפעם הקודמת, אז בעצם אני חושש. לעזאזל אני מתוסבך. זה שונה הפעם, מאז שהצטרפתי לכאן אני מרגיש מודע יותר והחלטי יותר. אני מרגיש שכל יום שעובר הוא באמת יום נקי, עם מאמץ וקבלות, ולא רק יד הגורל או המקרה. אבל החשש מנפילה מקרבת לנפילה והשמחה, לפחות אצלי, מקרבת ליוהרה שמקרבת לנפילה.. בין הפטיש לסדן.

מהחוויה שלי, כל פעם שאני מרגיש שזה בידיים שלי אני מתרוקן ומתנתק

בס"ד

כוונתך?

מהרגע בו אני משייך את ההחלמה ליכולות ולכישורים, גם אם הם תחת התוכנית, אני ישר מאבד אותה. אני מרגיש תלישות.
אצלי, לא שעכשיו אני עושה את זה, אבל ככה הורו לי, צריך לבוא ממקום של אסירות תודה. תודה לאלוקים על כל יום. על החסד. והשמחה שמגיעה ממקום כזה ממלאת בטוב.

תגיד: ברוכה הבאה הכחשה. שב אתה לכוס קפה, ואחר כך נסו להיפרד כידידים. החברים האמיתיים שלך, אלה שרוצים באמת בטובתך ואין להם נגיעות אישיות - נמצאים פה, לא בתוך הראש שלך.

ב"ה

תודה דוק',

אבל זה השינוי הקשה ביותר והדרמטי ביותר מבחינתי. האנשים הנפלאים פה ואלה שסבבו אותי כל חיי היו אנשים נפלאים לאני החיצוני שלי אבל לאני הפנימי שלי הם היו אויבים מרים שיש להתרחק ולהתבדל מהם כמה שיותר.ץ היה לי רק את עצמי וגם אם לא ידעתי מה הכי טוב עבורי אין מצב שאני משתף מישהו בהחלטות או בלבטים שלי.

המהפך הזה, שה"אויבים" האלה הם אלו שאני צריך לחלוק את הסודות הכי כמוסים שלי קשה בעיני כקריעת ים סוף.