אז מה היה לי השבוע...
אני מרגיש שהשבוע הזה היה כל כך עמוס ברגשות בשבילי, שלא הספקתי לעכל אותם ולהגדיר אותם לעצמי לפני שהם עברו וכבר הגיעו חדשים. היו זמנים השבוע שהרגשתי כאילו מישהו עומד מעלי עם דלי מלא רגשות ושופך אותם מלמעלה...
בכללי אני רוצה לכתוב בתדירות יותר גבוהה(כמו טהרני שלא מפסיק לכתוב דברים ועדכונים. (קנאה!), מתי הוא מוצא זמן לזה?) אבל זה לא יוצא. אני עמוס, ועד שאני יושב בפורום אני יותר קורא מכותב. ועד שאני כותב – אני שוכח על מה רציתי לכתוב. אוהבים. יש לי גם נושאים שאינם שיתופים להעלות, אך איפה מכניסים אותם בתוך כל העומס שיש לי כבר?
***
מסרתי צעד ראשון בקבוצה. איך היה? בדיוק לפי איך שחשבתי שיהיה (שזה לא חיובי במידה רבה). כולם הגיבו את התגובות בדיוק כפי שציפיתי שיגיבו. איזה מכור אתה! הפתעת אותי! איזה סיפור קשה. הזדעזעתי. יש כאלו שראיתי שיש להם תגובה קבועה כל פעם שחבר מוסר צעד ראשון. אז ידעתי שאלו יהיו התגובות. ושמחתי לקבל אותם. היה מחבר מאוד. אבל למחרת ניגש אלי חבר, דוקטור במקצועו ואמר לי "אחי, אתה חולה. אתה ממש חולה. אדם בריא ושפוי בחיים לא היה עושה דברים כמו שסיפרת". ההבדל בין התגובה שלו שלתגובות שקיבלתי בערב הקודם הוא, שהדברים האלו נאמרו בלי חיוך על הפרצוף וטפיחה מלווה על השכם, אלא בשיא הרצינות. בלי להניד שריר אחד משרירי החיוך בפה. זה היכה אותי. לזה לא הייתי מוכן. פתאום זה נכנס לי לראש שזה רציני. זה לא שעד עכשיו לא ידעתי ואמרתי לעצמי שיש לי מחלה והאמנתי את, אבל כאילו שהידיעה הזאת ישבה על מפתן של איזה שהוא פתח, והאמירה הזאת הייתה הבעיטה של הדבר הזה פנימה, לתוככי הראש ההזוי שלי. לקחתי את זה קשה, ואמרתי לעצמי שאולי אם יצאתי מהצעד הראשון בקבוצה עם הרגשה טובה וכל הנלווים (תחושה כמו של בר מצוה של כניסה למסגרת של המבוגרים וכדו') אז יכול להיות שבעצם פספסתי את כל העניין של המסירה בקבוצה? בסוף החלטתי להתנער מרגשות האשמה, הלכתי אליו ואמרתי לו תודה על הדברים ודברנו קצת על איך אני מרגיש. שההכרה החזקה שהוא גרם לי לא גורמת לי להרגיש אשם או משהו כזה, אלא כמו אדם שאין לו יד והוא לא יודע ופתאום אומרים לו "אחי, סתכל על עצמך, תפוס מה קורה", והוא קולט את זה. ככה הידיעה הזאת תפסה אותי. וזה בדיוק מה שהייתי צריך. אז תודה רבה גם לאלוהים על השליחים המסורים שהוא שולח לי בדרך.
***
הגעתי לכנס של SA. מאוד קיויתי להתחבר לארגון הזה, מה שעד עכשיו מאז שהתחלתי ללכת גם לפגישות שלהם פעם בשבוע – הרגשתי שאני עדין לא מרגיש שייך ומחובר. אז הכנס הזה די עזר להרגיש תחושת שייכות. וגם קיויתי שאפגוש כמה מהשמות פה משמור עיניך, מה שקרה באופן חלקי.
במהלך הכנס הרגשתי זעזוע מסיפור החיים הקשה שהאורח מחו"ל סיפר. והתרגשתי מהנס שקרה לו, ומסיפורים שסיפר. התפעלתי מכמות האנשים שהיו שם, וחוו יחד איתי איזה שהיא אחדות משונה. שכולם חלק מאותה סירה, עם אותה בעיה משותפת. התאהבתי לגמרי באלוהים שפגשתי שם, שנתן לנו דרכים כ"כ מפותלות להגיע אליו. וכל מי שהיה שם באמת כבר הגיע אליו ברמה כזאת או אחרת, וזה לא היה קורה בלי המסלול שעברנו (מי יודע?). התרגשתי מזה שאני מרגיש את הרגשות ויודע לשים עליהם את האצבע ולקרוא להם בשם אע"פ שהם באים כ"כ מהר אחד אחרי השני.
הרגשתי תחושה של זרות ובדידות כשהיו זמנים שלא מצאתי עם מי לדבר בהפסקות, כשהרגשתי שאני לבד. והרגשתי גם שמחה כשכן הייתי עם אנשים שאני מכיר ושיש לי על מה לדבר איתם ושהם תורמים להחלמה שלי ואני מודה להם על כך.
***
ועכשיו כל מה שנותר זה לחזור לשגרת החיים ולמנף את השמחה של ההחלמה שהייתה שם, לתוך עבודת הצעדים שלי, לתוך פעולות האהבה שאני עושה בחיי, בביתי ובמקום לימודיי, לתוך החיבור שלי עם אלוהים.
מקוה שאצליח.

קבלה היא התשובה לכל הבעיות שלי כיום. כאשר יש עובדה מסוימת של החיים שלי שאני לא מקבל את זה שהיא אמורה להיות כפי שהיא, שהיא לא רצון ה', אני מוטרד מכך (ע"פ הספר הגדול עמוד 150). כתוצאה מהמוטרדות הזאת – אני מחפש. מחפש משהו שיעזור לי להדחיק את הרגשות האלו. בד"כ זה המקום הרגיל של השימוש (כמובן שיש לי עוד כמה דברים שהוא נותן לי מנקודות אחרות).

כרגע אני מאוד מוטרד. אני לא מוכן לקבל את זה שכחלק מההתמכרות שלי יש לי אובססיה למשחקי מחשב. מאוד מפריע לי שאני לא מצליח להקשיב ולהשתתף בשיעורים בישיבה בתקופה האחרונה. שמעתי כאלה שאומרים שזה משהו רגיל שכשנכנסים לתוכנית מסתכלים על המקום בו אני נמצא ולפתע מתחילים לשאול האם אני מרוצה מהמקום שלי או לא, האם ני בכלל רוצה להיות כאן ולשבת ללמוד כל היום. אבל אני לא בטוח שזה מה שקורה אצלי כרגע. אני מוטרד מזה שאני לא מצליח ללמוד, וכבר היו לי תקופות כאלו כבר בשנים הראשונות של הישיבה. יש תקופות שאני יותר מחובר ויש תקופות שפחות. שנה שעברה הייתה השיא (החיובי) מהבחינה הזאת. הצלחתי לשמור על רצף הריכוז שלי במהלך כל השנה אע"פ שהנושא שלמדנו – אסור והיתר, איננו מן הנושאים הקלים והברורים. אז אולי אני צריך לקבל את זה שלמרות שהצלחתי שנה שעברה בחסד ה', אולי אני לא יודע ללמוד כמו שצריך, ועלי לעשות את המירב כל זמן שאני מחליט להשאר ללמוד בישיבה. מכנראה שגם בנושא הזה אלוהים יחליט, מה ייכנס לקופסה שלי ומה לא.

בזמן האחרון, בשיחות עם חברים ובכתיבת הבוקר שלי אני מציין את העובדה שבגלל הנתק בלימוד ובשיעורים אני מרגיש רחוק מה'. זה מורגש גם בתפילות שלי. אני מנסה שכל היום שלי יהיה מחובר לה' אבל דווקא בסדר בוקר ובשיעור שלאחריו אני מרגיש הכי מנותק במהלך היום. אז אולי זאת ההזדמנות להתחבר גם כאן – להתפלל לה' על ההבנה. לבקש ממנו שישא עבורי את משא הלימוד כדי שאוכל לדעת ולעשות את רצונו, להיות קרוב יותר ומחובר יותר אליו, גם שם.

טוב, לא עדכנתי פה כבר זמן מה. היה לי בזמן האחרון עומס גדול מאוד, כ"כ גדול שלא בדיוק מצאתי את הפנאי לשבת ולכתוב על מה שעובר עלי. ב"ה העומס שנוצר כתוצאה מהתחייבות מסוימת נגמר ביום שישי איזו הקלה. אני מרגיש כאילו חצי מהזמן שלי התפנה פתאום ואני גדוש בזמן פנוי. טוב, אולי לא ממש.

לפני כמעט שבוע חגגתי שלושה חודשי נקיות. היה מוזר- לא התרגשתי כמו שהתרגשתי אחרי שעבר חודש. באיזה שהוא מקום אמרתי לעצמי שאני צריך להסתכל רק על היום. תכל'ס, זה לא משנה כמה זמן מאחורי. משנה מה המצב הרוחני שלי. האם אני עושה פעולות או לא. את ה90 יופ הייתי יכול לזרוק לפח בשביל להשתמש, זה לא מה שייתן לי לעבור את היום נקי. זה אמנם משמח מאוד שאני מצליח וכו', אבל אסור שזה יוציא אותי משיווי המשקל. האגו הזה מסוכן בשבילי.

הייתה לי חוויה חזקה במיוחד בצעד שני - יש לי פחד שהתקופה הזאת של הנקיו היא רק בגלל שאני בתחילת התוכנית אבלאם תהיה לי נפילה אחת אני לא יצליח לקום שוב. אני בקשר עם כמה כאלה שאחרי התקופה הראשונה שלהם בתוכנית שהלך להם טוב - הם נפלו ועדיין לא הצליחו לקום מאז. אז אני מפחד מזה. במהלך השבוע הגיעה לי תחושה שאני צריך להמשיך לצעד שלוש ולא להמרח יותר מדי עם צעד 2. כשחשבתי מה החוויה שלי בצעד 2 עלה לי לראש הפחד הנ"ל. אמרתי לעצמי שזאת בדיוק האמונה! אמונה שכח גדול יכול לעשות זאת - לא בגלל משהו שקשור אלי. לא בגלל שהצלחתי להשאר נקי מאז שבאתי לתוכנית. אותו כח - אלוהים יכול לעשות זאת שוב גם אם אפול. התחושה הייתה של שחרור מיידי. הפחד הזה נמוג, משאיר אחריו תחושה מהממת של "ככה מרגיש צעד שתיים". תחושה דומה עברה עלי גם בצעד הראשון (כתבתי על זה פה בפוסט שלפני האחרון)

היה לי השבת חוסר אונים רציני - הייתי עם הישיבה בארוחה בשבת זכור, וישבתי בשולחנות עם כל האברכים. ונשותיהם. פתאום קלטתי שהעיניים שלי מתחילות להתגלגל בחוריהם, לחפש את מי הכי כדאי לשאוב. ידעתי שאני חסר אונים מול זה. עצמתי עיינים, אמרתי בלחש תפילת השלווה, ונשאתי תפילה כללית, על כל האברכיות שהיו בחדר. ביקשתי בשבילם את מה שאני מאחל לעצמי, ואת מה שאני מאחל לאשתי. פתחתי עיניים והרגשתי כמו אדם חדש. כל האובייקטים המיניים שהיו סביבי חזרו לצורתם האנושית כנשים צעירות ושמחות שנשואות לאברכים שיושבים ולומדים תורה למען עם ישראל. כמה משחרר.

בחסד ה' נקי 96 ימים. מודה לו על כל רגע שהוא שומר עלי נקי ומפוכח.

אוהב. אתה מוסיף לי המון החלמה.
אסירות תודה!

אוהבים אותך. "ככה מרגיש צעד שתיים" זה מה שנצרך. בהצלחה.

כל הכבוד שלומקה, אהבתי, אוהב 

שבוע טוב לכולם!

עבר עלי סוף שבוע עמוס עם כל הפורים הזה. עמוס בעיקר הדברים שיכלו להיות שליליים, אבל בזכות התוכנית - ונהפוך הוא!

מסיבת פורים בישיבה בלילה הייתה איומה ונוראה בשבילי. לא הצלחתי להתחבר, לרקוד, לשמוח, להשתכר, שום דבר. וניסיתי. ניסיתי להכריח את עצמי, ניסיתי לשתות עוד קצמת, ניסיתי למסור את זה לאלוהים אבל הוא כנראה לא רצה לקבל. אז הלכתי וישבתי בצד וניסיתי להבין מה עלי לעשות. הרגשתי שאני לא מצליח להתחבר לישיבה בגלל שהלב והראש שלי כרגע עמוק בתוך התוכנית. המקום הזה הציל את החיים שלי, והישיבה לא. חברים ניסו לקום להרקיד אותי, ישבו לידי וחיכו שאהיה שתוי מספיק, אך ללא הועיל. בסוף קמתי והלכתי הביתה, בכיתי קצת לאשתי. המפתיע היה שזה לא ישפיע על המשך הפורים - החלטתי שמחר אומרים רק להיום והצלחתי להיות מחובר לחג עצמו (אולי בגלל שלא כ"כ הייתי בישיבה, אכלנו אצל הורים של אשתי).

במסיבת פורים כנראה שחטפתי קלקול קיבה או וירוס בקיבה. כל מה שאכלתי ביום שישי פשוט יצא באופן מיידי לשירותים, והספקתי לפקוד אותם כמה עשרות פעמים בסוף השבוע. הייתי בצום כמעט מוחלט במהלך השבת, ובשבת בבוקר הקאתי את הנשמה אחרי שכל הלילה קמתי פעם בשעה לשירותים. אחסוך מכם פירוט נוסף - אני פשוט שמח שאני מצליח לקבל את המציאות. אע"פ ששום דבר מאירועי סוף השבוע לא היה כלול בתוכניות שלי ידעתי לקבל בשמחה שאלו תוכניותיו של אלוהים וכך הוא רצה שארגיש, והשתדלתי לא לנסות לברוח אפילו מהרגשות הקשים של הניתוק והעצבות שבאו אלי. אסירות תודה בזכות התוכנית הצלחתי לראות איפה אני יכול לעזור במקום להתמקד בקשיים ובאיך שהכל דפוק, ואפילו ראיתי את הצדדים החיוביים בכל הסיפור - פורים הזה עבר עלי ללא זלילה של ממתקים בצורה מסוכנת בגלל שלא יכולתי לאכול, ואני ממש מודה על כך.

חוץ מזה - התחלתי בשבוע שעבר להתמקד בצעד השלישי. הספונסר שלי אמר לי לנסות למסור כל קושי שאני נתקל בו במהלך היום. מאז שדיברנו הרגשתי כמו שחקן טניס באימון - כאילו שאני עומד מול המכונה שזורקת כדור ואלוהים אומר לי :נו, תמסור! נראה אם תצליח למסור את זה! ואת זה!" ואני מנסה. את חלקם פספסתי ואת חלקם הצלחתי. היו פעמים שהקושי שמסרתי פשוט נפת או נעלם ברגע שהתפללתי, וזה קרה בצורה כ"כ מיידית שזה מעלים ל אפשרות לומר שזה היה קורה בכ"מ גם אם לא הייתי מתפלל. הייתי צריך לקשור איזה משהו בשביל המשלוחי מנות ואני ואשי ישבנו עליו שעה מנסים לקשור אותו בכל דרך אפשרית עד שלבסוף מסרתי את זה לידי אלוהים - והדבר פשוט נקשר, כאילו מעצמו. הייתי צריך לערוך טקסט, ולא ידעתי מה לעשות כדי שהיישור לשני הצדדים יצא כמו שצריך בגלל שהעתקנו מלא דברים מהאינטרנט, והסתבכתי עם זה מלא ואיך שמסרתי את זה אלוהים פשוט הראה לי את הטכניקה שפשוט הייתי צריך לחזור עליה פעם אחר פעם עד סוף המסמך. זה פשוט ריגש אותי. אלוהים אוהב אותי, בלי שום סיבה נראית לעין! הוא מסכים לעזור לי (במיוחד כשאני רוצה לעזור לאחרים אבל מבחנתי ממש לא רק) רק בגלל שאני פונה אליו. איזה ביטחון זה נוסך. איזו שלווה זה משרה עלי. יה"ר שאת החיבור הזה אני אקח איתי הלאה ולא אשכח אותו לרגע...

אסיר תודה על 104 ימים נקיים, ומתפלל לגמור את היום הזה נקי ומפוכח.

מקנא בחיבור שלך לתוכנית ו לאלוקים.
מתפלל שגם אני אזכה להיות שם יום אחד .
אוהב

הי שולמקה,
אין לי כוח כל כך לאחרונה לקרוא פוסטים ארוכים, אבל ראיתי עכשיו שקיווית לפגוש בכנס כמה מהשמות פה, אז מסתבר שראית אותי

ואוו חיבור מדהים, מאחל לך תמיד להיות באור

ערב בבית שלי. הבת שלי כבר ישנה, אשתי עומדת לחזור בעוד יותר משעה.

ואני יושב מול המחשב, ורוצה תאווה. רוצה פורנו.

התקשרתי לחבר ושיתפתישאני חסר אונים מול ה תאווה שלי, וביקשתי מאלוהים שיעזור לי לעבור את היום הזה, שיישא את התאוה שלי עבורי כי היא כבדה מדי בשבילי.

(עד כאן שום דבר מיוחד)

ואז הוספתי ואמרתי לו שזה ממש מוזר, תמיד אומרים שאם אני רוצה תאווה סימן שאני מוטרד ממשהו שיש משהו מלחיץ אותי או שאני לא מוכן לקבל בחיים שלי, אבל אני מרגיש עכשיו שהכל טוב לי. אני נמצא במקום מאושר, עליתי על דרך, יש לי מספר תלת ספרתי, החיים שלי מוארים - אני מרגיש מחובר יותר לעצמי לחברים למשפחה ולאלוהים. אז למה בכ"ז אני רוצה לברוח לשם? לדעתי זאת עוד הוכחה שאני חולה וגם אם הכל טוב אני ימשיך להתאוות.

הוא שאל אותי שאלה פשוטה - הרגשת היום מחובר לאלוהים? וכשחשבתי לרגע אמרתי שבשעות האחרונות מאז שלקחתי את הבת שלי לא כ"כ הייתי. ובמיוחד כשלא הלכתי לערבית אחרי שהיא נרדמה.

פתאום נפלו עלי תובנות בערימות. כמה דברים מטרידים אותי ברגעים אלו: אני לא מוכן לקבל את זה שאני עצלן ואין לי כח ללכת להפלל ערבית במניין ולכן אני מתפלל בבית בשעה שמתפללים בבית הכנסת. זה מוסיף קצת לתחושת הניתוק הסמויה מאלוהים. אני מוטרד מזה שאני תמיד מגיע לזמנים שאני צריך להיות עם הבת שלי כשאשתי בעבודה עם חוסר כח (למרות שכשאני איתה - אני נוכח והכל בסדר, אבל תמיד היום מתחיל בידיעה ש"אוף, הערב עם הבת שלי"), ואני לא מצליח לקבל את זה שאין לי כח לבת שלי כי הרי אני כ"כ נהנה איתה (באמת!). אני לא מרגיש מחובר לאלוהים בזמנים האלה מרוב שאני עסוק בטיפול בה וזה שאני מתפלל לבד רק מרחיק אותי יותר. כל אלו גורמים לי לרצות לחזור למקום הנעים שיעזור לי לשכוח את המציאות שסביבי ואת הבלאגן שהיא השאירה אחריה, להפליג למחוזות אחרים ולהשאיר את הסידור לאח"כ.

אסיר תודה לאלוהים על השיחה הזאת, שחשבתי שרק אמסור בה חוסר אונים ע"מ להשיג קצת שחרור מהרדיפה והיא הסתיימה בתחושת חיבור אדירה, מלווה בשלווה ודמעות שמאיימות לחנוק אותי.

מתפלל שאסיים את הערב קודם כל מחובר. ואם אפשר גם נקי מה טוב.

מזדהה.

לפעמים דווקא שיתופים כאלה שלא בא לי לשתף, ושהראש שלי משכנע אותי שזה ממש פיציפקעס ולא כלום, ואין טעם, דווקא זה, אחרי השיתוף אני מסוגל להרגיש שחרור.

בשש דקות לפני חצות חשבתי שאלך לישון לפני חצות

ואז קראתי את השיתוף שלך ורציתי להגיד שאני מסמפט ומבין, ומה שכתבת גרם גם אצלי להארה מסויימת

אוהבים
שיהיה בהחלמה

חייב להודות על האמת שבאופן כללי היה יוצא מן הכלל בכנס

נהנתי מאוד - לפגוש את הפרצופים החדשים שמאחורי הקולות הישנים והאהובים. לשמוע את כל ההחלמה שאנשים דיברו שם. לראות את הנס הזה קורה לכ"כ הרבה אנשים ואת המקום המשותף שיש לי סופסוף שאני חולק עם כ"כ הרבה אנשים כמוני. לראות את ההירתמות של אנשים לטובת עזרה ושירות. את כל החיוכים מסביב. הכל.
אני ממש מרגיש בטון שבו אני כותב שכאן המקום לכתוב "ובכל זאת -", אבל אין זה כך.
במקביל לכל זה - הייתי לחוץ ומוטרד. גם מהאחריות שהייתה עלי עם המצגת, וגם עם אשתי. החלטנו ששנינו נגיע לכנס. זה היה מובן מאליו (למרות שמשיחות עם אנשים ראיתי כמה זה לא מובן מאליו אצל כל זוג), ועשינו מאמץ אדיר בשביל למצוא סידור לבת שלנו, ובכל זאת - (כאן המקום המתאים!) אשתי הייתה לחוצה. דווקא משום שהיה זה לה מפגש ראשון. חשיפה. חבר חדש שמגיע. ואני נקרעתי בין שני המקומות בו זמנית. להיות עם כל החברים, לדבר, לפגוש את האנשים החדשים, לעזור בארגון. ומאידך גיסא - להתייצב לצידה של אשתי, לתמוך בה, להפגיש אותה עם השמות שהיא שומעת (למרות שאולי הם קצת התפדחו לראות את אשתו של), להכניס אותה ביד אוהבת לתוך המקום הזה. כל זה תבע ממני הרבה, ואכן הבלבול והמתח שהניגוד בין שניה המקומות יצר היה ניכר בפני. אך לאט לאט במהלך הכנס הוא נפוג - אשתי הלכה עם השאר לאזור שלהם, ואני נשארתי עם חבריי. אח"כ גם ראיתי שהיא מדברת עם נשים אחרות והיה נראה שעובר עליה זמן טוב, וזה הקל עלי עוד יותר.
אז נכון שזה קצת הפיג את ההתרגשות שהייתי יכול להמצא בה, אבל הייתי מאוד נוכח. קיבלתי את זה שאני לא חייב להיות באורות ושמחתי ברגשות שניתנו לי ובשמחה על כך שאני לוקח חלק מרכזי מבחינתי בכל הכנס הזה למרות שאין לי בשמור עיניך אפילו חצי שנה. אסירות תודה על מתנת הנוכחות והקבלה.

כשנגמר  - חשבתי שאנחנו נעוף על טיל. ככלות הכל הייתי צריך לנסוע לקחת את הבת שלנו מהלך שעה נסיעה לכל צד, והכנס לא נגמרת בשעה מוקדמת מדי. אולם אשתי דיברה עם כמה נשים שהיו שם. באתי לקרוא לה, ואז ראיתי שהיא נראית ממש "בתוך השיחה". לא נפריע לה, נחכה עו קצת. לאחר חמש דקות באתי שוב, אבל לא יכולתי לעצור את זה ולהרחיק אותה משם. לאחר עוד עשר דקות באתי לשלוח הודעה מהצד השני של המחיצה, אבל אז ראיתי את החיוך שהיה לה על הפנים. אז שתלך לעזעזאל השעה, נחכה עד שהיא תגמור. אפילו אם אני יודע שכשהיא תשים לב לשעה ולזה שיש לנו נסיעה ארוכה היא תרצה ללכת. ניתן לה את הזמן שלה. וככה עברה לה כמחצית השעה עד שהיא סיימה ובאה לכיווני בפנים מוארות. תודה אלוהים. על זה ועל כל הכנס.

התחברתי מאוד גם לדברים שנאמרו - סוד הכניעה, אסירותודה, הרבנים, מוטי, כולם הצליחו לגעת לי בנקודות רגישות, לתת לי חומר למחשבה וחומר להרגשה שאני בטוח שעוד ילך איתי תקופה ארוכה.

עד כאן להיום.

ותודה לאלוהים אוהב ששומר אותי נקי מאז ג' כסלו - ארבעה חודשים בל יום ובכל שעה ובכל רגע, ונותן לי לא רק נקיות אלא גם שפיות ומפוכחות. כל כך לא מובן מאליו.

אתמול בלילה נזכרתי שלאמא שלי היה יומולדת שלשום. והוא ברח לי ולאשתי מהראש. החלטנו להתקשר אליה, להתנצל ולברך.
מי שקיבל אמא כמו שלי יוכל לדעת שדבר כזה לא יעבור אצלה בשקט, בלי שחרצובות לשונה יוכיחו אותנו עכשיו על זה לפחות עד פסח הבא.
אבל התקשרתי, והתנצלתי. כ"כ לא מובן מאליו שלא ברחתי בתירוצים כאלו ואחרים. פשוט אמרתי ששכחנו. ובמפתיע - למרות שהיא אמרה כבר שהיא חיכתה לראות כמה זמן יקח לנו ובתאריך הלועזי שיהיה בסוף השבוע לשלוח לנו הודעות עוקצניות, היא קיבלה את זה בהבנה. לא נורא. העיקר שהתקשרתם עכשיו.
תכננו לפני היטב, אני ואשתי, איזה איחולים נאחל לה ומה ונברך אותה לשנתה הקרובה.
כשאמרתי את כל האיחולים שהשנה בניגוד לשנים קודמות הגיעו ממקום הרבה יותר אמיתי ופחות מהשפה ולחוץ, הוספתי בסוף משפט אחד קטנטנן - אנחנו אוהבים אותך.
זאת נקודת המפנה, פה קרה הנס.
אני יודע שאני חסום בקטע הזה, ושיתפתי את זה גם עם אשתי, שאני לא מצליח לומר להורים שלי שאני אוהב אותם. לא משנה מתי - חגים, אירועים משפחתיים, אפילו בחתונה שלי שמאוד רציתי - לא אמרתי להם שאני אוהב אותם. (ויכול להיות שזאת בעיה משפחתית אצלנו...)
ולמרות זאת, עכשיו זה יצא בכזה טבעיות. הכללתי גם את אשתי כי היא הייתה לידי והפלאפון היה על רמקול, אבלזה פשוט יצא בקלות. אולי בגלל המצב המאושר שאני נמצא בו עכשיו בחיי, אולי בגלל שחרור שאני חווה בנקודות אחרות בחיי מזויות אחרות של החיים בזכות התוכנית, בכל מקרה, שמתי את זה על השלחן.
והיה אפשר לשמוע בקול שלה שהיא מתרגשת. ברעד קל היא החזירה "גם אני אוהבת אותכם".
והנס שלי התחיל.
מקווה שהוא רק ילך ויתחזק - לאבא שלי, לאנשים האחרים אותם אני מעריך בחיי, לחברים טובים מהתוכנית ומשאר קצוות אחרים. את כולם אני אוהב, והלוואי שאזכה גם להביע את זה בפניהם בצורה כזאת או אחרת.
אלוהים, אין עליך.
אסירות תודה.
אוהב.
בנך.