כבר אמרו פה תודה. אבל אני חייב גם להגיד באמת מכל הלב: תודה על הכל!!!

שוב תודה, אתם מחממים לי את הלב. באמת. וכמו שכתבתי, אני פה. רק קצת פחות..

ולמסע,

יש לי חבר מקסים שאיתו זה תמיד אחרת. טיפוס ישיר שלא עושה הנחות (וגם לא אנחות) בידידות אמתית הוא מציב בפני מראה כנה עלי ועל מניעי. גם הפעם. תגיד, הוא שאל אותי, "מה בער לך לפרסם את זה"... "בער", ממש לא. עניתי לו. חשוב, בהחלט. משלוש סיבות עיקריות:

אנושיות - לא להיעלם ככה סתם. זה מה שעשיתי תמיד במחלה, פאף.. הייתי. ואינני. בהחלמה למדתי שאפשר אחרת, להכין, להסביר, לתאר. לדבר כמו בן אדם. היעלמות פתאומית גם פוגעת באמון המתפתח, תאר לך שבעוד זמן יבוא לכאן מישו ויראה שהיה פה פעם אחד שהפציץ הודעות והתאייד... זה לא היה משפיע על האמון שלך בו? ההית קורא את המסרים שלו באותו אופן? ת'אמת, אני לא. אין לי ספק שזה היה משפיע עלי...

מחוייבות - אני ניצב בפני אתגר משמעותי. לא פשוט, שידרוש ממני מאמצים גדולים של השתדלות. אין לי ספק שנכונו לי ימים יפים וטובים אך באותה מידה ברור שיבואו גם כאלו שיהיו מורכבים עבורי. סיטואציות מחלישות שירפו את ידי, 'חגורת ביטחון' המורכבת מחברים קרובים שיודעים על התהליך יכולה לסייע לי לדבוק בו... תאר לעצמך שבעוד זמן אתהפך, אחליט שזהו, אין לי כח להתאמץ יותר... התסכים שאחרי הפירסום יהיה לי מורכב יותר לוותר על המאמץ?

חיבור - כדי לחיות נכון עלי להשיאר מחובר לכח עליון. ישנם דרכים רבות לעשות זאת. מה שעובד עבורי זו תוכנית "12 הצעדים", כדי לא להתנתק ממנה אני זקוק לחיבור מתמיד לכח עליון, לעוגן. התחייבות לכתיבה כאן יכולה לספק לי את העוגן הזה. לא כמטרה, כאמצעי. לא הלכתי. הנני.

שרצונו יעשה בחיי.

ואיי,
רציתי לכתוב, שנראה שאתה מאוד מנוהל מהשינוי שעובר עליך,
ואתה לא שלם עם עצמך, וכו',
אסיר תודה על התגובה אחרונה שכתבת.
ואהבתי המשפט שכתבת,
אני מוכן לוותר על כל דבר שאני טוב בו למען הטוב שבורא עולם מכין לי
תודה על הנכונות לעזור,

תודה רבה אסירותודה. אני לומד הרבה מאיך שאתה עובר את התהליך הזה. מצבים אנושיים מורכבים תמיד בלבלו אותי, וכיף לראות שאפשר אחרת.

בס"ד
בהצלחה רבה בהמשך דרכך!

חברים, תודה.  להלן סיכומו של השבוע השני בראשי פרקים – שידוד מערכות,

כל כך דומה וכל כך שונה, מאוד דומה ללפני עשר שנים. לימי הבראשית. לתחילת הדרך, במיוחד בשינוי הטוטאלי של כל הרגלי החיים. וכל כך שונה. כי המקום בו אני נמצא בתוך הנפש פנימה הוא אחר.

יציאה מהבית בשמונה בבוקר, חזרה בסביבות אחת עשרה בלילה. שינוי קבוצת הבית שזכיתי להיות ממקימיה לפני כמעט שמונה שנים ובמשך כל הזמן הזה החסרתי ממנה פחות מאצבעות ידי. השעיית סדנת הצעדים שזכיתי להנחות כבר יותר משנתיים וחצי האחרונות בעקביות מדי שבוע. אינני יכול יותר להגיב בחופשיות לשיחות מיילים וסמסים ויש לי בלי סוף שיחות שלא נענו שאיני יכול לחזור אליהן... וכשכן יש הזדמנות, להודיע על העומס ולבקש לא פעם כי אין לי את הפנאי... אני?! מושיען של ישראל שטלפונו לא נדם למעט שבתות וימים טובים?! רעידת אדמה. 

ותוך כדי ההסתגלות למסלול הלא מוכר הזה אני אמור גם כמובן להשתלט על זרם בלתי פוסק של מידע חדש. לרגעים נדמה לי פשוט גדול עלי. אני לא מטומטם, יש לי שכל והוא פשוט לא בא לידי ביטוי. כיום אני יכול להבין מה עובר סיני ממוצע כשהוא נוחת בבן גוריון...  אבל לא, זה שונה, כי כיום אני לא בפאניקה, איני מבוהל. יש לי דרך. יש כיוון, 'ארגז הכלים' שנרכש במהלך השנים בחסד הכח העליון יוצא אל הפועל במלוא הדרו.

לפתע אני קולט שעד היום הייתי בחממה, בית עבודה קבוצה ספונסיים. זהו. והנה פתאום אני חייב להימצא ברחובה של עיר. רגע, מה נהיה כאן, מצד אחד אני מצוי הרבה יותר בקירבת תאווה, מצד שני איני מבוהל לא מרגיש כמו מישהו שהצמידו לו אקדח לרקה. כבר לא שומו שמיים. התקדמתי או נסוגתי? ואז זה היכה בי איזה נסיגה ואיזה נעליים – אתה בתוך נס! - יש לידך תאווה ואינך מתאווה. אתה גם לא מעוניין להתאוות. איזה אבא גדול יש לך. תודה לך אבא. שם ברכב בפול ווליום את השיר 'אם היו בני אדם מרגישים' ובוכה וצורח מאושר.

שמח על ההזדמנות להכניס אותו לחיי בכל רגע. מדבר איתו ברציפות שעות. נוכח בתוך המציאות ומודע ברגע נתון למה שמתרחש איתי. בין לבין מצאתי חלון בן שעתיים עמוסות לצעד תשע נדיר (נשארו עוד שניים, האחד ב"ה השבוע, ועם האחרון שאני ממתין בהמלצת הספונסר שיבוא זמנו) עם אדם שבמשך שנים לא חשבתי שפגעתי בו. הוא נפגע? בטח כי זו המחלה שלו... אני? עשיתי די והותר למענו...וכך, למרות אינספור מטלות אחרות התיישבתי מולו נינוח ונוכח. חשתי את הכאב שלו. ראיתי את עיניו מבריקות ולא הרגשתי אשמה. אחריות. מה שהיה הוא מה שהיה. גדלנו שנינו. 

לא אמרתי מילה שלא רציתי. כשהתלבטתי אמרתי גם את זה. היו גם משפטים 'שראיתי' אותם מקפצצים לי ללשון ולא אמרתי אותם.  ליכולתי לזהות את המקום החולה ממנו הם באים או את המקום החולה אליהם אני עלול להיגרר ולומר להם 'לא תודה'. אלוקים היה שם, עטף אותי שוב כתמיד, הפך אותי לממוקד.

המסקנה שלי לשבוע הזה – אתגרים הם מקפצות. אם יש לך 'מים בבריכה' זה כיף אדיר... כשהבריכה ריקה זו סכנת נפשות. וכן, יש אפשרות למלא את הבריכה מים וגם זה כיף...

שנמשיך יחד.
בהחלמה.
אוהב.     

תודה על השיתוף,
השבוע הייתי גם מאוד מאוד עמוס,
ואני בכאילו ימים חושב כל הזמן, (וסליחה שאני מתערב לך בחייך, וחושב עליך גם)
במחלה רצתי רצתי,
והתעוררתי ואני רואה רצתי אחורה במקום קדימה, ואני צריך לעשות כל הדרך שרצתי 12 שנה מנשואי, חזרה,
האם אני לא שוכח את "עצמי" שאני אמור להתקדם בחיי, האם אני לא שוכח את "משפחתי" והאם אני לא רץ שוב פעם אחורה?
מתפלל להכוונה מאלוקים לעשות את צעדיי במחשבה ובשפיות.

אסירות
אוהב אותך
מדהים לראות לאיפה התכנית הזו יכולה להביא את הבנאדם.
תודה על השיתוף
התרגשתי

התרגשתי.
תודה על הכנות הייחודית הזו, שמאפשרת לנו להציץ לעולמך המשתנה.

נתן במתנה

מרגש. תודה רבה. אני נוהג לפחד מאוד משינויים. טוב לי לראות שאפשר לעשות אותם ולהישאר שפוי.

בס"ד
שלומלך אסירותודה, היקר לנו מאוד!
יכול להיות שזה המחלה שלי
או האופי המקרצץ שלי
אבל הסקרנות שלי הורגת אותי
ולא מצליח להתאפק ולשאול אותך
מהי הדרך/ העבודה/ המקום/ החדשים שמצאת לך? ????????????
אם לא בא לך לענות, אתה לא חייב...

תודה אסירותודה! אוהבים!
תוכל לשלוח לי את השיר הזה - 'אם היו בני אדם מרגישים' אני גם רוצה לבכות ולהתרגש... (באמת!)
מקווה שתחזור בפנסייה שלך ותמשיך לכתוב את מה שלא הספקת ;-)
כל כך מבין אותך על "הורדת ההילוך" אני גם לפעמים מרגיש שאני עולה להילוך גבוהה מידי, דווקא הורדת ההילוך גורמת לנו לעלות בצורה טובה יותר!
הרבה הצלחה בהמשך הדרך... "לך בכוחך זה והושעת את ישראל"
מקווה להמשיך לשמוע אותך ולדבר.

כשקראתי את הכותרת הייתי בטוח שזה שמה שנרשום פה יגיע לעיניך

כמו שכולם מאחלים פה הרבה הצלחה בהמשך הדרך, לפעמים לא צריך מאמר חוצב להבות בכדי להעביר נקודה, מספיקה פיסקה.
ולפעמים גם רק משפט אחד יכול לעשות את כל ההבדל, כמו שרשום בפרקי אבות הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחָת, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִבּוּר אֶחָד, אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אַחָת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד.

כי לפעמים אות אחת יכולה לעשות את כל ההבדל
מקווה שיום אחד גם אני אוכל להתבונן אחורה ולהיות מרוצה מהמקום שאני נמצא בו, משפט ששמעתי פעם שקפץ לי לראש מתי שקראתי את ההודעה הראשונה של הפוסט הזה היא "זה לא נגמר, זה רק הסוף"

אם אפשר לשאול שאלה על פוסט שהפנת אליו מקודם "מה שטוב לי"....
כתבת שם שבחרת באשתך כנראה גם בגלל המחלה (כמו עוד הרבה דברים\עיסוקים בחיים)
כיצד אדע שאני לא בוחר את אשתי מתוך המחלה? הרי נראה לי שלא ישנה כלום בסופו של דבר היא נמצאת בי והיא גורמת לי לכך שארצה דברים מסוימים.. לא?

יש לי כמה דקות לתגובות קצרות לידידי הטובים, "מיאני"- סוג ומהות השינוי המדוייקים אינם רלוונטים, הדבר החשוב בעיני הוא שהשינוי קיים, הדרך שבה אני חווה אותו היא החלק המשמעותי עבורי.  יתכן בהחלט שלאנשים אחרים התהליך הזה לא יהיה כזה חשוב או רציני. לי, כן.  אין לי בעיה להיות 'מנוהל' משינוי, זה הדבר הכי נורמלי שיש (גם אצל לא נורמלי שכמותי) השאלה היא מה הניהול הזה גורם לי. מקבע, משתק ומנתק או מחבר, מעורר, מחדש ופותח אופק לאופציות נוספות.

"לבראדר" - שאלה נהדרת. שאתה בוחר את אשתך מתוך מחלה, כי זה אתה, אבל בהחלמה... וזה ההבדל הגדול.  מכאן גם תבין את ההכרח בלבנות את הבית מתוך שפיות נקיון ומפוכחות וליידע את המיועדת מול מי היא עומדת ולאיזו מערכת יחסים נכנסת (בהתיעצות מוקדמת!)

- - - - - - - -

היו לי היום כמה רגעים מורכבים שגרמו לי לשאול'תיבשביל מה אני צריך ת'דבר הזה. התשובה? לוידע. וזה פ'סדר. ממשיך קדימה. עוד יום.