היית מזמין אותי לעשות אתכם!
אבל האמת שרק השבת התחלתי ללמוד ברצינות למבחן... :-\

בוקר טוב חברים יקרים ואהובים!
אני אסיר תודה לאלוקים, הגדול והאוהב, ששומר אותי נקי במשך 405 ימים!

האמת שציפיתי לראות כאן גל של תגובות מרגשות על הכנס, וקצת התאכזבתי. אחר כך חשבתי לעצמי, "רגע, כמו שאתה לא יכולת לגשת לפורום מאז הכנס, אולי גם אחרים היו עסוקים?..." .

גם אני לא יכול כרגע להאריך בפירוט החוויות שלי מהכנס עצמו, אם כי ממש קשה עבורי להשאיר זאת בצד. מקווה שזה יתאפשר לי בהמשך היום. ובכל אופן רציתי לשתף קצת על ה"מסביב", הטכני יותר, בעיקר על מה שאחרי הכנס.

בחסד אלוקים, התאפשר לי סוף סוף להתחיל צעד 5, עם אחד מאורחי הכנס, וגם על כך אני מקווה להרחיב בהמשך. לשם כך נשארתי לישון בירושלים. אחד מהחברים לדרך, שנסע הבייתה ל"בין זמנים"  נתן לי לישון במיטה שלו בישיבה. כשהלכתי לישון השעה הייתה קצת אחרי 00:30, וכיוונתי את השעון המעורר לשעה 4:30, כדי שבטוח אספיק להגיע לעבודה בזמן. מאוד חששתי שלא אצליח להתעורר בזמן. זה קורה לי הרבה. אני תמיד כל כך עייף. נראה לי שביקשתי מאלוקים לעזור לי. בחסדו הגדול, לגמרי לא מובן מאליו, התעוררתי ב-4:30, ועוד יותר לא מובן מאליו - גם קמתי ויצאתי מהמיטה... ;D

היה לי קשה לעכל את הרחובות הראשיים של ירושלים שוממים. חשבתי שבעיר כה גדולה, בכל שעות היממה יש תנועה אינטנסיבית. זה קצת מסר בשבילי. יש מצבים, או יותר נכון צורות התנהלות, גישות שלי, שבהן אהיה תמיד תקוע ב"פקק". אבל אפשר אחרת. גם ברחובות הסואנים והפקוקים ביותר של האישיות שלי, התנועה יכולה לזרום, אם רק הגישה שלי תהיה נכונה. אם רק אאפשר לחסד אלוקים להיכנס ולגרש את האובבסיה העצמית ושאר נספחיה.

קשה להגיע למקום העבודה שלי בתחבורה ציבורית, וקשה שבעתיים בשעת בוקר כה מוקדמת, וקשה שבעים ושבעה להגיע בזמן, או מוקדם, כשיוצאים מירושלים. הדרך היחידה שעמדה לרשותי היא דרך הטרמפים. טוב, לקחתי מונית עד לטרמפיאדה. נתקעתי הרבה זמן בכל טרמפיאדה. בעבר זה היה ממש מוציא אותי מדעתי, בהווה זה לא היה נעים, אבל הייתי הרבה יותר שלו. לא יצאתי מכליי. אפילו המשכתי לחבר שיר מצחיק קצת על המחלה שלי, שאותו התחלתי לחבר אתמול. באנגלית. אני לא יודע למה זה קורה לי דווקא בשפה הזו. מעניין.

לאחר המתנה ארוכה מאוד בטרמפיאדה השנייה, הגיע לבסוף אוטובוס. הוא התקדם, עצר לטרמפיסט אחר שהגיע אחריי, ונעלם. היה לי די קשה לקבל את זה. אבל לא מאוד קשה.

עוד המתנה, ואז הגיע טרמפ, שלמרבה הפלא נוסע למרחק גדול, ויכול לעצור לי ליד מקום העבודה שלי. בסוף הגעתי מוקדם יותר מאשר הייתי יוצא מהבית.

הוא היה מהחברה להגנת הטבע, והייתה לנו שיחה ארוכה, שבה הוא ניסה להבין מדוע לא חשוב לציבור שאני משתייך אליו להשאיר את הערבים. אפילו לסבסד אותם! הם הרי משמרים את אורח החיים של אבותינו! אי אפשר להבין את הריאליה המקראית בלי זה!

ניסיתי להסביר לו, שעבורנו אורח החיים של אבותינו הוא לא החקלאות וחיים במערות. ושגם המטרה של המקרא היא לא להעביר לנו צורת חיים חקלאית, אלא ערכים מסויימים. אמרתי לו שכעם, לא זכרנו את צורת החיים של אבותינו. ידי החלוצים שבאו לכאן מלאו שלפוחיות ויבלות כשאחזו במעדר. כמשל, אמרתי לו, שאם בעתיד ימציאו שירותים יותר מתקדמים מאשר אסלה, לא אראה ערך בכך שיש כאלה שעדיין ממשיכים להשתמש באסלה, ומשמרים את האופן בו חיו אבותינו... לא אראה צורך לסבסד אותם...

חרף כל הדברים הללו, ההגיוניים בעיניי, הוא אמר שהוא מקבל את דבריי חלקית. טוב, כשאדם "תקוע" בתוך צורת חשיבה מסוימת, מאוד קשה להשתחרר ממנה. זה המחיש לי מאוד את המצב שלי.

כמכור, אני האחרון שיכול להתלונן על מי שחושב בצורה לא הגיונית. אבל אני עושה את זה...  :-\

אני נגד טרמפים וטרמפיאדות באופן כללי
אני חושש מחטיפות

שמח לשמוע שהגעת לעבודה בסוף
אוהבים

newbody כתב on 23 מרץ 2015 10:18:




קראתי שהיית בכנס. איזה פספוס שלא פגשתי אותך! :-\

אפשר להפגש בלי קשר לכנס ;-)

newbody כתב on 23 מרץ 2015 23:28:


אולי במנגל המרכזי של "שמור עיניך" בחול המועד פסח...

שלום חברים!

התחושה שלי בימים האחרונים היא שיש לי כל כך הרבה מה לכתוב ולשתף, אבל אין לי כוח לעשות את זה. אני מאוד עייף וחלש. כמעט לא עשיתי פעולות של החלמה. אני אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב, שלמרות זאת שומר אותי נקי, בכוחו ולא בכוחי, במשך 408 ימים. טוב, המשפחה שלי חזרה... נשתמע בהמשך...

חסר אונים מול איבוד השליטה על חיי. מול המריחה האינסופית של הזמן, בעשיית דברים לא ברורים וחסרי תוכן. מבקש מאלוקים הכוונה. מבקש שינוי. מבקש גאולה.

לילה טוב חברים יקרים ואהובים!

אני טהרני, מכור לתאווה בהכחשה, שחושב ש"זהו! כבר עליתי על המסלול! רכשתי את הכלים להתמודדות עם המחלה הזו. אני לא כזה חייב להתקשר לחברים ולהגיד להם שאני חסר אונים מול התאווה וצריך את העזרה שלהם ושל אלוקים". אני מבקש מאלוקים להוציא אותי מן ההכחשה, או בלשון הספר הגדול, להוציא אותי בעדינות מן הפנטוז הזה לחיבוק המציאות בידיים פתוחות, לא על ידי ייסורים (מעידות) וחליים רעים (נפילות).

בחסד אלוקים הגדול והאוהב, בכוחו ולא בכוחי, למרות החוצפה שלי בייחוס ההצלחה לעצמי, הוא שומר אותי נקי במשך 411 ימים. אני מבקש ממנו לסיים את היום הזה בנקיות, קרוב ומחובר אליו.

***

ואמונתך בלילות

הלילה חלמתי שאני מאונן (ניסיתי להיזכר על מה ולמה, אבל לא הצלחתי לשחזר את הפרטים), ומאפס את ספירת ימי הנקיות שלי. זה היה חלום מאוד מוחשי. לא רק שקמתי רטוב, אלא שהתלבטתי במשך דקות ארוכות האם זה אכן קרה או לא. אף פעם לא היו לי חלומות כה מוחשיים לפני ההחלמה. אולי רק בילדות. לפני תהליך ההחלמה, במשך תקופה ארוכה מאוד, לא הייתי זוכר שום חלום. מאז תהליך ההחלמה היו לי כמה חלומות כאלה. בעיקר בהקשר של תאווה. בדרך כלל, אני מתעורר מהם מפוחד ומבועת מהתוצאות של מה שעשיתי (וברוח ימי הפסח המתקרבים, ממש "בִּעֲתוּתֵי לַיְלָה"...), ומסתפק במשך דקות ארוכות מאוד האם זה אכן קרה. בדרך כלל מה שעוזר לי להבין שלא, זה כמה קטעים לא הגיוניים בסיפור, כדרכם של חלומות, אשר "הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ"... אני מרגיש שהחלומות העוצמתיים הללו קשורים באיזה שהוא כוח עוצמתי בנפש שלי, שטרם עמדתי על טיבו (אולי זה סוג של דמיון?), שהיה כנראה חנוק בעבותות התאווה, ההכחשה וההדחקה, ומשהן שחררו קצת את אחיזתן בי, הוא חזר והופיע (אם כי עדיין בהקשר אל התאווה).

כשהחרדה שלי מזה שאיפסתי קצת נרגעה. נזכרתי בדברים שכתבתי בדיוק אתמול לחבר בפורום:




אני עדיין לא יודע מה יקרה אם אפול. אבל בחלום, עם כל הכאב של הנפילה, ועם כל התחושה שהתאווה עדיין "מדגדגת" באותו מקום ורוצה, או מוטב, תובעת את שלה, רציתי מאוד לחזור לתוכנית ולדרך וגם עשיתי זאת. אני מקווה שזה ה"אחד משישים" בנבואה שיש בחלום שלי (לא הנפילה, אלא הרצון להיות בדרך, גם במקרה [תיאורטי! בבקשה, אלוקים!] של נפילה). מדהים שבדיוק בלילה לאחר שכתבתי זאת, זה מה שחוויתי. התסריט האלוקי כנראה טוב יותר משלי.

במהלך היום הייתי בהכחשה חזקה בנוגע לאלרגיה שלי לתאווה. מצד אחד זכרתי, שלפני התכנית, כשהייתי רואה קרי לאחר תקופה של נקיות, הייתי מרגיש רע, ורוב הסיכויים שהייתי משתמש בעקבות כך באותו יום. הרגשתי גם בבוקר שאני במצב רגיש. שהתאווה "מדגדגת". מצד שני, כשיצאתי לסידורים שונים, הרגשתי שאני מחוסן, שמפגשים עם נשים לא כל כך מזיזים לי. שאני מעל זה. בסופו של דבר, הרגשתי את הרעילות. לא יודע אם זה היה כל כך הרגשה של תאווה, כמו ההרגשה של שאיפת דבר רעיל בשבילי. הרגשה שהיא גם פיזית.

***

בבוקר חסדך

אני אסיר תודה על יום של הרבה שיתוף פעולה שלי עם אשתי בהכנות לקראת הפסח. הרבה גמישות שלי (יחסית לנוקשות הרגילה) וזרימה (יחסית ל"תקיעות" הרגילה) עם ה"מהלך" שלה (והחידוש הגדול יותר: עם חוסר המהלך שלה. בזמנים רגילים, כשאין לאשתי "תכנית עבודה" ברורה ומסודרת עם לו"ז די מדויק, אני נוטה לצאת מדעתי...). בסיכומו של יום, אמרתי לה שהיה לי ממש טוב שיתוף הפעולה איתה לאורך היום, וגם היא הגיבה באופן זהה. לגמרי לא מובן מאליו.

היה איזה קטע שבו חשבתי לנצל קצת אדם מסוים, ולתמרן אותו לעזור לי יותר בהוצאות הפסח. אשתי הורידה אותי מזה, ובתגובה אמרתי על עצמי ש"טוב, אני אגואיסט". "נכון!" אשתי הגיבה למרבה הפלא. ועוד יותר פלא הוא שלא התעצבנתי והתפרצתי כתוצאה מכך. פשוט אמרתי שאני חולה וזה חלק מהמחלה שלי. אשתי הסכימה (ממש לא מובן מאליו איך שהיא מבינה שזו מחלה!) והוסיפה שזה נהיה הרבה הרבה יותר טוב בשנה האחרונה...

שיהיה לכולנו לילה טוב, נקי, קרוב ומחובר לריבון העולמים!

שוב פיצוץ גדול עם אשתי. כתוצאה מהתפרצות אינטנסיבית שלי על אחד הילדים שלא התנהל כרצוני, עקב קושי רגשי שלו. אשתי הטיחה בי שאני חולה נפש ועוד כמה דברים, ופתחה בסדרת איומים שהיא "תגלה את הפרצוף האמיתי שלי" בפני בני משפחה ומכרים אחרים שעדיין לא יודעים ("החברים הקרובים שלך כבר שמו לב שאתה חולה נפש"). זה גורם לי לגלגל בראש תסריטים שאני נעלם למשך ימי החג לאיזה מלון, ופותח בהליכי גירושין. אני לא יכול לשאת כאב כזה שכולם יידעו עלי. אני חייב לברוח. (בכלל, אני חושב עכשיו, שזה מאוד לא בריא שאשתי משתמשת בנשק של האיומים הללו, ועוד יותר לא בריא שאני מושפע מהם. מתפלל להגיע למקום שבו אהיה נינוח יותר גם כשהיא משמיעה אותם. לא נינוח עם הפגיעה שלי בה, אבל נינוח עם האיומים שלה).

זה גם העלה בי מחשבה על כך שאולי עדיף פשוט להשתמש. הרי בעבר כשהיו לי רגשות שליליים כאלה, מיד הייתי רץ לזרועותיה הקוסמות והמושטות והאוהבות והמנחמות של גברת תאווה. אז דווקא כשהפסקתי להשתמש אתחיל להתגרש?... :-\ אולי עדיף פשוט לסמם ולשכך ולהרגיע את הרגשות שלי? בתוכי אני יודע שזה ממש לא נכון, אבל זו מחשבה שעולה לי.

מחשבה נוספת, מחלימה יותר, שעולה לי היא, שממש חסר לי בצעד שלוש. זו מחשבה שמלווה אותי הרבה זמן. אם הייתי מקבל את האופי של הילד שלי, ואת הרגשות שלו, כמשהו שאלוקים רוצה וצריך להיות בדיוק כך - לא הייתי נגרר לכל המערבולת הזאת. בעקבות כך, המשכתי לחשוב, שבעצם גם עכשיו אני צריך לקבל את המצב שכבר נוצר, כרצון אלוקים עבורי. אבל גם זה מאוד קשה לי. אפילו יותר קשה.

מקווה להמשיך את היום בצורה טובה יותר. יש לי רעיון לפעולה הפוכה שאני מתכוון לעשות בעניין הפגיעה שלי בבן שלי. מקווה לעשות אותה בקרוב ומתוך המניעים הנכונים.

שיהיה יום טוב לכולנו!
תודה על ההקשבה. עזרתם לי מאוד!

טהרני

עשיתי את הפעולה ההפוכה שדיברתי עליה. יצאתי עם הבן שלי, הסברתי לו את הטעות שלי (האמת, שהוא ילד קצת "היפר", אז לא הייתה לו כל כך סבלנות להקשיב להרצאה שלי על הטעות שלי. זה היה קצת מצחיק והרבה עצוב, שאני מסביר לו בצורה קצת תקיפה שחשוב לי שהוא ישמע את מה שיש לי לומר עכשיו... אני בעצם מנסה לשחרר את עצמי דרך ההתנצלות, ופחות עסוק בהתנצלות ככפרה המותאמת לצרכיו). קניתי לו בחמישים שקלים משהו שמעודד ומחזק את ההתנהלות שלו שעצבנה אותי, מתוך כוונה לעשות פעולה שתגרום לי להכיל אותו יותר. הגענו הביתה והוא נפנף בחפץ שקניתי לו. "טהרני, כל הכבוד!" הגיבה אשתי, ואני התפלאתי על השינוי החד שחל בה. היא פשוט לא מפסיקה להפתיע. לטובה.
לפני הפעולה ההפוכה תכננתי לצאת עם הבן שלי ולעשות אותה, ומיד אחר כך לחזור למיטה ולישון כמה שעות. עוד דרך שלי לברוח מעומס רגשי, עם קצת פחות רגשות אשמה מאשר שימוש בתאווה. אבל בדרך חזרה, כבר הרגשתי שיש בי כוחות ונכונות להמשיך לעזור לפסח.
עדיין לא הכל מושלם. הבן הגדול שלי לא מפסיק להתבכיין על כל מיני דברים מאז שחזרתי, ואני חושב שהוא פשוט מקנא ובצדק באחיו שאיתו יצאתי. אני מאמין שעוד צפויים אתגרים רבים. אבל הגישה שלי קצת השתנתה, ובעקבותיה הרבה השתנה באווירה בבית.

איזה כיף לקרוא את השיתופים שלך!
נותן המון כח לצעוד!

תודה יהושע! כיף לקרוא אותם, וגם אולי לכתוב אותם. אבל לא תמיד כיף להיות בתוך הסיטואציות הללו. :-\ האמת שזה שוב חוזר לנקודה של חיזוק צעד שלוש. אם הייתי יותר מקבל את זה שאלוקים מכתיב את התסריט של הסיטואציות האלה, ושמדובר בתסריט טוב ואיכותי, היה לי כנראה הרבה יותר קל בהן, וכנראה שגם הייתי משחק את התפקיד שנועדתי לשחק, וההצגה הייתה יותר זורמת.
מקווה לפגוש אותך מחר!

לילה-בוקר טוב חברים יקרים!
אני אסיר תודה לאלוקים, שבחסדו הגדול והאוהב שומר אותי נקי במשך 413-414 ימים.

כמה הרפתקי עדו עלן! קשה לי לעכל את כל סבך ההתרחשות ביומיים האחרונים. אבל לפני שאני הולך לישון (מקווה שזה בקרוב...), היה חשוב לי לשתף שעשיתי הלילה חלק משמעותי מצעד 5, עם חבר שאני מאוד מתחבר לאופי ההחלמה שלו, והיה פשוט מדהים. יצאתי ב"אורות". הרגשתי שהיה ממש "שווה" לעבור את הכתיבה האינסופית של צעד 4 בשביל לחוות את השחרור החלקי והגדול הזה.
[אגב "חלקי": אותו חבר שאל אותי אם אני מרגיש מחובר לדברים שכתבתי. אמרתי לו שלא בטוח שבמאה אחוז, אבל בגדול כן, והשתדלתי למחוק את מה שלא נראה לי אמיתי. אמרתי לו שכך אני חש באופן כללי לגבי העבודה שלי בתוכנית, שהיא חלקית ולא מושלמת, אבל זה בסדר (חידוש גדול בשביל פרפקציוניסט כמוני). הוא מאוד חיזק את הכיוון הזה, ואמר לי שאף אחד לא עושה את הצעדים בצורה מושלמת].
ישבנו כשעתיים, שבהן פרטתי לפרטי פרטים את הדפקטים ("פגמי האופי") שלי, את איפה שאני לא צודק בכעסים ("טינות") שלי על אבי ועל אשתי. ובכל זאת, זה לא מנע ממנו לצחוק והרבה, להיפך - זה די גרם לנו את זה... :D
הוא הדריך אותי כיצד לצמוח מתוך התובנות הללו ולשנות גישה והתנהגות. אני מקווה שיתאפשר לי להרחיב על כך בפעם אחרת.
אני אסיר תודה לאלוקים שמאפשר לי לעבור על כל צעד 4 שלי עם שלושה חברים מחלימים (בגלל או בעצם בזכות הספונסר העקשן וה"מחמיר" שלי...), ולקבל נקודות למחשבה משלוש זוויות שונות.
כשאני מקריא בקול את צורת החשיבה שלי, את השיח הפנימי שלי עם עצמי כשאני כועס ונוטר טינה, זה די מצחיק. אפילו מגוחך. אפילו מאוד.

ערב טוב חברים יקרים! הכינוי שלי הוא טהרני ואני מכור לתאווה.
בחסד אלוקים הגדול והאוהב הוא שומר אותי נקי במשך 414 יום.
אני מודה לו על כל יום, מקווה ומתפלל לסיים את היום הזה נקי, קרוב ומחובר אליו.

איזו עייפות! אני מתקשה להתרכז...
בכל אופן רציתי לציין משהו שאני חש אסיר תודה עליו, ושהתחושה מלווה אותי פעמים רבות במהלך היום.

כשתכננתי עם אשתי את ההתנהלות שלנו בנוגע לכל ההתארגנות לפסח, אמרתי לה שאני פשוט לא מסוגל לעבוד בבית יותר משעתיים.
זו הייתה האמת מבחינתי. תמיד אחרי פרק זמן כזה הייתי ממש מתעייף וגם ממש מאבד את הסבלנות, ואין לי תבונה להבחין מה יותר מבין השניים. כנראה איבוד הסבלנות...

והנה חולפים להם הימים, וסדר היום שלי, פחות או יותר, הוא שאני קם בבוקר. עושה קצת פעולות של תכנית, ומתחיל לעשות בבית ומחוץ לו לקראת הפסח הקרב ובא, במשך שעות ארוכות (עם הפסקות כדי לעלות לקבוצות טלפוניות ו/או כדי לנוח ו"להטעין את הבטריה"). זה ממש לא אופייני לי.

בשנה שעברה, כתבתי על השאיפה להיות נוכח ועוזר בליל הסדר (forum.gye.org.il/index.php?topic=5580.0). אני לא זוכר מה היה באותה שנה לפני פסח (דווקא בליל הסדר עצמו הייתי די נוכח ובמהלכו החלפתי טיטול וירדתי לזרוק אותו מיידית בפח הגדול, עקב נינוחו הבלתי שגרתי בעליל [שני ניסים רצופים!]), אבל כנראה שלא עזרתי כמו השנה... בטח עזרתי שעה-שעתיים ופניתי לעיסוקיי במשך כמה שעות, ואז אולי עוד חצי שעה-שעה.

בשביל אדם נורמלי (ואולי גם בשביל מכורים רבים נורמליים), זה דבר טריוויאלי למדי. פסח מתקרב, יש חופש - אז ברור שתעשה בבית! בשביל זה נועד החופש הזה. זה מה שכולם עושים. אבל אצל טהרני זה לא היה ככה. טהרני הוא מיוחד. "יש אנשים שטחיים שנועדו לעבוד עם הידיים, ויש אנשים עמוקים עם נפש יוצרת, שנועדו לעבוד עם הראש והלב..." - כך מתאים לטהרני לתרץ את אי העשייה שלו (ובשלל אופנים אחרים).

"הגענו לאמונה, שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר את שפיות דעתנו..."
יהי רצון מלפניך ה' אלוקי, כשם שעזרתני להיות קצת יותר שפוי בכמה מישורים, כן תזכני לחזור לשפיות בכל תחומי חיי!...

לילה טוב חברים יקרים!
אסיר תודה על כ-416 ימים נקיים בחסד אלוקים הגדול והאוהב.
הזוי שהגעתי לשעה כזו בניקיון וסידור הבית.
מאוד חושש מה יהיה מחר, ובליל הסדר, ואחריו...
מבקש מאלוקים שיהיה איתי ויעזור לי.
כל מה שמחכה לי בימים הקרובים גדול עלי בכמה וכמה מידות.

***

ציטוט מלפני כמה ימים:




עם סיום הניקיונות (להיום), נתקלתי בערכת קלפים שקניתי פעם לרעייתי, שנקראת "ירחי לידה - ליווי ותמיכה לזמן היריון". אציין, שכבר תקופה ארוכה אני חושב על הקבלה בין היריון, לבין תהליך רוחני של התפתחות וגדילה (בין השאר בעקבות השיר "עד מחר" של אביתר בנאי, שאני מפרש גם כמתייחס לנשמה שהיא "בהיריון", נשמה שעוברת תהליך קשה של צמיחה). שלפתי את הקלף הראשון שעלה בידי מתוך הקופסה, וכך נאמר בו:

"חלומות.
האם את זוכרת חלום שחלמת לאחרונה אשר הותיר בך רושם עז?
אם את זוכרת חלום כזה, רשמי אותו לעצמך. נסי להיזכר בכל פרט.
כתבי מה גרם לך החלום להרגיש, איפה הוא פגש אותך.
נסי להבין איזו תובנה או עצה רוצה החלום לתת לך.
ספרי לאדם שמכיר אותך ויכול לעזור בפתרון החלום.
הכיני מחברת וכלי כתיבה ליד המיטה, ורשמי חלומות נוספים אם יגיעו.

חלומות בהיריון (ובכלל) הם לעתים בעלי משמעות עמוקה,
וביכולתם להאיר מקומות הדורשים ריפוי".

הייתה זו עבורי חוויה מעניינת ועמוקה, ועוד פגישה עם מה שאני קורא לאחרונה, קצת בהומור וקצת בחוצפה - "חוש ההומור של אלוקים".
האמת, שרפרפתי על הדברים לפני שהעתקתי אותם לכאן, ואיכשהו, פגשתי דווקא את הדברים היותר רלוונטיים עבורי (בתחילה ובסוף).

אולי מדי פעם אקח עוד קלף...
אני הרי "בהיריון". לכל החיים.
עד המוות, שאם אזכה, אחווה כלידה רוחנית למציאות רחבה יותר
(כפי שהסבירו יפה הרב טיקוצ'ינסקי ב"גשר החיים" והרב וולבה ב"עלי שור").