יום 9 כמעט נגמר

חותרים יחד תודה על התגובה, בתוא אדם לא ממש חושב שמגיע לו יחס כלשהו התגובה שלך עשתה לי טוב על הלב.

וואו איזו שבת, הצלחתי לתקן מיחם אחד (נקודה טובה).
אשתי לא הריחה את האלכוהול אבל סיפרתי לה ששתיתי, היא בחרה להתעלם, לא רציתי ללכת לבית הכנסת, אבל מה שיקול הדעת שלי כבר יודע?
כששאלתי את אשתי היא אמרה שאולי בית הכנסת יעודד אותי וכדאי שאלך, יש לי טינות כלפי כמה אנשים שם, לא רציתי ללכת אבל הלכתי, פגשתי שם כמה מהאנשים שאני אוהב ובאמת אחרי לכה דודי משהו זז לי, בסעודת השבת התאמצתי מאוד לעשות את זה טוב עבור אשתי והיא הרגישה ועודדה אותי, היום בבוקר קמתי לקחתי כדור אדוויל, שיחקתי עם הבן שלי על הבוקר, דווקא נחמד להיות נוכח, הערתי את אשתי בעדינות והלכתי לבית הכנסת באיחור כרגיל, אבל שלא כרגיל לא עיניתי את עצמי על זה, אחרי התניא היומי התחלתי פסוקי דזימרה, השם נתן לי קפיצת דרך כי פתאום הייתי ב-18 (7בשבת) עם הציבור, בקריאת התורה השלמתי את התהילים של כל השבוע, פתאום מוסף הכל רץ, לא התעצבנתי מכלום אפילו שלקחו לי את המקום הקבוע והתפללו לי חזק באוזן במקום שאני לא נמצא, כאילו שהקב"ה שפך על נפשי קיתונות של מים לצנן אותה ופשוט לא כעסתי אפילו קצת, אולי גם הזיכרון של הכאב ראש עזר, אבל זה באמת לא בכוחי, חזרנו הבייתה, לא יודע איך ולמה, ממש לא בזכותי השבת זרמה ועכשיו אני יותר אופטימי , ביקשתי רשות מאישתי ונכנסתי למחשב לכמה דקות לעדכן את היומן באתר, חשוב לי בכדי שאזכור שגם בזמנים שהכל הכי מבאס לי וממש אני רוצה לברוח שאני אדע שהכל יכול להשתנות ברגע, ישועת השם כהרף עין.

באמת שאני לא נמצא כאן תקופה ארוכה אבל בכל זאת קיבלתי כח גדול מהכתיבה שלך פה יש לך כישרון גדול ובנוסף גם פתיחות והתבטלות שמושכים את הלב ומחזקים את הרוח. תודה ובהצלחה.

יום 10 יוצא לדרך,

תשובה שלימה תודה על המחמאות אבל באמת אני רושם את הדברים כמו שאני חושב אותם,מאחר והמטרה העיקרית היא כתיבה  :)עבור עצמי אני משתדל להיות כמה שיותר כן עם עצמי.

איחרתי לצאת לעבודה, לקחתי טרמפיסטים אז לא התחברתי לקבוצת בוקר, צריך להפסיק לקחת טרמפיסטים, פשוט כאב לי לראות אותם עומדים בגשם ואף אחד לא עוצר להם...בעז"ה מתחבר לקבוצה של הצהריים.

אני מרגיש כאילו שלא מרוצים ממני בעבודה זה מלחיץ אותי ומפחיד אותי, הדגש בחיים שלי בר להחלמה וזה גובה מהעבודה מחיר, מקווה שאלו סתם דמיונות שווא אבל כדאי להתחיל לחשוב על חיפוש עבודה בשושו, המוח שלי רץ לאלף תסריטים רעים,צריך להזכיר לעצמי שהשם הוא הזן ומפרנס לכל.

איזה בעסה, אם אני מתחבר לפורנו(מנסיון העבר) האינטרנט בטלפון רץ חבל"ז אבל אני באתר של החלמה אז האינטרנט מתנתק כל שתי דקות, איזו סיעתה דשמיא מראים לי בעיניים את העבודה של יצר הרע לא צריך לחפש אותו, כנראה שהכלל לפני עיוור לא תשים מכשול וחרש אל תקלל לא תקף לגביו, צריך להסתובב עם שופר לבלבל אותו מידי פעם

יום 11 יוצא לדרכו,

כעסתי על אשתי(על הנהיגה שלה אתמול בלילה) ואז בא שוטר וכעס עלי על הנהיגה שלי הבוקר ולקח לי את הרשיון באופן זמני,
פתאום נזכרתי במסובב הסיבות וחדלתי מלקלל את השוטר.
יש לימוד מכל העניין הזה ואני צריך ללמוד אותו לעומק עד שיהיה חלק ממני, אם אנשים אחרים לא קיימים לגבי אז גם אני לא קיים לגביהם, לא כעונש... כעובדה

מנסה להוריד את הראש בענווה, לא מאמין לעצמי שזה מענווה אבל עדיין מוריד את הראש.
מנסה לא לקרוס לתוך עצמי לא להתפרק, להשאיר את המסכה, לא מול אנשים שאני לא סומך עליהם עם החיים שלי, לא יודע מה זה שיחרר אבל מאז התקרית עם השוטר בא לי לבכות.

אני מתפרק

רועדות לי הידיים, לא במחשבה על תאווה, התהליך הזה הורג לי כל פינה בחיים

בעבודה אני כבר כמעט שבוע לא מסוגל להתרכז בכלום וכל דבר פשוט לוקח לי כמה שעות, אני בורח לחניה למטה לדבר בטלפון או להתחבר לקבוצה ובורח לשרותים לעדכן ולקרוא.
אשתי, מקור הכח והעוצמה שלי, שונאת אותי, פגעתי בה אתמול ועד עכשיו היא פגועה, למעשה לא ממש פגעתי בה אלא שעה וחצי של נסיעה היא דמיינה איך אני כועס על הנהיגה שלה ואז כשציפצפתי שהיא לא נהגה טוב הכל התפוצץ עלי...אני עדיין חושב שהבכי שלה שלח לי את השוטר הבוקר  > אמרתי לה שאני לא אכפה את עצמי עליה וכשהיא תהייה מוכנה לדבר אז תתקשר אלי ואני אשמח לדבר איתה (מתוך הכרה בחוסר היכולת שלי לעשות כלום שהוא לשיפור מצבה).
הילדים לא רואים אותי בכלל בגלל שאני הולך לישון מאוחר וקם מאוחר וטס (גם זה משהו שהשוטר שאל למה אני ממהר ולא עניתי לו) לעבודה רק כדי לאחר לשם.
מתחיל לי כאב ראש ועייפות לא נורמאלית, ובאופן כללי העולם נראה אפור במיוחד היום.

כן הבנתי, אני חסר אונים אני לא יודע איך לשחרר את השליטה אבל בבקשה קח אותה ממני כי לי כבר נגמרו התשובות

אאוץ'
אוהבים

אוהבים!
תזכור דבר אחד- לדעת לומר "טעיתי" אני הבעיה לא השני...

newbody כתב on 10 מרץ 2014 09:08:


מזכיר לי משהו שקראתי בשבת :

הגמרא במסכת ראש השנה(טז.) אומרת : ״רבי נתן אומר : אדם נדון בכל שעה ,שנאמר : ״לרגעים תבחננו (איוב ז׳). -נשאלת השאלה : והרי בראש השנה אדם נידון ! אם כן , מהי כוונת הגמרא שנעשה לאדם דין ומשפט בשמיים בכל שעה?
עונה לנו הבעל שם טוב הקדוש סוד גדול ועצום : ׳משמיים מזמנים לאדם מדי פעם , מעשים הנראים כלא ראויים של חבירו - ומחכים בשמיים לראות מה יגיב ויאמר על פעולתו של אותו אדם !
אך האדם אינו יודע שהוא בעצמו עשה בעבר(או יעשה) מעשה דומה , וכעת רוצים לקבוע לו את הדין על כך - לכן , נותנים לאדם מקרה זהה עם חברו , כדי שהוא יפסוק לעצמו את הדין!׳ . - במילים אחרות : מבחן ה׳כף זכות׳

מוישל'ה אאוץ' it is ואפילו לא דיברתי על אובססיות עבר שצפות ועולות אחרי שנים

brother מרוב שאני מודה בטעות ומבקש סליחה אשתי כבר לא מאמינה לי כשאני אומר את זה

הר-אל אם זה אכן כך (ואם הבעל שם טוב הקדוש אמר אז זה כך) לי יש כרטיס טיסה ישיר רק לכיוון אחד ללא חנינה, אני מאוד ביקורתי, כלפי עצמי וכלפי אחרים (לצערי)

המצב לא השתפר אבל מצב הרוח קצת נרגע...מקווה לטוב

לא נעים לומר אבל כנראה שנכנסת באמת לתהליך... אצלי ואצל רבים מחברי ככה תחילת הדרך מרגישה. אסביר לך עלי - אני נרקומן. של תאווה. ברגע שלא היה לי אותה, התחרפנתי. רציתי לקפוץ החוצה מהעור שלי. היא היתה המכסה לכל הרגשות שלא רציתי להרגיש. יש בעיה? ילאלה תאווה, הופ, הנה, אין. וזה עבד יופי. עד שלא. ברגע שבאמת התנקיתי, המכסה של 'הביוב' שלי התרומם. ואתה יודע מה הדבר הראשון שוצא בחוץ? המקקים...

בקבוצות אומרים שבשביל להפסיק לסבול צריך לסבול... מניסיון שלי עוד טיפל'ה קוואט'ש וזה עובר. תמשיך לפנות לכח העליון שלך. הוא שם, הוא שומע. אתה לא חייב לפנות לתאווה. דווקא במקום בו אתה מרגיש שאם לא תשתמש המחנק יגבר, אם תפנה אליו ולא לתאווה היא תחנק. האמן לי, מה שיש מאחורי הגל הזה נעים הרבה יותר. חבר יקר אמר לי פעם שתחילת הדרך כואבת ולכן כדאי לעשותה פעם אחת וזהו...

מאחל לך שתמצא את אלוקים. עכשיו.

בהחלמה.

איסרותודה אני מבין שזה חלק מהתהליך אבל אני אתן לך דוגמא קטנה איך זה מרגיש לי...
לי יש פחד גבהים (מצחיק בהתחשב בגובהי), אבל הייתי בטקסס והקבוצה שאיתה הייתי החליטה ללכת לפאר שעשועים
לא רציתי אבל הלכתי (כמו הקבוצות חיות או טלפוניות וכמו כל התוכנית הזו בכלל תיכף אסביר) רציתי באמת להינות מפארק שעשועים כמו שצריך בפול סייז ולא דוגמיות כמו שיש בארץ
שיכנעו אותי לעלות לרכבת הרים תמימה למראה, עם ציורים של הלוני טונס, זה גם היה ליד הכניסה אמרתי וואלה בטח רכבת הרים למתחילים, בעשר שניות הראשונות היה סביל, חרקתי שיניים, הידקתי אחיזה במעקה הרופף תוך כדי חצי חיוך בערך, ואז הייתה עליה,ועליה ועליה וראיתי את הנפילה, החרדה השתלטה עלי ורציתי לרדת, ירדו לי דמעות, לא יכלתי לרדת מהרכבת בגובה עזריאלי אז נשארתי בכיסאי קפוא, תמחילת הנפילה ועד שהרכבת עצרה זעקתי באימה אפילו בלי זמן לקחת אויר...
למה אני מספר את כל זה? כי זו ההרגשה שלי כעת, שניה לפני הנפילה הגדולה אחרי כמה טלטלות, רוצה לרדת מהרכבת אבל לא יכול, ברגע שהמסע התחיל ירידה מהרכבת יכולה להסתיים בפציעות קשות או מוות ואני לא רוצה למות (פעם ראשונה בחיי שאמרתי את זה בכוונה).

בכי, זעם, משטרה, טינה, כאב, תאווה, קבוצות....פתאום הכל מעורבב, יש לי רעש בראש שאני לא יכול לכבות, גם בלילה לפני השינה, גם כשאני מתפלל, גם בנסיעה וגם באכילה...
הדבר היחיד שמשתיק את זה קצת ולקצת זמן היא כניעה לתאווה אחרת שכנראה  חוזר לנוף חיי, האלכוהול, ואני לא רוצה לשתות, באמת, בכוס בירה הזו כבר השתנתי לעצמי הרבה לפני שידעתי מי או מה זה AA ובטח שלא הכרתי את SA.

אמר לי אתמול חבר "תמסור את זה להשם, תרד על הבירכיים ותתחנן, לא יודע למה זה עוזר אבל זה עוזר"
אין לי מה להפסיד, אתמול לפני הכניסה לגוב אריות אחד שזה ביתי ירדתי על הבירכיים, תפילת השלווה לא הרגיעה אותי אז הוספתי קצת מעצמי, בצעד כושל ובידיים רועדות פתחתי את הדלת, היה כנס כל וועד הורים, ב"ה אשתי עסוקה (מי אמר שתפילת השלווה לא עזרה?)...חמקתי לחדר, רציתי להתקלח ולהרדם לפני שהיא תדבר איתי, לא הספקתי, על הדרך היא הטיחה בי איך שאני נוהג כמו משוגע (לא טענתי שאני לא ובזמן האחרון אם מישהו יבדוק יש סיכוי לכדורים צבעוניים), שאני שותה לעיתים סתם לבד, ואיך שאני מתדרדר, הקשבתי מתוך הגולגולת שלי, ממש ראיתי אותה כאילו דרך חלון של בית, לא הייתי שם, בבוקר חמקתי מהמיטה הערתי את הילדים בדממה מוחלטת והוצאתי אותם מהבית במבצע צבאי מורכב, ויצאתי לדרכי, משאיר מאחורי את חוסר האונים מול אשתי בדרך לחוסר אונים אחר מול המשטרה...כשהגעתי חזרתי על תפילת השלווה, ונכנסתי פנימה...לאחר שעה המתנה אמרו לי שהחוקר שאמור לחקור אותי לא יהיה היום הוא חוקר איזו תאונת שרשרת מחרידה באיזור ואמרו לי לבוא מחר...באוטו חזרה הודתי לאבא שבשמיים על עוד יום אחד של נסיעה בכבישים ולא בגיהנום (עבורי) שנקרא תחבורה ציבורית.
הפעם לא נסעתי מהר, נהנתי מהנוף בדרך לעבודה וכעבור שעה גם הגעתי לעבודה.

עכשיו ממשיך עם הרעש בראש שותה קפה שאוכל להשאר מרוכז, עונה לאשתי כמעט רק בסמסים (אם היה ספונסר בטח היה אומר לי לענות לה ולדבר איתה, אבל לגמתי כבר את מנת הצעקות החודשית (ואולי אף השנתית) שלי ממנה אתמול, למרות שזה היה גם טוב, למדתי על החרדות שלה שאני גורם לה...עוד רעש נוסף לי לראש, צעקות ובכי שלה... אם הקב"ה רוצה לדבר איתי הוא יצתרך לצעוק מאוד חזק כי את עצמי אני בקושי שומע...

אה כן... יום 12 יוצא לדרך, נקודת אור בים של טירוף

לא פשוט. התיאורים שלך כל כך מוכרים. למעשה כתבתי אותם לפניך... אתה מוזמן להיווכח במו עינך - על האתגר הגדול עם התאווה - כאן. על מה שהיה לי עם הילדים - כאן. וביחס למה שקורה לך עם האישה, ממש ממש כדאי לך לקרוא - כאן. חבר יקר, האמן לי - זה מ-ש-ת-פ-ר. רק עוד קצת... במקום לגשת תאווה לפנות לההוא למעלה... בכל הכח! כתבתי פעם למישו סיפור חזק ששמעתי - כאן - הוא אמר לי שזה עזר לו אולי גם לך זה יעזור.

בהחלמה.

אסירותודה, קראתי בעיון יותר מפעם אחת (וחלקים מסויימים יותר מחמישה פעמים, אני מבין לאט),
לפי איך שזה נראה אני לא צריך להתלונן, אני צריך לתת לחיים לשקוע וכשאתפכח אעשה את הכל נכון עם מה שישאר

בסיפור ששיתפת לי אתה יודע למה בכיתי...זו סיטואציה מרגשת, מזעזעת, ממש כמו של היודנראט בשואה, מי יחיה ומי ימות
ולי זה לא הזיז, בכיתי על עצמי, פעם כשאמא שלי הייתה מאושפזת 4 ימים, לא הגעתי אפילו לשאול בשלומה, אבא שלי התקשר כאשר הם הגיע הבייתה ושאל אותי למה אני שונא את אמא, עניתי שאני לא שונא...אז הוא שאל למה לא באת לבקר? ועניתי שלא היה לי מה לשפר במצבה, הוא הזדעזע מחוסר הרגישות של בנו, ולא דיבר איתי כמה ימים, מהזעזוע שלו למדתי איך מתנהגים אבל לא איך מרגישים

כשקראתי את שלושלת החלקים שמהווים את צעד 1 עד 4 ראיתי את המצב שלי עם אשתי, לפני שגיליתי את המחלה אבל ידעתי שמשהו לא בסדר ועד היום כשאני פשוט מתפרק לגזרים, מבחוץ אני נראה ממש טוב, כאילו החיים מחייכים אלי, מבפנים אני יושב בפינה עם נר שעומד לכבות והצללים סוגרים עלי, זה לא אומר שאני אחזור לתאווה אבל בהחלט רע לי מאוד עכשיו

ידידי היקר, חלילה לך מלתת 'לחיים לשקוע', לרגע לא התכוונתי למנוע ממך 'להתלונן', הפוך. רק אנשים כמונו מבינים באמת מה קורה לנו. יכולים להכיל אותנו. כאן המקום לשתף. אכתוב פשוט, כרגע כנראה אתה מתחיל סוף סוף להרגיש וזה לא נעים (בלשון המעטה) בכל פעם שהיה לנו ככה בעבר הלכנו לתאווה. זה הרגיע אותנו. לא באמת, אלא באופן מלאכותי, כי עדיין כאב לנו שהשתמשנו...

בהחלמה יש אפשרות אחרת, הזדמנות לשינוי אמיתי - לא ללכת לתאווה אלא לשתף חברים (גם כאן בפורום)  ולפנות למעלה. לא קל אבל זה עובד.

יום 13 יוצא לדרך בתחנת משטרה
לחוץ ומפוחד מזה כבר יומיים מקווה שיגמר
בדרך לפה דיבתי אל בורא עולם ואמרתי לו
אני לא יודע מה טוב לי, אני יודע מה אני רוצה ולא תמיד זה טוב לי
גם אם יקרו לי דברים שאני לא רוצה שיקרו, אני אכעס, אולי אתמרמר אבל אני אדע שזה לטובה, גם אם אני לא מבין עכשיו

לפני כמה ימים (יומיים נראה לי) אחרי שהעברתי ביקורת על הנהיגה שלה ולפני שאמרתי לה ששוטר העביר ביקורת על הנהיגה שלי עמדתי בחניון והיא צעקה עלי תוך בכי שאני נוסע כמו משוגע...על 200 והיא בת ערובה באוטו עם הילדים ואם היא מתלוננת אני אומר לה לסגור את העיניים ולבטוח בי, ועוד אני מתלונן עליה?

אחרי יומיים כשהעלבון מהצעקות ירד כל נסיעה אני חושב על זה וזה עושה לי רע, צרחות האימה שבקולה רודפות אותי...מהדהדות באזני

מגיע לי להיות פה, קורא תהילים מבקש רחמים, אבל מי שצריכה רחמים זו אשתי