מאפס.

אוףףףףףף !!!!!!!

מה קרה עוזרני?
צריך שאנחם אותך?

עוזרני, כל פעם שאני מרגיש את ההרגשה הזו של האוףףף, אני מנסה להתפלל לה' שייתן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם

מאפס.
(כל שתיקה רועמת תתקבל בברכה, ואני לגמרי מתכוון לזה).

שותק
(הייתי חייב)

"תתקבל בברכה" לא מספיק. צריך ממש לבקש את השתיקה הרועמת.
אחרת זה עוד עלול להיראות כאילו זה אינטרס שלי להרעים בשתיקתי.
שותק מי ששותק אחרון 

אוהבים

שלום לך תכנית,
שלום לך רכבת שדוהרת אל המרחבים הנפלאים של החופש, הנקיות והשפיות,
שלום לכל הנוסעים המאושרים והמחייכים שטוב להם מאז שעלו בתחנה זו או אחרת.

אני לא הולך לשום מקום, אבל גם לא נמצא על הרכבת. לא מרגיש מחובר, או קשור.
מקדיש כמה דקות ביום לעבודה די פסיבית על אש קטנה, וכמה שעות כדי לשכוח ולטשטש הכל.
מביט בהשתאות על הרכבת הדוהרת, מקווה לקפוץ יום אחד.
עומד על הרציף.

תפוזים  :-*

היי!יש לי קופירייט על השימוש ברכבות בבלוגים האלה!
חשבת לנסות טיסות? יותר יקר, אבל הרבה יותר מהיר.
בהצלחה!

טיסות זה לא קופירייט של הבת שלך?

גוני חביבי:
1. אני אכן עוקב אחרי קצת מאוד אשכולות כאן, ואתה ביניהם, ולא מכחיש שאתה מהווה מקור השראה די מרכזי.
2. עיני המרפרפות רואות מדלגות כל פעם על פני אשכול המכונה בשם "רכבת ההחלמה", שלא לדבר על "המסע אל האושר" שנכתב על ידי המשתמש "אור בקצה המנהרה". אז זה אתה שהתחלת עם כל זה?
3. לאן לשלוח את התמלוגים?

דוקטור: חן חן. קרוסטמלין 

מסע בן 90 יום, הא? הרכבת הטרנס-סיבירית קטנה עלינו. מסביב לעולם, אל האינסוף ומעבר לו.

"ואם את נוסעת - לאן את נוסעת?
הנצח הוא רק אפר ואבק.
לאן את נוסעת? לאן את נוסעת?
שנים, וכלום עוד לא נמחק.

מי ימתיק לילותייך
מי יקשיב לביכייך
מי ישמור צעדייך בדרכך?".

מאוחר אבל נזכרתי שהבטחתי לעצמי מול הנרות שאכתוב משהו היום על מה שאני מרגיש.

--
אני זוכר את הדלקת הנרות בבית. כמה חום ומשפחתיות היו שם. חג יפה כל כך.
ובישיבה. איך היינו חולמים מול הנרות. מדליקים אחד אחד בחדר האוכל, ואחר כך שרים, רוקדים, ואומרים דברי תורה. הרוב המשיכו לבית המדרש, אבל אנחנו היינו נשארים מול הנרות וחולמים חלומות של חנוכה. מדברים דיבורים שלא כל יום, לא כל השנה, היינו מרשים לעצמנו להיפתח ולדבר.
את ההתרגשות של הנר הראשון, של האור הגדול שסוף סוף חזר אלינו אחרי שנה שבו היה גנוז. ואיך תמיד ביום השני הייתי מסתכל על הנרות היפים כל כך, שניים ביחד, ומדמיין לעצמי שאם נר ה' נשמת אדם, אז ככה אנחנו נראים שנינו, איש וביתו, אני והיא, כשנעמוד סוף סוף סמוכים זה לזה. איזה יופי וקסם.
כמה געגועים היו לי מול המראה הזה.
ובימים שאחר כך האור היה הולך ומוסיף.

ובכל שנה בנר השני אני חוזר לרגעי הגעגוע ההם. ליופי ההוא.
הגעגוע הפך זה מכבר למשפחתיות, לחום, לשמחה עם הילדים, לחלומות ממשיים וממומשים יותר.

אבל אתמול משהו בי נשבר. הבית היה הפוך, האשה חזרה קצת מאוחר, לא היה לי פתח בית להדליק בו אלא 'רק' חלון, לא מקווה לטבול בו לפני הדלקת הנרות (פחחח, מקווה... אפילו לצאת לתפילה במניין אני הרי לא מצליח..), הנרות של הילדים כבו ברוח אחרי שניה (ועוד אחרי שהשקענו מאמצים רבים בהדלקה שלהם), כשהתחלתי "מעוז צור" אף אחד כבר לא היה איתי בכלל, רק בליל בלגן והוראות ודיבורים והסתובבויות. הרגשתי כמו אדיוט שעומד ושר באמצע הסלון, מפריע לכולם באמצע ערב רגיל.
הפסקתי לשיר אחרי בית אחד, מלמלתי את כל יתר הבתים לעצמי, וישבתי מכונס וכואב מול הנר הבודד. חוזר לימי הבדידות, אבל לא מאיר בכלל. לא הרגשתי שמישהו אחר חוץ ממני מוטרד מאיך שהתנהלה הדלקת הנרות הזו.
מעולם לא היה לי חנוכה כזה. אולי רק בצבא, כששיבצו אותי לשמירה מעצבנת ומיותרת בצריפין בחנוכה. אלא שכשהייתי בצריפין חלמתי על הדלקת הנרות בבית. אתמול לא היה לי על מה לחלום עוד.

--
והיום זה היה שונה. כמה שעות תיחזקתי וסידרתי את הבית ואת השולחן. הנרות של הילדים הודלקו עליו בהתרגשות ודלקו יפים וזקופים עד הסוף. שני הנרות היו שוב מאירים וקסומים כמו תמיד, כמו בכל החלומות ההם שפעם בשנה חוזרים אלי באותה עוצמה, מזכירים לי מאין באתי וכמה אני עשיר. כמו קפיץ שהשתחרר - רקדתי עם הילדים בלי להפסיק עוד שיר ועוד שיר ועוד שיר, אולי שלושת רבעי השעה, ובמשך כל הזמן הזה לא הפסיק להתגלגל בבית צחוק פעמונים טהור.


--
חסד אלוקים.
מה אני עושה איתו?
לפחות משתף אתכם.

יום אביב ריחות לילך
תודה חו"ק
התרגשתי