הפער מנקודת הפתיחה – של אלו שחוו על בשרם את ניסי מצריים קיבלו את התורה בסיני והגיעו למדרגת "באותה שעה כשרים היו". למעלה של נשיאים. ועד לדיוטא התחתונה של מוציאי דיבה החוטאים ומחטיאים את הרבים וכופרים בטובתו של מקום ונענשים במיתה הקשה של תולעים מלשונם ועד טבורם - פשוט לא מתקבל על הדעת. 

אין לנו כל הבנה מי היו ענקי הרוח שחיו בדור המדבר, רק כדי לסבר מעט את העין והאוזן אכתוב שעבורם מציאותו של הבורא היתה דבר מוחשי מאין כמוהו. האמונה בזמנם היתה סיפור אחר לגמרי ממה שאנו מסוגלים לתפוס. לדוגמא, היחס לאוכל. כל בוקר חיכה המן ליד פתח האוהל, ומי שנזקק לתקן את דרכיו היה צריך להרחיק מאוהלו שיטוח הרים ובקעות והריגת נחשי ועקרבי ענק על ידי עמוד הענן והאש ביום ובליל, 'מזגן' תמידי המכוון לטמפרטורה המתאימה אישית לכל נברא על ידי ענני הכבוד שאגב, גם דאגו להארכת הביגוד וההנעלה וכיבוסם וגיהוצם... 

אז מה יכול לגרום למי שרואה השגחה פרטית בכל רגע לחוש שהוא ננטש? או יותר נכון, ששונאים אותו... שכל הטוב שניתן לו עד כה הוא חלק מתחבולה אכזרית שנועדה להביא אותו אל המושלם שבחלומותיו בכדי שרגע לפני שהוא מתחיל לנשום את אוויר הפסגות המיוחל הוא יושמד..

גדולי המוסר מסבירים את המהפך הבלתי נתפס הזה במגוון כיוונים, מחסרון דק מן הדק באמונה בגלל שהתרגלו לחוות ניסים באופן יום יומי, ועד אינטרס אישי. אותי תפס במיוחד הסבר שראיתי בשם הזוהר, לא ראיתי בפנים קראתי ואיני זוכר היכן – המרגלים פחדו שבארץ ישראל הם ינושלו מתפקידם.. שיחדלו מלתפקד כנשיאים... זה מה שהוליד את החשש הראשוני שלהם כשראו את ילידי הענק בחברון ולא נכנסו לתוכה, לכן הם גם טרחו כל כך וסחבו את פירות ארץ ישראל הענקים כדי להראות לכולם כמה העסק שם גדול. מפחיד...

ומרגע ששלטון הפחד מתחיל, אין לדעת היכן הוא יסתיים. כל המבט על העצמי משתנה - "ונהי בעיננו כחגבים", אבל לא רק, השיכנוע הפנימי עובד שעות נוספות – "וכן היינו בעיניהם"... כל אירוע מקבל את הפרשנות שלו, במקום להודות על הסחת הדעת המושלמת מהם - לוויות אינסופיות - "ארץ אוכלת יושביה היא"... ולא, שום הסבר הגיוני, גם כזה המזכיר עובדות מוכחות מהעבר, לא יכול לחדור את מכסה הפחד.

כלב יוכיח. רגע אחרי שהצליח להשתיק את כולם כשנתן להם להבין שדבריו יתאימו לאווירה שהם מנסים ליצור, מיד לאחר שפיאר את מעשי בן עמרם שקרע להם את הים נתן להם את הבאר והתורה והגיז להם שליו, הם רוצים לרגום אותו באבנים. לא שמעתם את מה שהוא הזכיר לכם? מדוע שתקתם? העובדות לא מדברות בעד עצמן? לא.

- - - - -   

'זכיתי' להכיר מקרוב את מה ששלטון הפחד מעולל. לא פעם מסלול חיי השתנה כתוצאה ממנו ברגע. כשהייתי ליד בורא עולם. בנפש. לא קרה לי כלום. שנזכה. היום. עכשיו.

כתבתי את המאמר הזה לפני כמה שנים.. חשבתי שהעליתי אותו לכאן, אבל כשחיפשתי לא מצאתי אותו פה. 
שיהא לתועלת..

תודה רבה
מאוד התחברתי.

ללמדינו... תודה רבה. 
רק להיום אנסה לקחת את הפחד לסיבוב... 

כן, הפחד המפחיד הזה. רק לחשוב עליו זה פחד אימים.

קח אותו לסיבוב? אותי הוא תמיד לוקח. ליותר מסיבוב.

אסירות.   תודה.

דרך אגב, בקשר לכך שכלב לבדו נכנס לחברון שמעתי בשבת דרשה שהרב הסביר את טענת המרגלים "וגם ילידי הענק ראינו שם" וכלב אומר להם "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". מה הם עונים? "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים"

היינו בחברון היו אחימן ששי ותלמי ילידי הענק. ולשם נכנס רק כלב. זאת היתה טענתו כלפיהם. מה אתם מדברים בכלל על ענקים? לא ראיתם אותם בכלל! אני ראיתי אותם ואני יכול להעיד כי ניתן לכבוש אותם. (לכן רק כלב יכל להשתיק אותם ולא יהושע)

מה הם ענו? אנחנו לא מדברים עליהם! אנחנו מדברים על "הנפילים בני ענק מן הנפילים" היינו "הנפילים היו בארץ בימים ההם" מפרשת בראשית! אלו המלאכים שמחזאי  ועזאל שנפלו והפילו את העולם.  וגם עליהם אמרו כלב ויהושע (כעת שניהם יכלו לדבר) גם אותם ראינו. "סר צילם מעליהם"

מה קרה בסוף? 45 שנה אחרי. כלב פונה ליהושע ומזכיר לו את הסיפור תוך כדי שאומר "ככוחי אז כוחי עתה" הזקין ב45 שנה אך את כח האמונה והביטחון שהיה לי אז יש לי גם עכשיו. ובאמת הוא היה היחידי שנלחם בהם והרגם.

הפחד תמייייייידדדד לוקח אותי לסיבוב, העבודה שלי היא לקחת אותו לסיבוב... 
פעולות הפוכות.

יפה.
אדייק את מה שקורה לי: תמיד הפחד לקח אותי "בסיבוב".. הפחיד אותי וגרם לי לברוח מה'. העבודה שלי היא להכניס את אלוקים גם לשם.. ואת זה עושה נהדר הפעולה ההפוכה.

פעולה הפוכה, מה משמעה? מה משמעותה? בא לי פיצה עכשיו - דווקא אוכל נקניק? וכך גם יאסר עלי הפיצה למשך 6 שעות? אני מפחד מרכבת - דווקא ליסוע ברכבת? ולשקשק כל הדרך?
איך בדיוק זה עובד?

אממ.. בערך.
אכתוב על זה בהזדמנות פוסט ארוך יותר, לבנתיים אסביר שמקור כל בעיות חיי הוא הרצון העצמי שלי. שורשו מבורך, בגלל אופיי (או פגמי אופיי) ושלל חוויות וארועים שצברתי הוא "הלך לאיבוד". עשיתי בו שימוש (תרתי משמע) לא נכון וניצלתי את כוח המופלא לרעה. הוא  - הרצון - גם מה שמפריד אותי מבורא העולם. זו גם הסיבה שההחלטה על מסירת הרצון העצמי וביצועה בפועל היא היא לב עניין הצעדים.

לא עושים את זה לבד, כי אין עניין לשקשק כל הדרך... אבל כן, עושים. משהו. לחלק מהדרך.. ולא, זו לא המצאה של אנשי הצעדים. אבשלי (הביולוגי) קורא לזה "תעייניס הרייעבד"....

בהחלמה

כש״סתם עוד מישהו״ שאל האם הכוונה היא לאכול נקניק במקום פיצה צחקתי לעצמי ואמרתי כן... ואז ראיתי את התגובה שלך. 
אני והאימפולסיביות שלי לא רואים שום דבר חוץ מהנקניק... אני צריך לתרגל פעולות הפוכות כדי שהחלקים החולים שלי יוכלו להיכנע. כדי שאני לא יהיה עבד של הרצונות שלי. 
אפרופו תענית הראב״ד יש לי חבר שעושה את זה. היום אני רגיל לזה פעם הייתי יוצא מהכלים... איזה ביזבוז, טיפש, מזוחיסט. תכלעס היום הוא מוותר על דברים וזה עובד לו. הוא פחות כפוף לגשמיות ולתאוות שלו וזה מדהים. 
שנזכה. רק להיום.

כשכתבתי על הרכבת התכוונתי באמת לרכבת...

אני חושש מאוד מנסיעות ברכבת. מעדיף להסחב באוטובוסים למרות שבקרים מסויימים זה יותר ארוך ויותר יקר. לא יודע, פחד ששורשיה נעוץ משהו בילדות. כבר אז זה הפחיד אותי. בתור ילד היינו נוסעים ל"טיול חוה"מ" וא' מהימים זה היה טיול ברכבת. שניםראשונות הצטרפתי ושקשקתי כל הדרך... לאחר מכן כבר העדפתי לעזור לאמא להכין את הסעודה...

אה. לפני חודשיים ומשהו כן נסעתי ברכבת. זה היה אחרי תקופה די ארוכה שהתנזרתי מזה. פשוט נודע לי על חנות מסויימת שמוכרת "חומר" והייתי מוכרח להגיע לשם לפני שהם סוגרים.

בחזור חישבנתי את הזמן והבנתי שאני מוכרח לחזור שוב ברכבת. אם אני מעוניין להגיע הביתה לפני אשתי... שלא אצטרך לתרץ שום דבר וגם בשביל שאוכל להספיק "להשתמש".

כל הדרך מימלתי תפילת-הדרך שוב ושוב. וקראתי פרקי תהילים. שלא יקרה שום דבר לרכבת.

כך הבנתי..
יופי של דוגמה.
שים לב כמה התאווה חזקה.. נסעת ברכבת למרות השיקשוק.. ועוד אמרת למען ההצלחה כמה קפיטלא'ך..