שלום לך תאווה,

אנחנו מכירים ותיקים. למיטב זכרוני (ואני זוכר אותך לא רע) נפגשנו לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, אנחנו זוכרים מצוין מתי זה היה, אבל כדי לא לגרום אי נעימות לשנינו. לא נכנס לפרטים.

עכשיו כשאני יושב וכותב לך, אני נזכר בעצם שמעולם לא דיברנו, גם לא התכתבנו, ובכלל לא היה בינינו שום דיאלוג. תשאלי איך זה יתכן בין שני חברים כה טובים? יש לי על כך תשובה, בהמשך תביני אותה.

נדמה לי שאת מכירה אותי יותר טוב מכולם, ודאי טוב יותר ממה שאני מכיר את עצמי. היית איתי בכל הזמנים, בזמנים קשים היית איתי תמיד, כדי לעודד ולהטות כתף. ברגעי בדידות ויגון תמיד הופעת משום מקום, ונתת את כולך למעני. לפעמים אמנם הייתי כפוי טובה אתך וניסיתי להתעלם ממך, אך את מעולם לא כעסת, וחזרת שוב ושוב בשעת צרה ומצוקה. נתת לי תחושה כל כך טובה שתמיד הרגשתי נח לקרוא לך.

לפעמים כשאני חושב עלייך אני נזכר בהמון דברים. את מזכירה לי את הרגעים הכי מרגשים בחיי. את הבר מצווה שלי את לא זוכרת כי עדיין לא הכרנו אז, באמת הפסדת, זה היה כנראה האירוע הכי שמח ומאושר באמת שהיה לי לפני שהכרנו, הייתי אז כל כך שמח מלא באור של תמימות ילדותית. הלב הקטן שלי גאה מהתרגשות וצפייה, חלמתי על עתיד וורוד. עתיד רוחני כפי שכל נער יהודי חולם עליו . (אני לא יודע למה, אבל ממש עכשיו  תוך כדי שאני כותב לך אני בוכה כנראה מהתרגשות זולה, טוב תמיד הייתי רגיש כפי שאת יודעת, הרי זו הסיבה שהרגשת צורך לעזור לי.) באותה תקופה אם את זוכרת נכנסתי לישיבה, שהייתה רחוקה מהבית, היה לי מאוד קשה, רק את, והכרית שלי מאז, זוכרים את הבכי והגעגועים לבית,  את הקושי עם החברים החדשים ואת הלחץ בלימודים. אפילו הקרובים ביותר אלי לא הבינו אותי,  ולפתע משום מקום את הופעת. 

אני זוכר את ההתרגשות שהייתה לי ממך בפעם הראשונה, הרגשתי אז שאת הדבר הנכון במקום הנכון. מילאת אותי בתחושות נפלאות שקשה לי לשכוח. טוב שהמשכת ללוות אותי תמיד מאז, כי מאותו יום כבר לא היו לי רגעי שמחה. והייתי צריך אותך יותר. בצורה מעוררת השתאות וללא עייפות ביקרת אותי מדי זמן קצר, בהתחלה לא הרגשי נח אתך, משהו פנימי אמר לי שיש משהו לא בסדר בכך שאני צריך אותך. אבל את יודעת, קושי החיים לא נתן לי מנוח ונאלצתי להסכים שוב ושוב לביקורייך. הייתי צעיר ומפוחד מכדי להבין את ההרפתקה אליה את מכניסה אותי.

דרכך אני נזכר ברגעים מרגשים נוספים, אני זוכר את הרגעים החשובים ביותר בחיי, כמו למשל לפני החופה שלי, ישבתי  עם עצמי בוכה, על תכעסי עלי, אבל בכיתי בגללך, הרגשתי שאני מספיק גדול כבר כדי להתגבר על הצורך להיות תלוי בך. בכיתי ובכיתי וביקשתי מה' שמעכשיו יעזור לי להסתדר לבד בחיים, הייתי בטוח שמעכשיו, כשיש לי כבר "עזר כנגדו" אישה נפלאה שזכיתי בה, אוכל לוותר עלייך.
אך מה זה היה לך יקירתי? האם לא ראית שמצאתי את אשת נעורי? מה הפריע לך כל כך? האם קנאה? למה היית צריכה להגיע שוב לביקור.

 למרות שאשתי לא ידעה על קיומך, גרמת לה צער רב. אני ואת יודעים שזה ממש לא הגיע לה. היא הייתה כל כך מסורה, תמימה ונאמנה, ואנחנו התנהגנו ממש לא יפה. באיזה שהו מקום אני קצת כועס עלייך, למה עשית לה את זה?  

עכשיו כשאני חושב עלייך, עולה לי מחשבה שלא נותנת לי מנוחה. אולי בכלל לא היה אכפת לך ממני? אין לי ממש מושג מה רצית להשיג ממני, אבל עובדה!  איך יכול מישהו טוב לגרום לכל כך הרבה צער? אני לא מאשים אותך לגמרי, לימדו אותי לחפש איפה החלק שלי בכל סיפור, וייתכן שאני רציתי אותך וקראתי לך. אבל את הרי ידעת מה את עושה?

רגע אחד,

אולי בעצם, ניצלת את תמימותי וחלשותי, ודרכן רכשת את ליבי? את יודעת מה, קצת קשה לי להגיד לך את זה בצורה ישירה, אבל בכל זאת אומר. ייתכן שבלעדייך הייתי מתמודד יותר טוב עם הקשיים שלי. עובדה, כל מי שהסתדר בלעדייך יותר מאושר ממני. 

אני רואה אותך מחווירה, קרה משהו? את לא מבינה מאיפה קיבלתי את האומץ. אז אני אספר לך.

אני מניח שהרגשת משהו מוזר בזמן האחרון. את כבר לא רצויה כל כך כמו פעם, זה נכון יש בזה משהו. מה שקרה הוא שפתאום למרות שמעולם לא עשיתי את זה, התחלתי לדבר אתך, עד היום לא עשינו את זה, אבל קרה בי שינוי מסוים שגרם לי להתחיל ולנסות להכיר אותך יותר לעומק, וגם את עצמי. אני עוד בתחילת התהליך, אבל כבר עכשיו ברור לי שהקשר בינינו בעייתי, וחייב להפסק. אני לא יכול להאריך יותר כי יש לי עוד 5 דקות מפגש עם קבוצה מסוימת (ממש לא קשור אלייך) אז נסיים  כאן, 

ודרך אגב בשלב זה אני מפסיק את הקשר בינינו, אם ארצה לחדש אותו אצור קשר, ואני מבקש מאוד ממך לא לחדש אותו מצדך.

שלום, ולא להתראות

מצוין. הלוואי שזה יגיע למייל היומי.
אולי זה תרגיל שגם אני צריך לעשות: לשבת ולכתוב מכתב לתאווה. או סתם להושיב אותה על הכיסא הריק שמולי ולדבר אתה.

אין מילים.

יש לי כל כך הרבה מה להגיב שפשוט אין לי מילים.

אני חושב שהגיע הזמן שלי לשיחה פתוחה עם התאווה. כן, אני חושב שלמרות כל הסבל הרב שהיא גרמה לי, גם קיבלתי ממנה המון. אני נזכר בימים קשים שזה היה המפלט הכי נוח שלי.

אני נזכר כמה בכיתי בחופה, ואף אחד לא הבין למה... אחים שלי חשבו שאני קצת משוגע (מה שכנראה נכון), אבל לא היה אכפת לי. הייתי בטוח שזה בכי מטהר ושאחריו כבר לא אחזור לתאווה לעולם. אני מנסה לחשוב מה קרה אחר כך וזה לא פשוט. זה לא פשוט כי כואב לי להבין שבעצם אני נכה רגשית ולכן המשכתי לברוח. כל פעם שלא ידעתי להתמודד מול החיים החדשים - ברחתי למקום היחיד שהיה פתוח 24/7 ולא דרש דמי כניסה.

ויחד עם זה אני עדיין כועס למרות שאני יודע שזה לא נכון. אני כועס כי אני נזכר איך אחרי החתונה, הפנטזיות מעולם הפורנו הרסו לי את היחסים עם אשתי. היא לא הבינה מה נפל עליה ואיך בדיוק בחור ישיבה מגיע עם רעיונות מטורפים כאלו. והכי גרוע זה שגם כאשר היא הסכימה ללכת אחרי השגעונות שלי - זה מעולם לא סיפק אותי. לך תתחרה עם התמונות והסרטים מהמחשב...

אז אני מצד אחד אומר תודה ומצד שני כועס. אבל אולי לא אוכל לשחרר את התאווה ולוותר עליה עד שלא אפסיק לכעוס? יכול להיות שאני חייב לומר תודה על הכל ולהבין שאין מה לכעוס?

זה צעד מאוד קשה.

לאדם יסודו
  שלום לך.
אני לא יודע עם לקנאות בך .  כנראה שאתה נקי הרבה זמן . ויכול להשקיף מהצד ולהעלות נוסטלגיה על התאווה . יכול להיות שגם אני יגיע לשם . כרגע סלח לי אבל קשה לי לקרוא בעיון מה שאתה כותב הספיק לי לרפרף מהר להבין את רוח הדברים .
  להתחבר לדברים לא אני עדיין לא שם . אולי בעצם היה עדיף לא להגיב .                                                                        אבל מרגיש צורך לפרוק . קשה לי מאוד  מאוד היום מכל מיני סיבות.
  התאווה קורצת לי ומנסה להחזיר אותי לשם . כביכול שיש לה משהו לפתור לי בבעיות . פשוט שקר שקרנית. חושך כפול ומכופל.      8)          לולא התוכנית הייתי רץ כמו מטורף להשתמש. 
  אוהב אתכם חברים

איזה יופי!
אדם יסודו, אתה ענק!!!
תודה.

פשוט ענק. חיזקת אותי.
אוסיף רק הערה קצרה:
לדעתי הצעד שלך, אדם יסודו, הוא רק הצעד הראשון.
הצעד השני הוא להפוך את הכל לגוף ראשון יחיד =
אני זוכר את עצמי, תמים, בן 13, מוצלח בין החברים. אני זוכר איך באיזשהו שלב גיליתי שאני רוצה לברוח, שאני רוצה משהו אחר, גדול ממני, חזק, עוצמתי. מדי פעם התעוררה בתוכי התשוקה הזו, לעוצמה, להרגיש חי באמת, כן הלאה

כמו שזלמן אמר לא מעט פעמים כאן - התאווה היא 'אני', היא לא 'זה' ולא 'יצר הרע', זה אני.

נתן

גדול! פשוט מטורף!
אולי גם אני צריך שיחה עם התאווה...
בהצלחה מרובה,
אין יאוש

אני יכול להגיד על עצמי באופן אישי, שלעולם לא כעסתי על התאווה, ולהפך, היא גרמה לי לברוח אל מציאות אחרת מדומה, כאשר המציאות בבית ובחוץ הייתה קודרת ומחשיכה.
הדבר היחיד שאני יכול לכעוס עליו הוא, איך נתתי לחבר מהתיכון לסגור לי את הפה, להשתיק אותי, ולהפוך אותי לאילם למשך שנים!
התאווה באה כדי לנחם ולהרגיע, אין מה לכעוס.
נכון, לא התחתנתי, אני לא נשוי, לא בכיתי בחופתי, ולא יודע אם אבכה בגלל התאווה או בגלל שהדבר הכי יקר לי מכל איננו איתי...
אך, זוכר אני ולא אשכח דבר אחד, לעולם אבל לעולם לא יצליחו להשתיק אותי שוב, אני לא אומר את זה בנימה של כעס, אלא מתוך מצוק נפשי האומללה, ששתקה כבר יותר הרבה שנים בעלטה החשוכה...

נ.ב. התאווה, אצל כל אחד, הסתירה פגמים נפשיים עמוקים מאוד אצל כל אחד מאתנו, אולי במקום לחפור על התאווה בפורום, נפתח וננסה להכנס לליבות האנשים, להבין, מה גרם להם להתידד עם התאווה, וכיצד אפשר להביא לה גט כריתות ולהביא במקומה חבר חדש שימלא אותנו באור ושמחה עד אין קץ.. ותחשבו על זה...

איזה חיזוק גדולל !!!

משוש חיי שלום
כואב מאוד לשמוע על מה שעברת.  ושלא תדע צער כזה עוד.
לגבי הנ.ב. שכתבת אני מסכים איתך .  גם חשבתי שזה חלק ממטרת הפורום  אבל מסתבר שלא. 
שבת שלום אחי

מרגש :-[

לאדם יסודו,
למרבית האירוניה, כך גם אני חשבתי, עד שזלמן בכבודו ובעצמו כתב את דבריו...
תודה לכולם...

אדם יסוד אתה ענק חזקתה אותי מאוד
הרבה זמן לא התרגשתי ככה
תודה לך

תודה רבה.
גם אני מוצא כאן כיוון שיכול לעזור לי מאד.

וואוו, אומר את האמת, אני קורא את מכתבך, אדם יסודו, ואני כמו כותב את זה לעצמי, ביני ובין תאוותי, קורא מילה וכותב...
תודה שעוררת בי את דבר כתיבת מכתב כעין זה.
גם אני היום, 4 שנים ו-7 חודשים אחרי נמצא בתחילת הדרך, מרגיש את אותם הרגשות,
מבקש ממך תאווה, הפרדי נא מעלי!!!
אין מילים, רק מתפלל על כולנו ללילה טוב ונקי רק להלילה.
ישורון_