בס"ד.
התחלתי לכתוב את המאמר הזה לפני זמן, כנראה שהוא נשכח ממני כי עוד לא הגיע זמנו, היום עברתי על תיקיית 'מאמרים בתהליך' שעל המחשב שלי וראיתי אותו, נראה שהגיע כבר הזמן לסיים איתו... אתפלל לאבאל'ה אוהב שיהיו הדברים לתועלת.
האם יש בחירה למכור? מהשאלות המורכבות שיש למכורים ולקרובים להם, איך יתכן שאדם רציונלי כל כך, איש שגילה יצירתיות, יוזמה ואחריות (עד שהתפרק לו אט אט) בלא מעט תחומים, אומר כאן לא יכולתי לבחור? הנושא קשה במיוחד לאלו המגדירים עצמם כשומרי מצוות, אין להם יכולת לקבל קביעה המערערת את היסוד שעליו בנויה אמונתם. הרי אם אין בחירה כל הנושא של שכר ועונש מקבל מימד שונה לחלוטין ממה שגודלו עליו.
כהקדמה ניתן לומר למי שהנושא מטריד אותו, שלמרות שתמיהתו מובנת, לא כדאי לעסוק בכך בשלבי ההחלמה הראשוניים, וללא נקיון משמעותי, לא פעם 'הטיעונים המשכנעים' התבררו כערמומיותה של המחלה. הנסיון מוכיח - יש יותר סיכוי להשאר נקי למי שמקבל את ההתמכרות כמחלה והנושא פחות מפריע לו, במידה והוא ממשיך להיות מוטרד באופן שאינו מאפשר התקדמות בהחלמה, וישנו מאמץ חוזר ונשנה להוכיח שיש או אין בחירה, כדאי מאוד למתלבט לעזוב את העיסוק בנושא, עד לאחר שיוכל לבדוק בכנות את המניעים להתאמצותו.
סביר מאוד שהקושי גדול כי הוא בכלל עם רגשות אשמה. למכור עצמו, רגשות האשמה הם עצמיים - אם יש בחירה איך יתכן שעשיתי את שעשיתי, וכדאי להביא בחשבון גם את הפחד - אני הולך להיענש על כך... ואם הוא בן משפחה, או סתם אדם שהיתה לו הכרות לא מחמיאה עם ההתמכרות, קיים סיכוי סביר שהוא יראה באמירה, 'לא יכולתי לבחור', כבריחה מאחריות.
ולעצם העניין - הרב דסלר זצ"ל בספרו 'מכתב מאליהו' מגדיר את הבחירה הטובה (ח"א עמ' 117) - שהאדם ישים עצמו כמוכרח לעשות רצון קונו - שאין לו ברירה אחרת. (ח"ד עמ' 109) הוא מוסיף – שהשגת היחס הנכון - הפורפורציה הנכונה הוא היסוד לבחירה נכונה - יש סטיות גדולות מפרופורציות כגון האופטימי המופרז, שמקבל כאמת אפילו 'פילא בקופא דמחטא'... וכן הפסימי הגדול המבטל כל דבר ומרחק קרובות... ומצבים אלו הם אותות לחולי העצבים.
על עצמי ברור לי מיום עומדי על דעתי שיש לי בעיה עם פורפורציות, איני מתייחס נכון לחיי, הדברים השוליים קיבלו עצימות גבוהה, מה שכן היה חשוב הועבר לרמת עדיפות משנית במקרה הטוב... כנראה שהנני חולה עצבים (או שמא יש לי בעיה במוליכים העיצביים...) ישנם מקרים שאני יכול לומר עליהם בוודאות שלא היתה לי בהם כל ידיעה או בחירה, הופניתי על ידי הבורא אל מסלול מסויים שרק בתוכו יכולתי לבחור, וגם שם לא תמיד. לדוגמא, הותקפתי מינית. לא רציתי בזה, סבלתי שם, שנים האשמתי את עצמי, הייתי משוכנע שאני הבאתי על עצמי את הזוועה הזו, רק בהמשך גיליתי שיכולתי לבחור להתנגד, כפי שבאמת עשיתי.
בהחלמה למדתי על התהליך הכימי המתרחש במוחי בזמן פעולה על התאווה הבנתי מהי מחלתי הפיזית, קלטתי את השוני ביני כמכור לתאווה לשאר בני אדם, הבנתי שתחום הבחירה שלי, מצומצם לחלקיקי שניות ממש, אם בכלל, (יש פעמים שנחשפתי לתאווה בלי שום רצון או הכנה מוקדמת, פשוט היא התפרצה לתוך עיני, היום אני יודע שבמקרים הללו קיבלתי עזרה מיוחדת מלמעלה)
ההסבר בקצרה: אצל כל אדם בזמן עוררות מינית, או אכילה של דבר מאכל מתוק כשוקולד או מלוח כציפ'ס - אזור במוח האמצעי הנקרא 'טגמנטום גחוני' ניעור לחיים, הוא מייצר חומר בשם דופמין בכמות מוגברת העובר אל המוח הקטן - 'הצרבלום', ומשם אל גזע המוח, מרכז העונג - 'גרעין האקומבנס' - האמיגדלה. שם אנחנו מרגישים ההנאה שיוצרת רצון לסיבוב נוסף, התחושה גורמת להתניה – אחזור על הפעולה, אהנה עוד...
אצל מכור לתאווה (או לאוכל) המנגנון המווסת את ייצור הדופמין 'מקולקל', הוא מופרש באופן לא סדיר, ובכמויות הללו הוא פועל כסם מרדים, למכור, תהליך ייצור הדופמין מתקצר באופן קיצוני ולא טבעי, לדוגמא, בזמן התבוננות, לא מבט חולף של חלקיק שניה, אלא ממושך יותר, או בעת העלאת תמונות מהזכרון, לא זיכרון שטחי, כשהמוח פועל באופן אקטיבי, לכיוון תאווה, מתרחש בו תהליך זהה 'להסנפת חומר', הדופמין מציף את האונה השמאלית 'קורקטס קדם מצחי', החלק הרציונלי במוח - המקום בו מתקבלות החלטות. המקום בו למעשה מתרחשת הבחירה, מורדם, חדל להוות פקטור, ואז המתאווה פועל על פי דחפים בלבד.
על סמך הכרות ממושכת עם מכורים רבים אכתוב מפורשות - אין אחד מהם שהיה מודע למלוא המשמעות של מעשיו. גם במקרים שחומרת 'העבירה' היתה ידועה, ההשלכה הפיזית לא. על עצמי אני יודע בוודאות שהייתי מכור לתאווה עוד לפני שחשתי התעוררות מינית. הריכוז העצמי הרס את אישיותי הרבה לפני שהגעתי לסיפוק מיני כלשהו. המשמעות של המידע הזה הוריד ממני אשמה רבה – אם לא ידעתי מה קורה אצלי ולא היתה לי האפשרות לדעת, רשע מרושע פשוט שאינני, שוגג שלא לומר אנוס. בהמשך, הבנתי שפשוט לא היתה לי בחירה.
האתגר הבא היה להסביר את המקרים הלא מעטים בהם חשתי שכן היתה לי יכולת לבחור, הרי 'הצלחתי להתגבר', הספונסר האוהב שלי לימד אותי שזה גם הגיע מהמחלה שלי, לייאש אותי, כך היא הידקה את האחיזה שלי בי. הרפתה ממני למשך ימים ולמעלה מכך ואז הורידה אותי על ברכי שוב, ההגנות שלי פחתו עם כל שימוש, הייאוש הנורא הזה נועד להוכיח לי שאני רשע ששבוי בידי 'יצרו הרע'...
שאלה מתבקשת נוספת היא – אם העסק הזה בבסיסו הוא פיזי, מה שונה ההחלמה, מדוע כיום אני לא מחוייב לפעול על התאווה? האמת היא שבפיזיות אין כל הבדל, אני מתנזר מכל תאווה, אם היא תכנס לתוכי אפגע כתמיד. את התשובה המחלימה קיבלתי כתמיד מהספונסר שלי – הרובד העמוק של החולי הנפשי שלנו הוא - לחשוב שאין לנו בחירה, שלא נאמין בעצמנו, שנשתכנע שאין סיכוי שלא לפעול על התאווה, וממילא באמת אין בחירה, כיון שהמחשבה החולה - אני לא יכול לבחור, גורמת לבחור כל הזמן רק בצד אחד ואין לנו ברירה אלא להשתמש, הספונסר שלי אומר, שהמחלה שלנו כל כך קשה כי היא גורמת לנו לחשוב שאנו לא חולים. צאו וראו מה הנושא המדובר ביותר בין המכורים, כולל המאמר הזה...
בשולי הדברים אכתוב את מה ששמעתי פעם מעיוור, דברים שהפתיעו אותי מאוד, הוא סיפר שזה לא שהוא שומע יותר טוב או שיש לו חוש מישוש חזק יותר, הוא רק מייחס חשיבות רבה יותר, לחוש השמיעה והמישוש שלו ומסתמך עליהם לחלוטין, זה לא שיש לו זיכרון עודף, הוא פשוט יותר תלוי בזיכרון, הוא התרגל לדעת היכן כל דבר מונח, כי אם לא ידע, יקשה עליו למצוא אותו לאחר מכן.
כמכור הזדהיתי מאוד עם מה שאמר, תמיד ייחסתי חשיבות רבה יותר להתמכרות לתאווה, היא היחידה שנתנה לי לחוש בעל ערך, ובגלל שידעתי בתוך תוכי שיש דברים בהם הנני 'נכה', לא מסוגל, 'נסמכתי יותר' על מה שהרגיע את הכעס, הפחד, הטינה התסכול והעצבים... בהחלמה אני לומד להסתמך על הנשמה שבי, על החיבור לאבאל'ה אוהב. על עוד תכונות נהדרות שלא ידעתי על קיומן ומתגלות באופיי.
לסיכום – בהחלמה למדתי, וזו הבשורה הנפלאה ביותר של התוכנית, שהמין נתון לבחירה, היא הוחזרה לחיי כיום, לא בחירה בשליטה בתאווה, כי שם אין ולא תהיה שליטה או בחירה. נקודת הבחירה שלי כמכור נמצאת במקומות מוקדמים (יש שיאמרו נמוכים) מאשר אצל שאר בני האנוש. ישום תוכנית 12 הצעדים והחלמה רציפה מאפשרים 'להעלות' את נקודת הבחירה למקום דומה וקרוב לאנשים רגילים.
לסיום - אם חלילה האובססיה תכנס לפעולה, ומכור יפעל על תאווה בתוך תהליך החלמה, שלא ילקה את עצמו. הוא שונה במהות אדם רגיל, זו הרי מהות המחלה שלו – לחשוב שיש לו אפשרות להתאוות מבלי להיפגע... ולכן הבחירה שלו שונה. ביום יום הבחירה שלי היא האם לנקוט בפעולות שמרחיקות אותי מהתאווה ומאיבוד השליטה או לא. האם להתחבר לכח העליון או לא, האם לצאת מעצמי, לתת לאנשים זרים - אחים לנשמה, לבוא אל נפשי.
היום. עכשיו, אני בוחר. בחיים.
בוחר בנשמה שלי. בכם.
בהחלמה.
נ.ב.
בהזדמנות אכתוב על מה שמסבך את העסק - השילוב בין שלושת ההיבטים של מחלת ההתמכרות – הפיזית הנפשית והרוחנית.
