"ארבעמינים במחיר הקרן, הכמות מוגבלת וכל הקודם זוכה". כך זעק לו הרמקול ואני קניתי. לא ארבעה מינים, אלא את הזעקות שלו. האמנתי לרמקול. ארזתי את עצמי בתוך הגרביים והנעליים שהורדתי לאחר שיום העבודה המתיש הסתיים לו והלכתי לרכוש ארבעה מינים במחיר קרן. וואלה, אמרתי לי בשקט בלי שאפחד ישמע, באמת החלמת. הפעם אתה מקדים לקנות, ועל הדרך תקטוף גם כמה מלאכים ליום הדין. בכדי שנשמור על כנות אודה שביני לביני ברור לי שלא רק עניני החלמה ויום הדין דיברו אלי, "הקרן" והכמות המוגבלת היוו חלק לא מבוטל בהחלטתי ללכת על רכישה מוקדמת.

שקט מחשיד קידם את פני כשנכנסתי למתחם זעקותיו של הרמקול. לא מיניה ולא מקצתיה, זאת אומרת כן, הכמות היתה באמת מוגבלת, ולא רק היא אלא גם הקונים (שלושה, איתי!), אבל איפה הזעקות ואיפה "הקרן". ועוד אין לפתוח. זה הרי א א א. גם לא את הכשר לברכה, בשביל מה, הרי זה רק כשר לברכה. עשיתי סיבוב קצר בחדרון ויצאתי מחוייך. לא לאידו של המוכר המסכן (אני מקווה שהוא לפחות כיסה את עלות זעקות הרמקול), דווקא ריחמתי עליו. חייכתי לי בגללי. בואנה, באמת התקדמתי. הפכתי לנאיבי, האמנתי לרמקול...

הגעתי להאמין. וכדי שתבינו עד כמה האירוע הזה חריג מבחינתי אצטרך לתאר לכם מהיכן אני מגיע.

כשפגשתי לראשונה במטפל שלי, הוא הסכים לטפל בי והתנה איתי תנאי יחידי שלמעשה היווה "חוזה טיפולי" בינינו, התנאי היה שאהיה כנה איתו. "בלי שקרים". "ואם יתפלק לי", הקשיתי. הרי אני רגיל לשקר בלי למצמץ. "אז תבוא ותגיד שברח לך". בסיידר. הסכמתי. אה, רגע, אהממ, ותסלח לי שאני מסבך לך את העניינים אבל איך תדע אם אני משקר, הרי אני טוב בזה... זה הצחיק אותו, הפעם לא שיקרת.. אתה באמת טוב, גם אני. כן, אני שקרן כמוך, תזכור: "אי אפשר לשקר את השקרנים". אולי תוכל לעבוד עלי בקטנה, אבל אני אתפוס את זה מהר. וזה היה נכון, ראיתי חבר'ה שעבדו עליו והוא הריח אותם מקילומטר.

כשצעדתי את הצעד השני הבנתי שאמונה במובן הבסיסי ביותר שלה מצריכה לתת אמון. במישהו או במשהו. ולי כרמאי המשוכנע שכולם כמוהו היה מורכב לתת אמון. אז הסבירו לי שזה גם קטע של "להתאמן". כן, עלי להתאמן בלתת אמון באחרים. לא ביום, בתהליך. "הגענו". היה לי שם לא פשוט בכלל. הרי במשך שנים תרגלתי את הדבר הכי הפוך שניתן לעלות על דעת מאמון. הסתתרתי מאחורי ציניות וספקנות שהפכו לסימן ההיכר שלי. השינוי האמיתי הפציע בצעד הרביעי - חשבון נפש החושף את המניעים לפעולות השגויות - הבנתי שאחת הסיבות המרכזיות לחוסר האמון התמידי שלי היא שעבדו עלי בעבר ושאני בסך הכול מפחד לצאת טמבל שיכולים לעבוד עליו עוד פעם.

הפעם הראשונה שיצאתי פיסטוק בהחלמה, כשעבדו עלי, היתה כשמכור שהייתי ספונסר שלו נפל והמשיך "לדווח" לי שהוא נקי. לי הוא דווקא הרגיש שיכור, אבל האמנתי לו. כשהוא בא אחרי שלושה שבועות וסיפר שהוא בעצם לא נקי האגו שלי חטף זפטה. הנה שוב עובדים עליך. כאב לי. דווקא אז המשפט שנאמר לי בפגישה הראשונה על ידי המטפל (אי אפשר לשקר את השקרנים), הרגיע אותי. פתאום הבנתי שקיבלתי הוכחה שאני כבר לא שקרן. הרי אפשר לשקר אותי..

וזה מה שהרגשתי כשיצאתי מהמכירה של ארבעת מינים. במקום לעשות צחוק מהרמקול האמנתי לו. וזה בא לי טבעי. גם לא פחדתי לצאת טמבל... הגעתי להאמין. תודה אבאל'ה שלקחת ממני את הספקנות ונתת לי אמון ואמונה.

תודה לך על פוסט זה כמו על כל הפוסטים הנפלאים שלך.

רק הוספה קטנה אם אפשר, הרעיון שכתבת מבואר במקורותינו כמה וכמה פעמים, כמובן שאין כאן המקום להרחיב ולצטטם, אבל בכללי מבואר בספרים רעיון זה, שהאדם מסתכל על כל העולם דרך המשקפיים שלו, דהיינו לפי מה שהוא, ולכן שקרן בטוח שכל העולם שקנים, נוכל חושב שכל העולם נוכלים, גאוותן מדומיין שכל העולם גאוותנים, (מכור חושב שכל העולם מכורים ,,,,), וכן על זה הדרך גם במידה טובה מרובה ענוותן חושב שכל העולם שפלי רוח, איש אמת משוכנע שכל העולם דוברי אמת וכו'.

זהו גם בעצם העומק של הוראת חז"ל לדון את כל אדם לכף זכות, דהיינו שהאדם יהיה במצב כזה שבאופן טבעי הוא יחשוב שהשני בטח התכוון לטובה, כי איך אפשר אחרת.

תודה. אמן.