כשקראתי לראשונה ב1212& (ספר ההדרכה המעשי לצעידה ולצועדים), על "הגישה המגששת אל ממלכת הרוח", חייכתי. הייתי בטוח שביל W עף על עצמו. "אין גבולות להרהורים" הוא המשיך להתפייט שם, "לא של אורך, ולא של עומק או רוחב" (מעניין שאת הגובה הוא שכח, ציינתי לעצמי בציניות). לא עוד אוסף של דרישות חד צדדיות, אלא שיח. יותר נכון לומר הקשבה לשיח הפנימי. לקולו של הכוח העליון המהדהד בתוכנו. הגמול הגדול המתואר שם נראה לי הזוי במיוחד: נחוש עצמנו שייכים. לא עוד נתינים מבודדים ומפוחדים בעולם עוין, נרגיש מושגחים אהובים ואוהבים.
"הבנאדם חי בסרט". ביל, הצחקת אותי. לשמוע את קולו של הכוח העליון בתוכי? לשלוט במחשבות? להשקיט אותן? אין מצב. זה בדיוק כמו לתפוס אויר ביד ולהכניס אותו לתוך שקית... אבל, צוחק מי שצוחק אחרון (או שמא, כן ניתן להכניס אויר לתוך שקית עם היד), כיום אני מסוגל להקשיב למה שמתרחש בנשמתי. אינני שולט במחשבות וכנראה שגם לא משקיט אותן, אבל יש מי שעושה את זה למעני. התפקיד שלי? ליישם את העקרונות הרוחניים.
במאמר הזה אכתוב את הניסיון שלי. רצוי שאדגיש שלא לחינם הוותיקים המליצו (בספר הלבן) שלא לצעוד את הצעד האחד עשר לפני שצועדים את עשרת הצעדים שקדמו לו. הרעיון הוא להתחבר למה שיש בפנים, ואם הבפנים עדיין לא מאוזן, גם החיבור הפנימי לא יהיה מאוזן. ברירת המחדל תוודא שהחיבור המיידי יהיה דווקא לחלקים השליליים. נדרש שינוי אישיותי מינימלי בשביל שתתאפשר יכולת אבחנה בין הקולות השונים ולברור מבניהם את החיובי. אם לא הצלחתם כמוני בתחילה להתחבר זה בסדר, כנראה שהשינוי עדיין לא התרחש. אל תתייאשו. מניסיון אישי, תמשיכו לנסות. כדאי.
אז מה מתרחש אצלי? קודם כול למדתי שכמו בכל דבר בתוכנית הזו, עלי להפסיק להילחם. גם במחשבות. וכשעולה לי לתודעה מחשבה שאיני חפץ בה, אינני נלחם בה. המלחמה רק מעצימה אותה, נותנת לה עוד כוח. אני כן מנסה להסיט בעדינות את התודעה שלי למשהו אחר. הניסיון שלי הוכיח: אינני יכול לחשוב על שני דברים בו זמנית. גם אם לפעמים נראה לי שאני כן יכול, זה לא נכון. המחשבות מאוד מהירות, הן מתחלפות בקצב מסחרר, אבל המוח שלי מסוגל להתמקד רק באחת מהן בזמן נתון. או אז אני מוצא דבר אחר שניתן להתמקד בו - אוויר/נשימה ואתו אני צועד.
דבר ראשון אני מוצא לעצמי תנוחה נוחה. שכיבה/ישיבה/עמידה (ניסיתי הכול ובכולם זה עובד), פוזיציה שלגוף שלי נוח בה ומתחיל לנשום באיטיות וביסודיות נשימות עמוקות דרך האף. כשהנשימה הופכת למוסדרת, אני משתדל לעקוב עם התודעה אחרי האוויר בזמן שהוא נכנס לנחיריי. מללוה אותו בזמן שהוא עובר את מערות האף, מרגיש בו חודר אל הקנה ומשם דרך הסרעפת חש בו ממלא את ריאותיי. לא פעם צבעתי אותו בלבן... נעזרתי בדימוי הלבן כאמצעי מטהר ששטף ונקה אותי מכול הרעלים שבתוכי. אני ממשיך במעקב אחריו גם בדרכו החוצה, נושף אותו באותה האיטיות "ודואג" שיאסוף עמו כל מה שניתן בדרכו החוצה.
החיבור לנשימה מחבר אותי לנשמה ולמי ששם אותה בתוכי. התודעה שלי שוקטת ואני פשוט יודע מה עלי לעשות. וגם כשזה לא קורה, כשעדיין אין לי מושג מה הצעד הבא, אני במצב טוב יותר. כבר לא מתפרק כבעבר. אין לי דרך אחרת לתאר את הפעולה הזו ותוצאותיה. בכנות אכתוב שכשאני נסער זה מורכב יותר. הדופק המהיר שלי והצורך החיוני בחמצן, גורם לי לנשום שטוח ורדוד ולא מאפשר לי לנשום באיטיות, אבל גם זה משתפר עם הזמן והתרגול. תאמינו או לא, בלי זה לא הייתי יכול לכתוב גם את המאמר הזה.
