"ואם זה יכול לקרות לי, זה יכול לקרות גם לך". "האם אתה מוכן לעשות הכול?" שאלתי אותו. "כן," השיב לי. "אני מתקשר אליך כל יום, אני מתפלל, אני הולך לפגישות, אני כותב, אני עושה כל מה שאתה אומר, אז למה אני לא מצליח לעלות על ניקיון?"
אני לא יודע למה "זה" לא מצליח לך, עניתי לו, אני כן מרגיש שייתכן ואתה מפספס פה משהו. זה לא רק "לעשות את הדברים" כדי שתוכל לסמן עליהם "וי", הנה עשיתי. יש מצב שזה חיצוני מדי אצלך. אם זה לא תופס לך, כדאי שתעמיק פנימה. תחפש בתוכך את המקום שבאמת רוצה להתנער מהתאווה. על עצמי למדתי שאם אני רוצה שינוי, עלי להפסיק להזין את הכפייתיות.
הספונסר שלי הבטיח לי, שאם אתנזר מהתאווה ובמקומה אאמץ את הצעדים, הרי שבסופו של דבר התשוקה לתאווה באופן כפייתי תעזוב אותי. וכך היה. יום אחד בכל פעם, מזה יותר מעשר שנים, אני משתחרר באופן גובר והולך כמעט לחלוטין מהתשוקה הכפייתית. ואם זה עובד אצלי אני לא רואה סיבה שזה לא יקרה גם אצלך. אתה מכיר את הסיפור שלי, יש לך יסוד סביר להניח שאני פחות חולה ממך?
וזה עבד. הוא בניצחון גובר והולך על התאווה. איך אני יודע? הוא פשוט "מתלונן" פחות על תאווה. ולא בגלל שאנחנו לא מדברים. אנחנו כן. המון. על דברים אחרים. כל פעם משהו חדש. אחר. וזה היופי. הוא גדל בלי לדעת. מתפתח בלי לשים לב. בפעם האחרונה שנפגשנו, אמרתי לו. שנראה שהתאווה כבר לא הסיפור שלו... הוא צחק ואמר שדווקא כן, היא מאוד "הסיפור שלי", רק שהוא עסוק בדברים אחרים... בחיים.
צדקת אז. כשאני עסוק עם החיים, אין לי זמן לתאווה.. זה בדיוק כמו שהתוכנית מבטיחה לנו: ככל נפעל על תאווה פחות, כך נרגיש פחות צורך להתאוות. אז נכון, בהתחלה זה היה האתגר הכי גדול שלי, עשיתי מה שאמרת: "אל תשתמש, ויהי מה" – ולא השתמשתי. גם כשמאוד התאוויתי. בהמשך יכולתי לראות אותה גם לפני שהיא "מגיעה" לכיוון שלי.
כיום אני מבין טוב מפעם את מה שאמרת לי כל הזמן, "אף אחד לא יכול וכל אחד יכול". אני בעצמי לא יכול, פשוט חסר לי כוח. אבל כשאני פוגש את מי שכן יכול, את מי שיש לו את מלוא הכוח, הוא נותן לי כוח ופתאום מתברר שכן, "כל אחד יכול".
האמת, סיים, זה פשוט: "כשאני עם האחד אני יכול".
