ערב טוב לכם חברים
 
  תרשו לי לשתף אתכם חזרתי עכשיו מנסיעה במרכז ברכבת עם כל הנסיונות של "שמירת עיניים " וכו'
בתחנה חיכיתי לרכבת והגיע זמן "מנחה" אז מצאתי פינה שקטה והתפללתי .
המחשבה הראשונה שעלתה לי "במחשבות זרות" זה.. שפעם עד לא מזמן באותה סיטואציה בתפילה במקום שאנשים חילונים עוברים .  הרגשתי נורא בתפילה רציתי להפסיק להתפלל. הייתי חושב מי אני שאני עושה פה פוזות? מה עשיתי אתמול ? ומה בתוכנית לשימוש בערב? ואני צבוע ומזויף ושקרן...... התפילות שלי במקומות כאלה היו במחשבות קשות על עצמי...
והיום שבס"ד אני בעבודה על עצמי ונקי שבועיים . הרגשתי אחרת. פשוט לא צדיק. אלא יותר כמו בן אדם נקי יותר
  חשבתי אני חייב לכתוב לקבוצה על זה . בטח אני לא היחיד שהרגיש ככה 

אני בהחלט מסכים איתך. הרבה פעמים קרה לי כשהתפללתי שאמרתי לעצמי: "מה אתה משחק אותה, אתה יודע מי אתה וגם הקב"ה יודע בדיוק מה אתה עושה ומה תעשה, אתה סתם עושה את עצמך צדיק".
מתישהוא הבנתי שאני לא עושה את עצמי צדיק אלא רוצה ושואף להיות צדיק, לפחות במובן הזה.
זה שאני נופל זה אומר שנפלתי, זה לא הופך אותי לרשע. העניין הוא שגם את זה הוא ואני יודעים, גם על הקושי שלי והמאמץ להילחם ולגבור על התאוה, גם את זה שנינו יודעים ולכן- אני לא צבוע ולא עובד על אף אחד, אני באמת מנסה לעבוד ולהתקדם וחלק מהעבודה זה התפילה והדיבור עם ה', זה לא הופך אותי לשקרן, להפך-זה הופך אותי לאדם אמיתי שעובד ומתקן את עצמו!

אתה צודק אבל כשאני לא הייתי בדרך של עבודה עם עצמי ככה הרגשתי
  והיום כאני בעבודה וזה לא קל. סיפרתי איך הרגשתי

שלום לכם,

חייבים לזכור את הזהות האמיתית שלנו, שאנחנו לא מה שאנחנו עושים. אלא מה שאנחנו רוצים!

מה שעשיתי אולי משקף את ההיסטוריה שלי, אבל המציאות היא רק מה שאני רוצה.

קודם כל, ברוך הבא 'כובש', אשר כמו כולנו כאן אתה מנסה לכבוש את היצר. בע"ה אם תלך איתנו בדרך 12 הצעדים, לא תצטרך לכבוש ולהלחם, ותוכל לחיות חיים טובים יותר גם בלי המאבק האינסופי הזה.

דובי, בנוגע לתפילות: אני רוצה להוסיף חוויה אישית שלי בהקשר הזה. נדמה לי שזה היה ביום אחרי יום הכיפורים לפני חמש שנים. זה נחרת בזכרוני בדיוק בגלל החויה הזו. חזרתי הביתה ונפלתי. ואז שאלתי את עצמי - מה עכשיו? אם יום אחרי יום כיפור נפלתי אז לאן עכשיו הדברים הולכים? תחושת חוסר האונים הזו, שהתאווה משתלטת עלי ומרוקנת את כל העבודה העצומה שעשיתי ביום כיפור הייתה פשוט נוראית.
אחד הדברים שליוו אותי (לפני שהכרתי את הצעדים) הוא התפילה הברסלבית. ר' נחמן מציע, במקרים האלה פשוט להתפלל על איפה שאני נמצא - אני מרגיש צבוע, אז להגיד לו - אבא, אני מרגיש צבוע, אני לא יכול להגיד את כל המילים הגדולות, אני מרגיש בקריסה - אז להגיד לו, אבא, אני הולך לקרוס, תעזור לי, אין לי מושג איך לצאת מזה. ובאורח פלא (בדומה ל'מסירה לקב"ה' בצעדים שלנו), ברגע שמדברים אליו מרגישים קרובים. השאלה המרכזית היא האם מצליחים לדבר, האם אנחנו שומרים איתו על 'ערוץ פתוח' או שהנפילות 'חוסמות' ואוטמות אותו.

בקשר למסירה לקב"ה. כל הכבוד. זה כיף לראות שיש אנשים שהופכים את התיאוריה למציאות. תודה על השיתוף והדוגמא. מקווה שאצליח כמוך בהזדמנויות דומות.

בוקר טוב
נתן

תחשוב איך ההרגשה כשמיד אחרי נפילה אתה גורר את עצמך לתפילת מנחה  ושם עוד מצפים ממך לגשת להיות ש"ץ (בתור ה"צדיק" המקומי)

יופי של שליח יש לציבור  :-\