האמת שגם קצת בושות על זה שנעלמתי מכאן לכמה ימים בלי להשאיר עקבות, אבל לא על הבושות האלו אני רוצה לכתוב (יש לי פתק מאמא שזה חיסור מוצדק...), אני רוצה לכתוב הפעם על הבושות שקשורות למחלה שלי. אז מאיפה מתחילים? לא ברור, כי יש כל כך הרבה דברים שקשורים לבושה מעצמי במחלה הזאת, שזה באמת מסובך. ובכל זאת, אנסה להתמקד בשני סוגי בושות שהם די מרכזיים אצלי, הראשון הוא הבושות בעת הנפילה - מה שהוביל לנפילות נוספות, והשני הוא הבושות אחרי הנפילה - מה שלא נותן לי אפשרות להפסיק ולהחלים.

המחלה הזאת, בשונה מהרבה מחלות אחרות, מאוד מביישת כיון שלא מדובר כאן על איזה כאב ראש או מחלת לב שכולם משתתפים בצער החולה ומברכים אותו בברכת רפואה שלימה, אלא מדובר על מחלה שיותר דומה לאדם שלא יכול להתאפק ועושה צרכיו באמצע הרחוב. אז אמנם במחלה הזאת יש מרכיב אחר שהוא הבדידות, ולכן הדברים לא נעשים ברחובה של עיר, אבל התחושה דומה. כל פעם אחרי הנפילה, הרגשתי בושה עמוקה מאין כמותה על כך שלא שלטתי בעצמי. הבושה הזאת היא על עצם הנפילה, וזה עוד לפני שדיברנו על העבירה והקונפליקט הדתי שכמובן גורם לבושות נוראיות נוספות. הרי אני יהודי מאמין, מקפיד על קלה כבחמורא וכן הלאה, ופתאום אני מוצא את עצמי במקום נמוך כזה, איזה בושות!

הבושה הזאת של הנפילה למקום נמוך כל כך, כאשר אני משוכנע באמת ובתמים שאני לא רוצה להיות שם ושאין לי שום שייכות לכך, הפעילה אצלי שני מנגנונים הפוכים. מצד אחד זה הפעיל את ההכחשה שפעלה מצויין, ומיד אחרי הנפילה הייתי עושה כל מה שאני יכול כדי לשכוח שנפלתי: מחיקת ההיסטוריה, טבילה במקווה וכן הלאה. זהו, הנפילה הזאת מאחריי, יותר לעולם לא אעשה דבר שכזה, נגמר הסיפור. זה החזיק לפעמים לכמה דקות, לפעמים לכמה ימים ולפעמים לכמה שבועות, אבל תמיד זה התנפץ לי בפנים. למה לא יכולתי להתעמת עם עצמי ולטפל בבעיה שלי? כי התביישתי. הבושה היא בעיקר בושה פנימית ועצמית. ומצד שני זה הפעיל את מנגון הבריחה מעצמי. אני כך כל מתבייש במה שעשיתי, כל כך לא יכול להאמין שנפלתי שוב, שאני חייב לברוח מעצמי. לאן אברח? לספר למישהו? מה פתאום, בושות. להיות עם עצמי? אני לא יכול, אני מתבייש מעצמי. אוקיי, יש מקום אחד שבו יקבלו אותי כמו שאני בלי לשאול שאלות. ברוך הבא לנפילה הבאה.

וגם אחר כך, כאשר כבר הבנתי שאני חולה ושיש דרך החוצה, עדיין הבושה לא נותנת לי לצאת ממעגל הקסמים ולהחלים. אני לא מדבר על הבושה של להגיע לקבוצה ולראות חולים אחרים, אלא על בושה קבועה שמלווה אותי בלי הפסקה ממש. כל פעם שאני צריך להרים טלפון להודות בחוסר אונים, יש לי איזה ציפור קטנה שלוחשת לי שזה ממש בושה לאדם כמוני להודות שהוא חסר אונים מול התאווה. כמובן שהכל מגיע עם הסברים וחשבונות יפים למה הפעם עדיף לי לא להתקשר ולנסות להתגבר על התאווה לבד, אבל בשורה התחתונה זה קשקוש ומאחרי ההסברים היפים מסתתתר בושה (בת משפחה או אולי ביתה של אמא פחד), שמונעת ממני לעשות את הדבר הנכון, וגורמת לי להמשיך לשחק אותה אלוקים במקום להבין שאני חסר אונים, ורק כח גדול ממני יכול להחזיר אותי לשפיות.

סוד היקר,

תודה לך על פוסט חשוב מעין כמוהו.

"שלושה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות ע"ט ע"א)

הבושה זהו אחד הסימנים המובהקים בעם ישראל.
זה מה שנותן לנו את האפשרות הבחירה שלא לחטוא. (הבושה מהחטא)
אך כשאני חולה התכונה הטובה הזו מתנהגת כבומרנג ופועלת לרעתי:
1. היא נותנת לי להמשיך וליפול.
2. היא מונעת ממני לקבל עזרה והתחיל בהחלמה.

תודה רבה רבה על הדברים הנפלאים.
אצלי אני מרגיש שהבושה עיקרה נובעת מאגו צרוף, אני אגואיסט ולכן אני נמנע מלבקש עזרה, לא יאה לי להודות שאני זקוק לעזרה, אני בטוח שלא יכול להיות שאני טועה, אני אסיר תודה שהתכנית הביאה אותי למקום שאני מסוגל להודות בזה....

בס"ד
לסוד הכניעה המדהים!
תודה רבה על המאמר המרגש !
אך נראה לי שיש עוד בושה שמפחידה אותי מכל
והיא להתפס בקלקלתי... לפעמים היא אפילו מצליחה להציל משהו...
(עד שמצליח ללמוד איך להתחבא יותר טוב... :-[ )

תענוג. סוד, תודה. אצלי בזמן השימוש הבושה והאשמה באו יחד, אני מתבייש כי אני אשם. משמע אני רע. הספונסר שלי לימד אותי שאין קשר בין הבושה הנכונה שדברו עליה חז"ל, לבין הבושה הרעילה  והאשמה הקטלנית, בל"נ אפרסם בקרוב פוסט מורחב בשם - מי שמתבייש מתייבש.

mi כתב on 18 אוק' 2012 14:13:
ואפילו לגרום למעביד לפטר את חברי לאחר שהתמנתי להיות העוקב אחריו....  :-[

בושה נובעת לפעמים ממקום מאד בריא בנפש,עשיתי מעשה קטן ונורא,וזה פשוט לא מתאים לי,איזה בושה!
אני בן של מלך,נשמתי חוצבה מתחת כסא הכבוד,איך התדרדרתי למקום כל כך נמוך?
הרב פינקוס זצ"ל כותב באחד מספריו,שאביו חינך אותו,שהוא נסיך,בן של מלך,ולהיות בחטא זה כמו נסיך שנמצא בפח אשפה.איזה בושה.

אז בא נחזור שוב למבחן התוצאה. האם הבושה הביאה אותי להחלים או השאירה אותי בתוך הזבל? אצלי התשובה ברורה לגמרי. הבושה מעולם לא גרמה לי לעשות צעד לקראת החלמה אלא שוב ושוב לעשות את הדברים שאני מתבייש בעשייתם.

לעומת זאת הפסקת הבושה נתנה לי את האפשרות לבקש עזרה ולקבל טיפול למחלתי. אדם שמתבייש בכך שהוא חולה ולכן לא הולך לרופא - הבושה כאן פועלת נגדו וגם אם היא מגיעה ממקום בריא בנפש, הרי בפועל היא פוגעת ולא מועילה.

בס"ד
למתנת הנקיון היקר
תשמע על טפול מיוחד במינו
בפרק ג' במסילה מסביר הרמח"ל שצריך לעשות חשבון נפש תמידי
אך מיד אחר כך הוא מסיר שבחשבון נפש הזה חייבים להתיעץ עם מי שעבר את המסלול בהצלחה ...
ונותן לכך את משל "גן המבוכה" -"שהוא הגן הנטוע לצחוק, הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם. ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמתיים והכוזבים, והוא יוכל להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו! והנה, מי שירצה להאמין לו, יגיע למקום המיועד. ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו, ודאי שישאר אובד ולא יגיע אליו.
בשעור מסילת ישרים ששמעתי פעם, הרב סיפר לנו סיפור ריגול אמיתי "פרשת שלגי"  (לא יודע אם זה באמת או לצורך המשל)
בכל אופן כך הולך הסיפור -
לסוכנות הביון הבריטית הצליחה לחדור חפרפרת (כלומר סוכן כפול - זאת אומרת שכאילו הוא עובד כמרגל לבריטניה. אך בעצם הנאמנות שלו היא לגרמניה וכך הוא מעביר סודות חשאיים מבריטניה לגרמניה...) ולאט לאט אותה חפרפרת מתקדמת בעבודה עד שהיא מגיעה למעמד של ראש סוכנות הביון...בשלב הזה סודות המדינה מתחילים לעבור לגרמניה ללא מעצורים ואז העניין מתגלה. מה עושים הממונים על בטחון המדינה? קובעים שיחה חשאית עם ראש סוכנות הביון לגלות מיהו החפרפרת...
וכמובן שהוא מספק את הסחורה החקירה מתחילה ומיד מוציאים להורג כמה מרגלים באשמת בגידה ... חלקם מועמדים למשפט אחרים מפוטרים ללא יכולת לערער וכו' וכו' אבל בנתיים ה"חפרפרת האמיתי חיה נושמת ובועטת...
זהו המשל והוא מהחיים האמיתיים שלנו... :-[

מקפיץ
אשמה - בושה = מנת חלקי...

קל להאשים את הבושה בבעיה, אבל הבושה היא גורם חשוב מאוד שמונע במשך אלפי שנים מאנשים לעשות הרבה דברים לא ראויים.

אם לא הייתה בושה, אז ההליכה לבתי בושת הייתה באותה כמות כמו ההליכה לפוי' - שזה בערך 90% לנערים צעירים או 60-70% לגברים מבוגרים יותר.

למעשה הבושה היא כל כך חשובה בלמנוע אנשים מללכת לבתי בושת, שממש קוראים להם בתי בושת, כדי לסמל את זה.

הבעיה היא שבושה לא יעילה יותר מול הפוי' ספציפית. אבל זה לא אומר שהיא לא יעילה בכלל.