במוצאי שבת יצאתי עם אשתי ובדרך דיברנו על ההתמכרות וההחלמה. התחלתי לדבר על התחושה שישנה אחרי כל נפילה ש"הפעם זה יהיה שונה", כיון שהפעם אצליח כמובן "לעשות תשובה" ולעולם - אבל באמת לעולם - לא אפול יותר (טוב, לפחות לא בשנה הקרובה). תוך כדי דיבור אני קולט שהיו לי לפחות עוד שני "הפעם זה יהיה שונה" שליוו אותי בכל נפילה והבטחתי לעצמי לכתוב פוסט נפרד על כל אחד מהם (ואם בנתיים אמצא עוד - הסדרה תתרחב). אז בנוסף לכך שהפעם בטוח זאת הנפילה האחרונה כי הפעם אצליח לעשות תשובה, היה גם את ה"הפעם זה יהיה שונה" בכך שהפעם בטוח לא יכאב לי כל כך אחר כך כי הפעם זה יהיה שונה. נכון שאלפי פעמים לימדו אותי שזה תמיד מנתפץ לי בפנים, אבל הפעם זה יהיה שונה. ויש עוד אחד שקשור לפנטזיה עצמה ובו אני בטוח ש"הפעם זה יהיה שונה", כיון שהפעם אצליח למצוא את הפנטזיה האולטימטיבית וגם לממש אותה, ואחריה הכל יהיה בסדר כיון שאגיע על סיפוקי.
כן, הפעם זה יהיה שונה. רק הרגע התרסקתי שוב וכולי כואב ודואב, עושה את דרכי הביתה מטושטש מכמות המורפיום - סליחה התאווה - שסיממה אותי, ואני בטוח לגמרי שזהו, סיימתי לעולם עם התאווה. יש בפנים איזה קול קטן שצוחק עליי, אבל אני לא מקשיב לו ואני מגייס את כל כח הרצון שלי וגם את היצירתיות שעוד נותרה בי וטיפת האמונה האחרונה שלי בעצמי ומבטיח לעצמי: הפעם זה יהיה שונה, הפעם זה אמיתי כי סיימתי עם זה. למחרת בבוקר אני קם מוקדם מהרגיל ולאשתי המתפלאת אני מספר בשמחה שקבעתי שיעור חדש עם חבר לפני התפילה. כאשר עובר שבוע אני מרגיש ממש בעננים ומחזק את עצמי עם קבלה נוספת וכעת אני כבר יודע בוודאות: הפעם זה שונה, מצאתי את הדרך להפסיק עם זה.
אם עברו שבועיים נקיים, אני כבר באמת לא מבין איך בכלל הייתי שם בתאווה. איכככססס. ממש מגעיל כל הפורנו הזה ואין שום סיכוי בעולם שאחזור לשם. סדר היום שלי נהיה יותר ויותר דתי ואני מצרף אליו כל דבר שיעזור לי לשכוח מהנפילות וכמובן להחזיק אותי נקי. למשל טבילה במקווה. היום אני מבין שהדרך בה אני (שוב: אני מדבר רק על עצמי) הלכתי למקווה לא היתה קשורה לשום רוחניות וזה היה פשוט "מקלחת דתית" שעזרה לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי, אבל בעצם הכינה את הקרקע לקראת הנפילה הבאה. וכמובן בראש הרשימה עומדת התשובה. לאדם כמוני שהיה משוכנע במשך עשרים שנה שהוא חוטא ורשע, התשובה היתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אחרי כל נפילה עשיתי תשובה חזק יותר (באמת!), והרגשתי שאם רק אחזור אל ה' באמת ובתמים - הכל יהיה בסדר. לא ידעתי שאני לא צריך לכוון בברכת סלח לנו אלא בברכת רפאנו.
אבל זה לא היה שונה. תמיד זה הסתיים בדיוק אותו דבר - בהתרסקות כואבת. הבעיה שלי מעולם לא היתה להפסיק. הבעיה היתה כיצד לא להתחיל שוב. יש על כך סיפור חזק מאוד בסוף הספר הגדול, שכאשר קראתי אותו הבנתי מה בעצם עבר עליי עשרים שנה. כל פעם הפסקתי, ברור שהפסקתי, אבל פשוט לא יכולתי לא להתחיל שוב. בהחלמה למדתי איך לא להתחיל, לא למדתי כיצד להפסיק.
ומה קרה אחרי הנפילה הבאה? ברור, אמרתי לעצמי ש"הפעם זה יהיה שונה"...
ובכל זאת, היתה פעם אחת יחידה שבה זה היה שונה. ב AA אומרים שיש רק השתכרות חיובית אחת - ההשתכרות שהביאה את האלכוהוליסט לתכנית. ולי היה בולמוס תאווה אחד נוראי, אותו בולמוס שאחריו נכנעתי כי ידעתי ש"הפעם זה לא יהיה שונה". כאשר הרמתי ידיים ונכנעתי, ראיתי סוף סוף - לראשונה אחרי עשרים שנה - את האור בקצה המנהרה.
