בפוסט שפרסמתי פה, באחת התגובות הוזכר חשש שבפעילות בפייסבוק גם בנושא החיובי שהזכרתי שם, מי שמגיב חוזר כל הזמן לדף כדי לראות כמה הגיבו לתגובה שלו וזה נובע מהמחלה.

אח"כ חשבתי לעצמי שגם כשאני מפרסם פה שיתוף חשוב לי שתהיינה תגובות ואני תוהה לעצמי אם זה מגיע מאותו מקום לא טוב של חיפוש תשומת לב. אם כן, מה לעשות כדי להתמודד עם זה?

אהלן אלי היקר,

מזדהה מאוד עם השאלה. אני בעצמי סובל מהנושא הזה. במשך המון זמן הכתיבה שלי כאן היתה ממניע של צומי / ריכוז עצמי / תלות במחמאות / רצון להרשים... מה שאנחנו קוראים פגמי אופי.

היו זמנים שהמליצו לי על דיאטה... הימנעות מרצון...
היו זמנים שאמרו לי: עכשיו זה זמן חירום. אל תכנס לקטנות מה בריא ומה חולה, תתחבר לפורום בכל מחיר.
היו זמנים שאמרו לי תקבע בעצמך מינון שאותו לא תעבור.
היו שהמליצו לי לכתוב בצורה פחות רהוטה, לוותר על בדיחה, לוותר על תיעקון שגיאת כתיב.
היו שהמליצו לי לתחום לזמן קבוע ביום. כדי לוודא שאני לא פועל מתוך אובססיה.

תראה חבר,
זה נוגע לשאלה יותר כללית. הרי אנחנו (אני) עם פגמי אופי. הרי כל תא בדי אנ איי שלי פגום ונגוע בריכוז עצמי. אם כן כל פעולה שלא אעשה תהיה נגועה, אז אולי אני אמור לחדול מלפעול?

ועל זה הספונסר אמר לי, שאם הפעולות חיוביות, אז עלי לפיול. ולא לשבת בבטלנות כי אולי זה פגם אופי (הבטלנות היא פגם אופי יותר גדול)
מצד שני יש דברים שהם לא פגמי אופי בעלמא אלא סם. על זה נאמר בכל תוקף - וינס... לברוח!
לכן עם התאווה יש אפס סובלנות.
אבל עם פגמי אופי / פעולות שאינם נובעות ממקום נקי כאן זה לא חד וחלק, אלא צריך להתייעץ עם חבר בהחלמה שמכיר אותך ואת המניעים ויכל לעזור לך לברר את המצב. ספונסר הוא בהחלט נצרך לבירורים כגון אלו.

ואני מרגיש שעל זה נאמרה ההבטחה בצעד 9, נדע כיצד לנהוג במקרים שהיו מבלבלים טאותנו בעבר...

אוהב
הושיעה

בעיני הצורך הזה לגיטימי לגמרי. פידבק מהסביבה זה דבר אנושי מאוד שלרוב בני האדם יקשה להתנהל בלעדיו. השאלה היא האם הצורך הלגיטימי הזה מספק עוד צרכים פחות לגיטימיים... אם מוקד תשומת הלב שלי מופנה ממה שמתרחש בתוכי אל מה שקורה סביבי אני בבעיה.

ככה אני "מוסר את עוצמתי לאחר".

שנים שחיי התנהלו מחוצה לי. כל דרדק / דגנרט יכל להשיג עלי שליטה. משלל סיבות החשבתי את מה שחושבים עלי / מרגישים כלפי / מגיבים לי, "כאני" האישיותי האמיתי שלי. זו היתה הזהות שלי. וזה הרס אותי, כי הייתי המון "דברים" שלא באמת קשורים אלי. הצגתי אותם רק בשביל שאקבל מהסביבה אותי. וכשלא התאמתי או לא התאים לי להתאים את עצמי מול מה שהתחולל סביבי, חוסלתי. הרגשתי לא קיים.

ואז הבנתי שאני לא מעוניין בזה יותר. יש פה משהו שגוי לגמרי. אני מייחס חשיבות רבה מדי למשהו וזה כשלעצמו גורם לי לסבל בלתי נסבל.

זו הסיבה שהמסלול שלי היום שונה: לא עוד מבחוץ פנימה (למרות שכפי שכתבתי, הפידבק החיובי נחמד), אלא מבפנים החוצה. פוסט / תגובה שנוגעת בי, שמגיעים ממני - כן, האני האמיתי שלי - בלי שום תגובה מסביב, שווים לי יותר ממשהו מאולץ שכתבתי בשביל אחרים ויש בו בלי סוף צפיות או תגובות.

לא ביום חודש או שנה. בתהליך. ארוך. ולא נעים. עם הזמן התפילות והפעולות (כמו שהושעה נא ציין, בתחילה הפוך מהאינסטינקט, ובהמשך חתירה לקראת איזונים), ורכשתי קניין במה שהספונסר שלי לימד אותי: תבין שחשוב לך יותר מה שאתה חושב על עצמך ממה שאחרים חושבים עליך ותתפלל על זה. והכי חשוב, זה מה שבורא עולם חושב עליך...

שיהיה לנו בהחלמה.

מוכר לגמרי. עצה שעוזרת לי: לפני כל כתיבה בפורום, להתפלל לעשות את זה כדי לתת ולא כדי לקחת. בהצלחה

אני נמצא בתוכנית כבר כמעט 3 שנים, ועל אף שלא כל הזמן אני נקי, רוב הזמן אני בהחלמה.
חויתי הרבה עליות ומורדות בתוכנית, הרבה התקפי החלמה והרבה התקפי החלמה.
על הבשר שלי למדתי דבר אחד מאוד חשוב, יש קו דק שמפריד בין החלמה איכותית לבין להיות "קדוש מעונה".
והקו הדק הזה הוא קו מסוכן מאוד (אצלי), כי אצלי להיות קדוש מעונה זה שימוש.
הנושא שאתה מעלה הוא אמיתי, הוא חשוב ורציני. אבל תמיד כשאני רואה את הנושאים האלה עולים משהו מכאיב לי.
אני לא יודע מה הוא, אבל אני יודע שבתור בן אדם חשוב לי פידבקים, חשובה לי ההתיחסות, חשובות לי התגובות, וגם אם לפעמים אני לוקח את זה טיפה רחוק מידי, אם אני יעשה מזה דרמה אני יכניס את עצמי לאובססיה ויהרוס לעצמי את ההנאה מהתוכנית.
אין לי תשובה לשאלה שלך, לפעמים יש דברים שבאמת לא עושים לנו טוב ואנחנו צריכים לעשות סטופ.. אבל, מהמבט שלי, גם ב"סטופים צריךלהזהר. לפעמים הפיצוץ שבא כתוצאה מסטופ לא נכון הוא כואב מאוד.
בהצלחה.

אלי העלת נקודה מאוד חשובה
גם אצלי היו את התחושות האלו הצורך בקבלת תגובות
יתכן מאוד שזה מה שגרם לי להפסיק לכתוב ביומן מסע שלי
בכל אופן אחרי הנפילה שלי הבנתי שאני לא כותב לאחרים אלא בשביל עצמי להחלמה שלי
זה פשוט שתגובות מעודדות רק יכולות לתרום אבל זו בדיוק הנקודה ברגע שאני כותב עבור ההחלמה זה מרגיש אחרת ומה שיהיה אח"כ פחות משנה
תודה על העלאת הנושא