שבוע טוב!
מן הסתם מה שאכתוב כאן נוגד את כל הכללים, אבל זה גם שיתוף אישי איכשהו אותי על כל פנים זה מאד חיזק.
נפלתי בתאווה פעם.
זה הפסיק, כנראה פשוט התייאשתי לגמרי ומשהו זז בראש והבנתי שזה לא מה שאני מחפש.
תמיד חיפשתי שם משהו ובסוף חזרתי בידיים ריקות.
אחרי מלא נפילות, תפילות בלי סוף והתחזקויות שרק ה' נתן את הכח זה בינתיים מאחורי.
אה, שכחתי, גם עברתי באותו מקום (מפשעה בעברית צחה...) גירודים.
גירודים זה לא משהו חדש, זה עוד מתקופת הנסיעה על אופניים מהתיכון... (גם סוג של בריחה) אבל כאן זה היה שונה.
זה בא מבפנים, כאילו כל מה שיצא פשוט נכנס אל מתחת לעור ועשה שם  "שישו ושימחו"
לא יכולתי אפילו לחשוב, לחשב חישוב פשוט לא הייתי מסוגל, זה פשוט מילא אותי בייסורי תופת שלא הייתי מסוגל לעשות שום כלום.
רציתי לחתוך את כל האיזור ולזרוק לפח.
המצחיק/עצוב שאפילו שראיתי קשר ברור להוצז"ל עדיין המשכתי במעללי.
ברוך ה' כל זה מאחורי, גם הנפילות)

אבל לא זה מה שבאתי לומר.
הבנתי (וזה מתחזק לאט לאט) שאני, ובעצם נראה לי שאפשר להכליל כאן את כולנו, אנשים מאד מיוחדים.
יותר נכון נשמות מאד מיוחדות.
יש לנו צורך עצום ביותר שאין להרבה אנשים, צורך לחוות מעשים נעלים.
יותר קל לי לספר על עצמי:
אם למשל עשיתי משהו למישהו, עד שאני לא מקבל עידוד, רואה אותו שמח, מבסוט, אני לא רגוע.
אני לא מרגיש שעשיתי משהו. הנשמה נשארת רעבה.
ברגע שאני רואה פידבק חיובי, יש תוצאות ערכיות, אז אני נרגע.
זה מרוץ מטורף כי לא כולם מחזירים פידבק, ממילא בא לי לברוח, בא לי למות.

וגם כשאני עושה מצוות, אני יודע שזה המעשה הכי ערכי שיש, אבל משום מה אני מרגיש ריק, לא עשיתי כלום.
זה שיגע אותי תקופה לא קצרה.
לפני יומיים נפל האסימון (ועוד הרבה נפלו בס"ד מאז שנכנסתי לאתר הזה)
כשאני לוקח מצווה, מצווה טהורה וזכה, ומכניס אותה לתוך "מעבדת המחשבות והמדידות" שיש לי בראש,
לא נשאר ממנה הרבה, רוב הסיכויים שאני מקיים משהו שאני המצאתי בסופו של דבר, משהו שנראה ממש כמו הדבר המקורי רק שחסר בו דבר פשוט מאד:
הכנעה
חסר לי ההכנעה לעשות את המצווה כך פשוט כי ה' אמר.
בגלל ה"מעבדה וכו'" אני גם בודק תמיד אם הצלחתי או נכשלתי ומתכנן את המהלכים הבאים בהתאם.
הבנתם?
אני נכשלתי, אני הצלחתי...
אין פלא שאני אח"כ מחפש את האוכל של הנשמה בכל מיני מקומות... (זכור לי שקראתי/שמעתי שהתאווה היא הפסולת של מידת החסד, זה יכול להסביר את מה מחפשים בעצם...)

אין לי עצה לומר, אני משתדל להתפלל שה' יכניע אותי לגמרי ושאקיים את כל מה שציווה לגמרי.
לא בודק אם זה עובד, רק משתדל לראות מה הצעד הבא שאני צריך לעשות ומשתדל לעשות.
כמובן שזה לא תמיד מצליח, יש המון כשלונות.
אבל אני משתדל לא להסתכל על כלום. זה לא אני שעושה את כל החשבונות.
זה מישהו אחר, עוד קליפה שדיברה בשמי וסוף סוף התגלה השקר.

שתצליח, שלא תתייאש אף פעם. לא משנה כמה דפי נתונים יש לך עם גרפים וכל הדברים האלה...
זה שום כלום אחי, גורנישט, אין לך מה להתעסק עם זה, זה לא בונה כלום ולא עוזר בכלום.
ה' יודע בדיוק באיזה מצב אתה נמצא, כל נשימה ונשימה שלך.
אם אתה כ"כ גרוע וראוי למות איך זה שה' עדיין מחיה אותך?
בטח היצר אומר לך עכשיו שה' שונא אותך... הסיפור הידוע, אותו טריק שהפיל את חווה כשאמר לה שה' לא רוצה שנהיה כמוהו, וכל אומן שונא בני אומנותו...
סיפורים ומעשיות כמו שאומרים...
ה' יודע בדיוק מה המצב שלך.
אוהב אותך כמו שאתה לא מסוגל להכיל ואפילו תהיה משה רבינו עדיין לא תתפוס כמה ה' אוהב אותך!
אני בטוח בזה בלי שום צל של ספק ושום מאמר שתביא לא ישנה את זה.
כי גם אבא אוהב מראה לפעמים כעס אבל זה לא מוריד מהאהבה שלו כהוא זה.
תבקש ממנו עזרה, ולא משנה כמה פעמים כבר עשית זאת ואין לך פנים כבר...
אתה חייל קומנדו, לא סתם נשלחת למקומות האלו.
אבל תזכור שאתה חייל, אתה חייב להכנע לבורא, תגבורת בדרך,
תאמין שאתה יכול לצאת מזה, אבל אל תרדם ותחלום שאתה כבר בבית.
את חייל, בשטח עויין.
ה' מתפאר בך! מלא חורים מרוב כדורים ועדיין זז?
זה העם שלי, איפה שתפיל אותו הניצוץ לא יעלם.
רבים נפלו כמוך וזה בכלל לא מעניין אותם, הם שוחים להם בבוץ... "נהנים"
אבל לך אכפת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

(וכל הכבוד למי שהצליח לקרוא עד לכאן... תבורכו!)

סליחה על השאלה, אבל כמה זמן נקיון מספיק כדי לכתוב שכבר עברת את זה? (או במילים שלך "זה הפסיק")

כי ממה שאני מכיר את עצמי, המחשבות האלו הן רק הכנה לנפילה נוספת.

אונלי יקירי
היום אני נקי 34 יום בחסדיו של אבי הגדול
האם אתה חושב ידידי שיותר קל לי מאשר ביום הראשון? טעית!!
אצלי כל יום הוא יום מיוחד בפני עצמו.
לא נרפאתי מהתאווה, והיא לא מאחורי. היא תלווה אותי כל חיי.
אני נולדתי נכה תאווה, בלי רגליים.
ואם יש לי כסא גלגלים זה אומר שאני בריא?
אני בסך הכל משתדל ללמוד ללכת עם פרוטזות.
אם אצלך התאווה מאחוריך, למד אותי איך עשית את זה.
ואין, אין לי כח להיות חייל קומנדו, מספיק לי להיות חייל פשוט שעושה את מה שהוא צריך.
קודם שאני יצליח להצטיין בדברים הקטנים.
אני יודע שאבא שלי אוהב אותי כמו שאני.
הוא הרי ברא אותי נכה.
יעקב

חזרתי מצב רוח מבואס תשוש בלי כוח מוכן לנסות עוד פעם...
אמרתי לחבר שלי לשים סיסמא למחשב ולקחת את המחשב לחדר שלו כך שלא תיהיה לי אפשרות להשתמש בו...
זהו אני מתחיל מחדש בלי שום סיכוי ליפול על חומר פורנוגרפי כלשהו...
אני מפחד ממה שעתיד להיות בעוד יום יומיים שבוע שבועיים אותו דבר שהביא אותי מלכתחילה לקנות את המחשב הנייד הזה...
דיברתי קצת עם חברים חלקם מהפורום חלקם לא... דיברתי עם ד" כל השבת נפלתי על הברכיים ובערך שעה ככה בלילה בחושך בחדר דיברתי והוא לא שמע אותי בכלל או שהוא שמע ולא היה איכפת לו כי במוצ"ש נפלתי נפילה כואבת וזהו עכשיו אני כאן בלי יכולת ליפול כרגע... מפחד ממה שעתיד להיות... כנראה שאני אצטרך לנסות שוב את השיטה רק להיום... כי אני לא יודע מה יהיה מחר אבל היום אני בע"ה אצליח לשמור את הברית... (טוב זה די פשוט יחסית שהמצבורים שלך מלאים פחות או יותר, ואין לך מחשב נייד לידך...)

אריאלי היקר
אולי תספר לנו מה אתה מצפה שה' יעשה בשביל שתרגיש שהוא שומע לך ומבין אותך?
(אם זה משהו בסגנון "שיקח לי את התאווה" אז עזוב עדיף שלא תכתוב בכלל, אני מדבר על דברים רציונאלים, אצלי "שיקח לי את התאווה" נמצא ברמה של "שיקח אותי מהעולם". אז תהיה אמיתי איתנו).

כי אצלי, רק ביום שלמדתי למצוא את התשובות של אבא בדברים הקטנים למדתי כמה הוא נמצא איתי.
באהבה
יעקב.
(מתפלל להצלחתך, אע"פ שאני יודע שההצלחה לא תלויה בכמה אני חוסם את המחשב, אלא בכמה אני נכנע לאבא, וכמה אני מוכן לתת בידיו את המושכות והצהיר שהוא האלוקים הבלעדי, ואילו אני אפס מאופס, ובמקרה הטוב ביותר משרת שזכה לאמון.)

1only כתב on 19 ינו' 2013 20:48:


לתובנה הזו גם אני הגעתי (בהדרכת הספונסר, לא הייתי מגיע לזה לבד).
זה לימד אותי כמה אני מרוכז בעצמי וכמה כל הטובות שאני עושה הם בשביל שאחרים יראו ויעריכו ויעריצו אותי.
זו הייתה המטרה שלי.
כשסוף סוף, כחלק מתהליך ההלמה, ראיתי את הצרכים של אחרים זה היה כל כך אחר וכל כך שונה ששאלתי את עצמי איפה הייתי עד היום?!

אני שמח שהגעתי אל ההחלמה. אני לא רואה את עצמי נקי יותר מאשר ליום אחד וזה רק היום הזה. כחלק מזה אני סוף סוף מנסה  להפסיק את כל המניפולציות שהמוח שלי כבר עמוס מהן לגמרי.

אריאל,
מישהו אמר לי פעם שאם הרגשת שהוא כל כך חסר לך והוא כל כך לא עונה לך - אז כנראה זכית להתגלות!
כל כך הרבה אנשים לא מרגישים את המחסור של אלוקים בחייהם. כל כך הרבה אנשים רחוקים ממנו ואתה זכית לחוש עד כמה ה' יתברך הוא טעם החיים!
מאז שלמדתי את זה, אני מוסיף לו בקשה אחת נוספת: 'תן לי גם להרגיש כמה אתה מתוק!'
יהי רצון שנזכה!
נעם

לא ציפיתי שיקח ממני את התאווה זה יותר מידי אוטופי... אני פשוט ביקשתי ממנו שיתן לי סימן שיראה לי שאיכפת לו ממני ושהוא כאן בשבילי מחזיק לי את היד... משהו שאני יבין שאני יוכל לקלוט...
לא הצלחתי לקלוט שום סימן בנתיים...
יש לי המון ספקות באמונה וכו' בכל מקרה... גם ככה קשה לי לבוא ולהיכנע ולדבר לאלוקים ואני כן עושה את זה בסוף וכשאני עושה את זה, זה מרגיש לי אמיתי למרות שאני עדיין לא סגור על האמונה שלי בכלל... אז איפה הוא? למה אני לא חווה אותו אפילו טיפה?

אולי צריך  להיות קצת יותר סגור על האמונה בשביל להרגיש? לא יודע
אבל לי מספיק לטיפות קטנות, כשפתאום יותר קל לי במשהו אחד, כשמישהו פתאום בא לעזור. או כל מיני דברים כאלה
אצלי למשל עצם זה שגיליתי את המקום הנפלא הזה זו נשיקה ענקית מאלוקים,
העידוד שאני מקבל פה מהחברים זו לטיפה ענקית מאבא.
כל מיני תובנות קטנות שאני פתאום מבין אני מרגיש שזו לטיפה קטנה מאבא.
אני ישלח לך פוסט שכתבתי
הוא ארוך אבל הוא מאוד מבטא את מה שאתה מרגיש.

הנה


שלום חברי היקרים.
הבוקר התעוררתי עם תחושה לא טובה. משהו לא נעים עמד בחלל האויר. מין עייפות כזאת בלתי מוסברת. נפשית.
לקח לי קצת זמן לשבת עם עצמי ולנתח את תחושותיי.

לכאורה הרי הימים נפלאים. מאז שהתחלתי לשמור את עצמי נקי, כיף לי, טוב לי, האהבה לאשתי מתגברת, אני מרגיש מלא יותר, שלם יותר. אז מה קרה פתאום, מהיכן צצו להן התחושות האלה, מאיפה בא הבלבלול הזה.

ואז שמתי לב שמשהו חסר לי. אני קורא פה  הרבה על המושג החדש שנקרא "כניעה", כניעה בפשטות המילה. פשוט להכנע. ולהעביר את ההתמודדות לכח גדול ממני. לאבא שבשמים. (הכניעה שעד היום אני הכרתי, זו כניעה לתאווה, לא להלחם בה, פשוט ללכת אתה. למדתי שבמקום להכנע לתאווה, אפשר להכנע לישות חזקה וגדולה ממני, ולהעביר לה את ההתמודדות).
אז בסדר צריך להכנע, צריך להעביר את ההתמודדות לאבא, אבל איך, איך עושים את זה. איך מעבירים את ההתמודדות לאבא, איך בנאדם שעד היום סמך רק על עצמו פתאום מעביר את כל כולו, את כל הקונפליקטים שלו, למישהו אחר.

אז קראתי קצת. כתבתי קצת. ניסיתי לדון פה עם חברים על הנושא. וההבנה הפשוטה שיצאה לי היא, פשוט. "דבר אליו" דבר אל אבא, ספר לו על ההתמודדות שלך, על הקשיים, על הנפילות. על התאוות. על הרצונות. ספר לו. תאר לו את הדברים מנקודת המבט שלך, תגיד לו "אבא אין לי כח, חדל אני, וחלוש. התאווה גדולה עלי. התמודדות מכריעה אותי", תעביר אליו את תשוקותיך.

טוב ויפה, אפילו יפה מאוד. אבל בדיוק כאן טמון הכלב.
בזמן שהייתי רחוק מאבא במעשי, הבנתי גם את רוחק לבבי מאבי, חשבתי שאני לא מסוגל לדבר איתו. זו הרי כפיות טובה. לא הייתי מסוגל להישיר מבט לכיוונו. כואב. אבל מובן.
אבל היום, נכון שעדיין לא כל מעשי לשם שמים. ולא כל דרכי ישרות עם דרכו של השולחן ערוך, בכל אופן לא כדרכיו של אדם בריא. אבל בכל אופן, הרי כבר הגעתי להבנה הבסיסית שזה לא אני, אני לא אשם, אני לא חוטא. אני "חולה". חולה אנוש. כפסע היה ביני לבין מוות רוחני. בניסי ניסים ממש. בלי שום זכות. בלי שום הבנה, פתאום סחבו אותי לבית חולים לחולי נפש, מקום שנכנסו אליו אנשים מיואשים, חסרי בדל תקווה. ויצאו בגו זקוף. מחוזקים. עם כוחות חדשים. עם דרך חדשה. אשיות חדשה. נשמה חדשה.

נו...
אז אם אני מבין כל כך טוב את הדברים, למה עדיין אני לא מסוגל לדבר עם אבא???
מה המחסום שחוסם אותי מלגשת אליו. מלחפון פני בשולי אדרתו. למה אני מרגיש כזה רחוק?. למה הוא בשמים אי שם, ואילו אני פה לבד בארץ ציה ושומם?
למה אחרי 20 ימי נקיות, לכזה בוקר אני קם? למה?

הייתי מיואש. התחלתי לפחד כבר על עצמי. פחדתי לאבד כוחות בעיצומו של המירוץ. לא ידעתי מה לעשות.

אבל אז עלתה בי הארה.
"דבר אליו". אם אתה לא מסוגל לדבר איתו, פשוט, ספר לו על זה. ספר לו. תגיד לו. "אבא, א-לי אוהבי, נכספתי לראות פניך, אבל אפילו בשביל לדבר איתך לא קרבתי, אני מרגיש אטום, סתום. רחוק." דבר איתו על זה. תרד מימד. אם אני לא מצליח לדבר איתו, משמע אני עדיין שלב לפני, עדיין בשלב האפס. עדיין לא הגעתי לנקודת הזינוק. פשוט לדבר איתו על זה. הוא יקשיב. בטוח.

ודיברתי. לא בכיתי. הייתי יבש. הכרחתי את עצמי.
ככה זה היה בהתחלה. אחר כך זה כבר נפתח. בהתחלה קולי העלה חריקות של חלודה, בהמשך נשטפה החלודה, קולי העלה רעד. מדמעות. סיפרתי לו הכל, עלי ועליו, על שמור עיניך, על הכניעה. על הצעדים. על הרצונות. על העורף הקשה. על הגאווה, והכעס, והבושה. על הכל.
ולא ביקשתי כלום. לא שיגאל אותי. ולא שיקח אותי. ולא שיתן לי שפע. ביקשתי ממנו דבר אחד. "אבא היה עימי" היה עימי בכפור, ברוח. היה עימי בשמש, ביובש. בצמא. פשוט היה עימי. כי כשל כוח הסבל. "כוחי ועוצם ידי" לא הוכיח את עצמו. כוחי נשבר ברוח מצויה, עוצם ידי התקפל כנייר. תאוה קטנה, הסתכלות קטנה. וכבר הם אינם איתי. השאירו אותי לבד בהתמודדות.

ואז עלתה בי הארה שניה.
ההתלהבות גם היא מן השטן. כל פעם שבאה אלי מתנת ההתחזקות, והיא היתה מלווה ברוחות סער של התלהבות. הנפילה אחריה היתה כואבת פי מאה. ההתלהבות בסך הכל באה בשביל להפיל אותי אחר כך. השטן הביא אותה יחד עם ההתחזקות, בשביל לקחת אותה אחרי שבוע. ואז ההתחזקות כבר תיפול מאליה.

כל זה בהתחזקות רגילה. התחזקות של התלהבות.
אבל לא כאן. כאן אני הולך ובונה אישיות חדשה. חזקה. בוטחת. אישיות עם תעודות. כאן לא תועיל ההתלהבות, אולי תזיק.
נכון, חשבתי שאם שבוע אני יהיה נקי, יהיה לי כבר יותר קל לקום לתפילה. יהיה לי יותר קל להשאר שליו בכל מצב. יהיה לי יותר קל לעבוד על עצמי. אבל לא. ממש לא. כאן אני לא הולך למלחמה. אני לא הולך לנצח את התאווה. אני אפילו לא מנסה. אני יודע כמה זה מסוכן לנסות. יש לי נסיון רב בנסיונות עקרים שכאלה.
כאן אני הולך לבנות אישיות חדשה. "אל נא תקראו לי מרה, קראו לי נעמי".
אשיות חדשה נבנית בעמל. כל נדבך שיעלה צריך לעמוד על יסודות חזקים. כל עוד שהנדבך הקודם לא דבוק במיטב הכוחות. לא יבא אחריו הנדבך הבא. מבחירה.
זו התובנה שלי אחי יקירי.
תובנה של 20 יום בשמור עיניך.
יעקב

וזה פוסט תשובה שכתבתי לעצמי אחרי כמה ימים


ח אבא אני אוהב אותך.

אני אוהב גם את הושיעה, הוא היה השליח שלך הנאמן להעביר לי הבוקר את התשובה לשאלות שלי פה בפוסט.

הבוקר הושיעה הרים לי שני פוסטים. הפוסט הראשון הוא מלפני חודש, כשחזרתי אליך, כשהתחלתי שוב את הדרך. הוא רק עשה זה מול זה, אז מול היום.
הפוסט השני הוא הפוסט הזה שפתאום התעורר לחיים בדיוק ביום שאני זקוק לך במיוחד.

מקודם כשהנחתי תפילין והתפללתי אליך, הגעתי לתובנה עצומה.
אני שם לב רק להתקדמות במעשים, אבל אני לא שם לב להתקדמות בלבבות.

אני צריך הוכחה לזה שאני קרוב אליך, אני בטוח שאם התקרבתי אליך זה אומר שממחר בבוקר אני קם כל בוקר מוקדם רץ לתפילה, נמצא מהתחלה עד הסוף, מספיק זמן קריאת שמע, זמן תפילה, מתפלל בהשתפכות הנפש. מקבל פתאום חשק בלימוד. מקבל פתאום חשק במצוות. וכו'. ואם בדברים האלה אני לא רואה התקדמות, אני בטוח שלא היתה שום התקדמות.

אבל אני מפספס פה משהו חשוב, אמנם אחרי המעשים נמשכים הלבבות, אבל גם אחרי הלבבות נמשכים המעשים.
וההתקדמות שהיתה לי בחודש האחרון בבחינת הלב היתה קפיצה ממש, ויעיד על זה הושיעה (ההוא מהמשפחה), ולזה לא שמתי לב.

אולי לכן הרגשתי שעדיין אני רחוק ממך.
אבל מיד אחרי שהגעתי לתובנה הזאת מיד יצא לי מהפה במילים "אבא אני אוהב אותך".
כמה אתה עובד בשבילי, בשביל לקרב אותי אליך. איך שפתאום הרגשות שללי נטהרו הרבה יותר. איך שפתאום נהיה לי יותר קל עם אשתי. איך שפתאום אני אוהב אותה יותר באמת, ואני גם מסוגל להגיד לה את זה. איך שפתאום פחות דברים מפריעים לי בה.
איך שפתאום שמירת העיניים נהייתה אצלי הרבה יותר בטבעי (ולא שאין קשיים, אבל זה עם מודעות שהכנסת לי, אז הכל יותר קל ככה).

בקיצור תודה אבא
אני אוהב אותך.
כל רגע שאני מרגיש קרוב אליך אני מאושר.
אני רק מתפלל שהאהבה  הזאת תלך ותתעצם עד אין סוף.
רק היום שמתי לב כמה זה לאט... אבל בטוח!!!

i lov u אבא

יעקב שלך

אני לא יודע אם יהיה לך את הכח לקרוא את הכל, אבל אם כן אולי זה יוכל קצת להרגיע אותך,
באהבה
יעקב

חיזקת אותי יעקב!
לא יכול להתאפק אבל אני חייב להגיב למה שכתבת קודם
אני בטוח שכתבת מתוך כאב.

אני פה לא בגלל התאווה, הייתי בזה (ובגלל זה אני יכול לקרוא כאן תגובות מבלי להסתקרן ולהשתגע) אבל לא ברמה של החברים כאן,
עובדה, יש לי מחשב נייד (ב-10K) ופלאפון ואינטרנט חופשי ואין לי שום חשק להכנס לכל מיני אתרים. פעם היה אבל עכשיו אין.
יש לי בעיה הרבה יותר גדולה.
אני לא קם בבוקר.
אני לפני גט, אני במצב שיש לי הוכחות (לא פחדים) שאין לי סיכוי להקים בית.
נכשלתי כבר פעמיים, אין לי מה לחפש אצל נשים כי אין לי שום סיכוי.
עברתי השנה גיהנם שאני לא מאחל לאף אחד.

היום אני במצב שאני לא מסוגל לעשות למען עצמי שום דבר, לא לקנות לעצמי, לא לפנק, וכשהיה לי רכב עם דלק חינם אפילו לא טיילתי איתו.
לא אכפת לי מעצמי. אני מוסר את נפשי לפעמים לא למות (מגיל בית ספר יסודי). אין לי מה לעשות עם תאווה עכשיו, זה לא עושה לי כלום.

אני פה בפורום כי גם אני בורח.
בורח לעולם של דמיונות (וכואב לי לשמוע שמפתחים לילדים את הדמיון...)
יש לי עולם שלם שיושב לי בראש. אני מסוגל לשבת (בד"כ לשכב) ולדמיין שעות. קשה לי לעזוב את זה ולחזור לכדור הארץ כמו שאומרים.
אני חולה לא פחות ממך.
מתפלל ומתבודד כבר יותר מ-5 שנים, בבכי, בגעגועים.
אני יודע שיש כאלו שבקושי מסוגלים לפתוח את הפה, אצלי זה נשפך חופשי.
אני זורם עם זה. משתדל לומר על זה תודה אבל אני לא ממש מאמין שבאמת יש לי לב וכל זה, לא הגיוני שהערוצים אצלי פתוחים בלי מאמץ.

בנושא של השינה אני תקוע. כבר יותר מ-18 שנים כבעיה בפני עצמה (חוץ מהשנים קודם לכן שהייתי מרטיב ולא הייתי קם בגלל הבושה)
לא מאחל לאף אחד...

אני רוצה לחזק, אין לי הרבה עם מה.
קשה לי מאד לראות אנשים סובלים, קשה לי לראות כאב.
אני לא יודע אם זה אמיתי, בטח עוד תרגיל של היצר...
אבל קשה לי לקרוא כמה אריאל סובל, ולא רק הוא.

גם אני אגב לא מרגיש חייל קומנדו כשאני בתוך כל היריות ויש לי חורים בכל הגוף...
אבל כשמגיעים הזמנים של המנוחה שלפני הקרב הבא, זה מעודד לחשוב שאני כזה.

אני כ"כ רוצה לכתוב כאן משהו שמי שיקרא אותו יהיה לו נחת, שמחה, עידוד.
עוד קצת אויר, עוד קצת חשק לחיות ולהתמודד.

בעזרת ה'

אונלי יקירי
אני לא יודע מה להגיב כי אני לא מכיר אותך,
אבל אתה בעצמך מודה שזה שעכשיו אין לך תאווה זה כי אתה במצב נפשי ירוד.
אבל לו יצוייר שמחר תבריא מבחינה נפשית בעזרת השם, הרי שוב תחזור לך התאווה (אם תהיה בריא תחזור להיות חולה- אבסורדי קצת אבל זו המציאות).
לכן אני אומר שתאווה זה דבר שלא נפרדים ממנו לעולם,
אלא לומדים איך לווסת את זה כך שזה לא ישפיע לי על החיים ולא יהפוך אותי למשוגע

בהחלמה
ותרים את עצמך מאשפות
אתה יקר לנו מידי
יעקב

תודה יעקב!
אני לא רוצה להעיר משהו רע (תאווה) רק כדי להתמודד איתו עוד פעם.
עכשיו אני לא נופל? תודה רבה! ישתבח שמו!
מה יהיה מחר? ה' יודע.
התאווה אצלי לא היתה משהו כל החיים, נפלתי פה ושם והיו תקופות קשות כמו הנישואין האחרונים שנפלתי מעל ומעבר, עכשיו זה הפסיק, אני לא מתכונן להעיר את זה.
כמו שהבנתי התאווה זו דרך לברוח, דרך לא להתמודד עם החיים. (אני מאמין שלא לכולם זה כך אבל מהסיפור של אסירותודה שהגיע במייל החיזוק הבנתי שזה כך, לפחות אצלי)
יש לי עדיין את הבריחות שלי, שהיו מאז ומתמיד ותוקעות אותי בחיים הרבה יותר מאשר התאווה. (מה לעשות, אדם עם תאווה יכול עוד לעבוד ולהקים בית איכשהו אבל מי שלא קם בבוקר ולא מסוגל לדאוג לעצמו מרוב שנאה עצמית לא מסוגל לעשות כלום בשביל אחרים... 2 נישואין כושלים יוכיחו לצערי)

אני בורח כי רע לי בחיים, הם ריקים, אין משמעות.
אני רגיש, לא מסתפק ברדידות הרגילה, חופר כל סיטואציה, מחפש את הצבע בבטון...
גם הגאווה לקחה את כל הערך מהדברים, ניתקה אותי ממקור החיים ואני מת שעדיין הולך.

רוצה לחזור אליו, לזכות לזה. שירשה לי לקום בבוקר, שירשה לי להניח תפילין, שירשה לי לומר ק"ש בזמן, שירשה לי להיות יהודי...

אני חולה, כל אחד כאן יודע את זה.
זה משהו שלא קשה לי להודות בו. זה משהו שכבר יותר מ-20 שנה אני מנסה להסביר לכל מי שיושב לי על הראש ואומר: "מה הבעיה? תעשה כך וכך ואל תתעצל"

אבל חולי זה לא מתנה, זה... אתם יודעים, כשמישהו חולה סרטן אז הוא צריך לעשות תשובה, לתת צדקה, להתחזק... לפשפש במעשיו...
אם אתחיל לפרט את כל המוסר שכל אחד כאן כבר יודע בע"פ על מה אדם שקיבל מחלה צריך לעשות... לא יצא לנו כלום מזה, רק ייאוש ודיכאון.
זה נכון, אמיתי, אבל אותנו לא מקדם.
יש דברים שלפעמים צריך לשכוח כדי להחלץ מהבוץ, כדי להחלים. זה נקרא הרדמה.

יש לי כלל בחיים, לא יודע מאיפה זה נכנס לי בראש אבל זה עוזר לי המון:
אם מה שאני קורא, שומע וכו' מחזק אותי, מקדם אותי בדרך שאני צריך ללכת אז אני משתדל לאמץ ולקחת את הדברים.
אם זה לא עוזר לי אני שם את זה בצד. עוד לא הגיע הזמן, אין לי את הכלים להכיל את הדברים.
זה לא שזה לא נכון, זה פשוט גדול עלי, לא מקדם אותי ולא עוזר לי.

זה קצת דומה לזה שעל התרופות יש סימן של גולגולת=רעל (נראה לי שהיום כבר אין)
התרופות זה רעל. נקודה.
אבל למי שחולה זה עוזר. אבל זה עדיין לא הופך את התרופה לדרך חיים גם לבריאים.

ברוך ה' מקצת מה שקראתי על 12 הצעדים (ואני עוד ממש בהתחלה) ראיתי שהרבה דברים שם (נראה שאפילו הכל) מסתדרים עם דברים שלמדתי ביהדות, ברסלב וכו'.
אז אני משתמש בדברים כ"קיצורי דרך" לדברים במקור, יכול להיות שכשאלמד לעומק את הדברים הקשר ילך לאיבוד. אבל אני מקווה לבחור בתורה גם אם אשאר דפוק כל החיים.

שנהיה בריאים בנפשנו, נשמתינו וגופינו.

אריאל,
כשאני ראיתי מה עושה המחשב הנייד שקניתי לבת שלי קניתי אותו ממנה...
(וזה בלי שהיא הגיע למקומות קשים. סתם קשרים חברתיים שמסתכמים במסך ומקלדת במקום לצאת לסיבוב עם החברות)
בהצלחה,
נעם

\

המחשב אצל חבר שלי בבית שלו הוא יחזיר אותו לישיבה עוד 3 שבועות יש לו סיסמא שאני לא יודע למחשב... נקי 12 שעות...

אריאל
מהר חזרת אלינו
אלוקים גדול

שמח מאד בשבילך אריאל!
שתצליח ולא תתיאש לעולם אמן!!!
(וסליחה על החפירות והמגילות... לפעמים הרגש אצלי עובד שעות נוספות...)