ראיתי לנכון לספר מעשה שאירע בתלמיד בישיבה שלימדתי בה, נבון מאוד ואציל נפש ועדין והייתי קרוב אליו, וכל המעשה אירע בלי שידעתי מאומה ורק אחר כך התגלה.
התברר שהוא נכשל בהוצאת זרע, וחפצו היה גדול להתקרב לקב"ה ולהתעלות בתורה ועבודה, ולא היה יכול לסבול בשום אופן את ההרגשה שהוא טמא ומשוקץ ודחוי ומתועב ושפל, וקיבל על עצמו בראש השנה שיהיה מה שיהיה - הוא לא יכשל יותר. והתאמץ עד מאוד ונכשל שוב, ולא הועילו כל מאמציו וכל התחבולות תמיד בסוף נכשל והדבר השתלט על מחשבותיו, והוא לא הצליח להבין למה אם הוא בוחר ומחליט בכל תוקף אינו יכול לבצע מה שהחליט. והיה נדמה לו שיצר הרע שולט בו שלטון בלי מצרים ושהוא רשע גמור, ובסוף התערער והתבלבל מזה עד שבא לכך שגרם לעצמו כוויה באותו מקום. ואחר כך נעשה זיהום והיה צריך לקחת אותו לבית החולים. וכל אותה עת הייתי קרוב אליו ולא היה ניכר כלפי חוץ מאומה.
וחשבתי כיוון שבטבע להסתיר עניינים כאלה וגם כשהיו כל כך קיצוניים לא היה ניכר מאומה כלפי חוץ, מי יודע עוד כמה בחורים נמצאים במצוקה זו בדרך זו או אחרת בלי שאיש יודע.
ובוודאי שאין זו סיבה "לחפש קולא". ואת הדין צריך ללמוד בלי שום שוחד לשום צד. אבל אם עולה שביושר ואמת אין איסור כלל, נראה לי שיש לסיפור מעין זה משקל לגבי השאלה האם מצווה לפרסם.
גם שאלו שהרי בוודאי יש בזה גדר של קדש עצמך במותר לך, ושלא לגרות יצר הרע בעצמו, וגם בחינה של לא תתורו אחרי עיניכם, וכיו"ב. ומהאופן שאני כותב שמותר לכתחילה משמע כאילו יש כאן המלצה שראוי הדבר. ובוודאי נכון מאוד שגם ללא האיסור הדיני פשוט שאין זה מדרכי הקדושה ועבודת השם וכו', רק מכיוון שבמחשבתי לא היה מצב "אידיאלי" שבו ניתן להמליץ על הדרך הכי ראויה וישרה, אלא מצב כעין המתואר בסיפור הזה, שאני רואה בו הצלת נפשות, ויש רבים שנפלו למרה שחורה, או נתערערו בנפשם, או נפלו לגמרי משמירת תורה ומצוות על ידי זה, או סתם בילו את שנות נעוריהם שלא חוזרות בתסכול ולחץ ומחשבות וטרדה ומרירות סביב עניין זה, לכן לא עסקתי בצד של מה שראוי לכתחילה כדרך נכונה וקדושה אלא רק בעיקר הדין.
ואם יש מישהו שיכול להישמר מבלי לשלם מחיר נפשי כבד ומבלי להיות כל הזמן עסוק בזה ומתוח וכיו"ב, פשוט שראוי לו להימנע לגמרי אפילו אם יש היתר מן הדין, ובוודאי קדוש ייאמר לו והיא בוודאי הדרך הטובה והנכונה למי שיכול.
