מזה שנה שלמה שניסיתי, ״כביכול״ לכפר על טעות נגררת שקרתה לי בתחילת השנה.
הייתי אדם זך ונקי ואיני מתכוון לעניין שמירת הברית, כי בעניין זה נשמרתי מזה שנתיים שלמות.
את ספר המוסר והישר למדתי ולקחים ממנו הסקתי. יום יום בחופש זוכר אני את עצמי קובע עיתים לכך, כאילו זה המקור שישאיר אותי בדרך הישרה.
הכל התחיל בתחילת שנה זו, הרגשתי שאני מסוגל להתמודד עם מה שיהיה בה, למרות שידעתי שיהיו קשיים לא פשוטים.
בנסיונות רבים נתנסתי ובמיוחד בתחילת השנה. הרגשתי כאילו היה החופש - ״האימונים״ ותחילת השנה היתה ״הקרב״.
הרגשתי שאני מתקשר לחברים הלא נכונים, הרגשתי שאם זו הדרך שאמשיך בה במשך השנה אין ספק שאאבד את כל מה שרכשתי במשך חודשיים שלמים.
הרגשתי באותו הזמן, לפני נפילותי, כאילו ציטוט מתוך ספר המוסר מהדהד לי בראש, כאילו אומר תזהר בזה אתה נמצא בניסיון תשדל לעמוד בו. ואני? אני בכלל נמצא בראש אחר, אני קשור לתאווה, כאילו מנסה להוציא את אותו הציטוט מראשי ולומר לעצמי זה למטרה טובה, אין רכילות בדבריי, או, אני לא חושב שזה מה שהוא התכוון בספר, כאן כנראה זה שונה וכעת מותר לי להתנהג כך.
את האמת - עם הזמן הפכתי לשקר והנה אני כאן, מרגיש ריק.
במהלך השנה כאמור שוב חזרתי לאותו ספר מוסר כדי להידבק באותן אימרות קדושות שלמדתי משם כדי לחזור למיטבי, אך כצפוי, שוב נכנעתי לתאווה ושוב חוזר חלילה...
קשה לי להסביר את מה שאני חש בו ירידה, כי המגמה שהיתה לי היתה מעין פלטפורמה לא רגילה.
לפני שנתיים הקשר שלי לבורא עולם היה קשר מיוחד במינו. לפני שנתיים הייתי נכשל בשמירת הברית, אך (!) הרגשתי שאני בדרך נכונה שאני קשור לחבל ומושכים אותו בחסדי שמיים מן הבור מלא הבוץ שקשה לצאת ממנו. כל תפילותי לה׳ לא היו קצרות כעין תפילה לצאת בה י״ח, אלא הבנתי בזכות רבי את המשמעות של התפילה וכוחותיה הרוחניים האדירים שמסוגלים לתת לאדם דברים שלא ידע שהם קיימים כוחות נפשיים חזקים כל כך עד כדי להיגאל מתאוות העינים לזנות, ועד כדי להפסיק לחשוב מחשבות טמאות או להעלות על לשונך אמרי שווא או נבלה.
הרגשתי בתפילה שאני ממש נמצא מול בורא עולם, מגלה לו את רזי סודותי, סודות שאפילו עם הוריי או חברי הכי טובים לא הייתי מגלה. סודות שהם רק ביני לבינו.
הוא הבין אותי והבין את הצער שהיה לי וריחם עלי והושיע אותי מן הצרות שהיו לי.
כל זאת גרמו לי להבין כמה דברים:
1. יש אלוקים לעולם, והוא פה ממש לידך.
2. הבא להיטהר מסייעים לו משמיים.
3. רחמנא ליבא בעי, ה׳ רוצה את ליבך, לדעת באמת מי אתה, האם אתה, למרות כל נפילותיך, רוצה להתקרב אליו, או שאתה בוחר לברוח מהאמת אל התאוות והיצר.
מאז התחזקתי יותר ויותר, הרגשתי ממש כשאני קרוב לדבר עבירה, כאילו ה׳ נמצא מולי ואומר לי דע לך שאני פה ורואה כל מעשיך, ונכלמתי מייד.
החופש הגדול, הוא אותו חופש עליו דיברתי, חופש שרציתי לא לנצלו להבל וריק אלא להשקיע בו מאמצים ללימודים גם לקודש וגם לחול ובלבד שלא לסור מן הדרך הישרה.
להרגיש במסגרת, לא לתת לעצמך לברוח ממנה, כי אז, לחזור אליה זה לא פשוט לפעמים.
כעת מבינים אתם את הפער שהיה לי בין תחושת הקשר שלי לבורא עולם אז לעכשיו?
על אף שאני מרגיש שהתפילה היא, כביכול, הזכר היחיד שנותר לי מאותה תקופה, אני מרגיש שאני זה לא אני.
וזו השאלה שאני שואל את עצמי עד עכשיו.
מה קרה לי?
