הבעיה בטריגר שהוא לא תמיד בשליטתנו. אני יכול להצביע על 2 גורמים שגם אחרי מאמצים - לימוד תורה וביטול טריגרים כמו שעמום וכו' התאווה תתעורר:

1) זה כאילו שהקב"ה מנסה אותנו בכוונה (וכמעט או שלא כמעט מכשיל אותנו בכוונה) שגם כשאנחנו קדושים ועם מחשבות טהורות ואחרי לימוד, מהרחוב אי אפשר לברוח ופתאום יש איזה מראה שמעורר את התאווה ואין מה לעשות - צריך לחזור הביתה מהתפילה או מהעבודה וללכת או לסוע ברחוב, ואם זה לא ברחוב אז זה משהו בבית שלא בשליטתנו כמו עיתונים לא צנועים וכל דיבור עם ההורים להוציא את זה לא מועיל.

2) אחרי שבוע או שבועיים של טהרה פתאום נקום בבוקר, סתם כך עם תאווה אדירה, אולי בגלל חלום בעייתי ונדע שלא משנה מה נעשה נחטוא באותו יום.

המשותף לשני אלה שבאמת לא משנה כמה ניסינו והצלחנו לכבות את הטריגר, התאווה התעוררה ביתר שאת ואז אין מה לעשות (או שיש?).

אני כן יכול ציין שקמתי בוקר אחד בתחושה הזאת ומיד התפללתי לה' ואמרתי לו שאין סיכוי לנצח היום ושיקח ממני את התאווה והוא באמת לקח, וזה גרם לי להרגיש שמחה אדירה, השאלה אם זה יקרה בכל בוקר כזה, או במילים אחרות - מאיפה ההבטחה שה' יקח לנו את התאווה אם באמת נתפלל ונבקש? הרבה פעמים זה לא עזר לי.

יש כאן שתי נקודות חשובות שאתה מדבר עליהן.

לגבי השניה - אתה מוזמן לכתוב משהו שכבר כתבתי בנושא: www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=429.0

לגבי הנקודה הראשונה, אני רואה את הדברים קצת שונה ממך. הבעיה היא אף פעם לא הבחורה ברחוב, הבעיה היא תמיד אני ותמיד נמצאת בראש שלי ולכן גם שם נמצא הפתרון. ה' לא ברא שום מקום אליו נוכל לברוח שבו אין בנות בכלל (גם לא בכולל) ולכן ברור שהוא נתן לנו אפשרות לחיות בעולם שלנו ובכל זאת לא ליפול.

לכבות את הטריגרים זה חשוב אבל לא מספיק. במקרה האישי שלי, אם אני מסתפק בזה אז התאווה פשוט ממתינה בסבלנות בצד ומחכה לרגע הנכון להתפרץ. לעומת זאת בעבודה פנימית על כל החיים שלי - יש אפשרות שלא אצטרך ליפול. הרי בסופו של דבר אני נופל כי אני רוצה (כן, אני גם לא רוצה, אבל עובדה שהרצון ליפול תמיד יותר חזק), אז אם אחיה חיים אחרים - אגיע למצב שבו באמת לא ארצה ליפול ולא יהיה לי צורך כל כך נואש ליפול.

זלמן,

אולי תרחיב על הנקודה הזו בבקשה. אני רוצה להבין יותר איך אתה מגיע למצב שבו באמת לא תרצה ליפול ולא יהיה לך צורך כל כך נואש ליפול (כלשונך).

אתה אומר שאתה עושה עבודה פנימית שמשנה לך את כל החיים. אני מתאר לעצמי שאתה מדבר על ה- 12 צעדיםץ. מן הסתם יש ב- 12 צעדים חלקים מסוימים של עבודה שאתה הרגשת ששינו לך את כל החיים. אולי תתמצת את אותם חלקים.

----
לגבי הטריגרים- אין צורך לכבות את הטריגרים- רק לזהות אותם, ולהיות מוכנים להם. כשאתה מוכן לטריגר ויודע שהוא אמור להגיע- יהיה לך הרבה יותר קל לנווט את עצמך להתמודד עם הטריגר בצורה יותר בריאה.

למשל אם בחול המועד הייתי מוכן לטריגר של העודף זמן שהמריץ את הנפילה שלי, הייתי מתכנן דרכים להתמודד איתו. למשל- טלפון לשותף לעבודה, או קביעת חברותא.

אם הייתי מזהה את הטריגר שקיים כמעט בכל סרט, הייתי יכול לתכנן מנגנוני יציאה מהסחרור- למשל- קבלת הנדר לשלם קנס.

כשהטריגר תופס אותי לא מוכן- ברירת המחדל שלו הוא להפעיל את התאווה.

אם לחילופין יש לך טריגר של מראה לא צנוע ברחוב- אפשר לתכנן מנגנוני התמודדות עם הטריגר- שמה שראית ברחוב יסתיים בזה ולא יוביל אותך לסחרור של תאווה.

ברשותך אתחיל דווקא מהחלק השני של ההודעה שלך. תראה, אני כל הזמן עובד לזהות את הטריגרים שלי, אבל תמיד יודע שזה לא מספיק, וזה בגלל שתי סיבות:

א. לצערי, ההתמכרות שלי היתה כל כך ממאירה, שהיום כמעט כל דבר יכול להיות טריגר עבורי... זה יכול להיות יום רע, דחיה, כעס, שעמום, יום חם, יום קר (כן, גם בחום יש משהו וגם בקור) וכן הלאה.

ב. אם אני באמת צריך את הסם שלי, לא יעזור שאזהה את הטריגר שלי. אני יצעד בעיניים פקוחות לעבר המטרה.

ובדיוק לכן אני לא נאבק עם התאווה אלא מעקר אותה מהשורש. אני רוצה לחיות חיים שאני לא צריך את התאווה. אין חיים בהם אני לא רוצה את התאווה, אבל יש חיים שאני פשוט לא צריך אותה. וכאן נכנסת הנקודה הראשונה בהודעה שלך. יש בתכנית כמה צעדים חשובים ומשחררים, אבל החשוב ביותר הוא צעד מספר שלוש, ולכן בכל קבוצה משקיעים בו כל כך הרבה זמן. בצעד הזה אנחנו מוסרים את החיים שלנו לה' יתברך. לא מוסרים את התאווה או המאבק בתאווה אלא מוסרים את כל החיים, וזה הבדל עצום.

אם אני מוסר לה' את המאבק בתאווה, אבל עדיין ממשיך לחיות את אותם חיים שהיו לי לפני כן - הצורך שלי יישאר כמו לפני כן. נכון שיהיה לי אולי יותר קל כי ה' יעזור לי, אבל בשורה התחתונה אני ממשיך לחשוב שאני מנהל לעצמי את החיים וממילא ממשיך לפתח את כל הרגשות השליליים שגורמים לי צורך ליפול. אבל אם ה' מנהל את החיים שלי, ברגע אחד נגמרו כל הטריגרים האמיתיים.

יכול להיות שברחוב אראה בחורה אבל לא יהיה לי טריגר פנימי "לשתות" את המראה. אני חי בשלום עם עצמי, לא כועס, לא פוחד, לא עצבני וכן הלאה, וממילא לא צריך "לשתות" תאווה ופורנו כדי להתמודד עם כל הרגשות האלו.

אני חושב שהצורת התמודדות שלך היא חשובה מאוד ושורשית ביותר.

כמובן שהכל תלוי במצבו של האדם ובצורת הנפילות שלו.

אכתוב כאן את הצורה שבה אני נופל כי אולי יש אנשים שיזדהו עם זה ויהיה להם לתועלת.

אצלי הנפילות הם לא כתוצאה מטריגרים חיצוניים.  כמעט ואין דבר סטנדרטי שאני אראה שיגרום לי ליפול. אני יכול לראות בצורה אקראית הרבה זבל בלי שהתאווה תתעורר מעצמה.

הטריגרים שלי הם תמיד פנימיים, ברוב שיפלותי, אני נופל תמיד כי אני ממש רוצה ליפול!!  יש לי תחושה שאני חייב לברוח ואז אני מתחיל לחפש חומרים מעוררי תאווה, ועושה עליהם שטייגען עד שיש לי התעוררות גדולה...

הטריגרים שאני אראה ברחוב רק יחלישו אצלי את הרצון להמנע מתאווה. אם לא אשמור על העיניים ברחוב, אתפתה לא לשמור עליהם מול המחשב, ואחרי שוטטות קצרה, יבוא טריגר פנימי ויגרום לי לרצות לעורר את עצמי .

נשמע מגעיל!? אין לך מושג עד כמה...

אז מה הם הטריגרים הפנימיים? תסכול, ושעמום.

ביום שאין לי טריגרים פנימיים שום דבר לא יזיז אותי. ביום שיש לי טריגר פנימי, אני לא צריך טריגר חיצוני אקראי, אני אלך לחפש אותו בעצמי.

העבודה שלי לפיכך מתמקדת בשני מישורים עיקריים.

הראשון- עבודה על התמודדות נכונה עם הטריגרים הפנימיים. ללמוד איך להתמודד עם לחצים, תיסכולים ושעמום.
השני- התרחקות מטריגרים חיצוניים- לא בגלל שהם יעוררו אותי, אלא בגלל שהם יקרבו אותי ליפול כשיבוא טריגר פנימי.
אם אני שומר על העיניים ברחוב ובמחשב, גם אם יבוא טריגר פנימי אני ארגיש כ"כ רחוק מנפילה- ולא תיהיה לי ברירה אלא למצוא פורקן בריא יותר לטריגר הפנימי.

בכל העבודה על הטריגרים הפנימיים המנעות מהם ודרכי התמודדות איתם- יש חלק חשוב לכל הרעיונות שאתה מציע- מה- 12 צעדים.