אחחח כמה שאני חסר אונים....

בכל חלק מחיי, התאווה היתה לי מחד אהובה הכי גדולה, ומאידך כשנואה מתועבת ומטריפה.

לרגע אחד אני רץ אליה בשמחה, עם ציפיות גדולות מהשפיכה, ועם רצון רק להנאה,

וברגע שאחרי, את קיברי אני חופר, ואת מותי רוצה הרבה יותר מכל דבר אחר.

אך זה היה רק בהתחלה, בהמשך דרכי "ברגע שאחרי" רק רציתי יותר ויותר.

מהשנייה שאחרי השפיכה, חשבתי כבר על הבחורה הבאה,

בלי להתחרט ובלי להתעצב, אני כרגע תאב!רעב!

וגם אם אוכל אינני שבע, רק רוצה עוד פעם ואפילו פי שבע.

ורק ברגעים הקטנים שנכנסו לי לתוך החיים,

ראיתי כמה מרוחק אני מאנשים,מהקרובים ומאלוהים.

כמה מרוחק אני מעצמי וכמה שזה כואב לי,

כמה אני רוצה לאהוב, כמה אני רוצה לחבק,

כמה אני רוצה להיות איש אמת!, שכשאני מדבר אני שם באמת!

ולא כמו רובוט שלפי פרוטוקול פולט...

וכשאני עומד מול התהום הזאת שבין האני האמיתי ובין המפלצת שתוקפת אותי,

אני רק רוצה לבכות...לעשות עוד צעד ויותר לא ליראות...

אני מסתכל סביבי ורואה כמה אנשים טובים ה' נתן לי,

אבא ואמא נפלאים שמילה אחת טובה מבנם לא שומעים, וממשיכים ונותנים כאהבה בלי תנאים.

אחים טובים שבשמחה עוזרים, ואני אותם דוקר בכל הדרכים.

חברים טובים,אוהבים, שהרבה פעמים לא מבינים, למה אותי רק בשנאה הם מציפים,

ומשלימים,אוהבים ואומרים "אולי כי ככה ברא אותו אלוקים".

תכונות טובות וכישרונות יש בי המון,

אך אותם אני סוגר בארון...

וכל זה לא מבחירה!-באונס ולא ברצון.

התאווה הורסת את חיי, שוברת את שיניי,

קורעת בגדיי,שורפת קשריי,מוחקת את אהבותיי,

יורקת בפניי,דורכת על חבריי,חזיונותיי,רגשותיי ואלוקיי,

צוחקת בפניי ומאשימה אותי בכל מעלליי.

ואני לא יודע את נפשי מצערי...שכשהגעתי לתחתית- שם הוא פוגש אותי.

את שלב הבכיות והצעקות כבר עברתי,

ואת כל האורות והתקוות כבר כיביתי,

עכשיו זה שלב של חושך ודממה,

דממה לא מתוך שלווה,

דממה מתוך חוסר שליטה...

אני חולה במחלה וחסר אונים מולה,

רק אתה אלי תשיב ממצולה,

ותהפוך חשכה לאורה גדולה.

תודה

שמחתי מאוד על התקדומך, ואבהתי את הכנות שלך,
רק רציתי להזכיר לך, לדעתי זה יעזור לך בהמשך לצעד ראשון, שהעיקר לזכור מאיפוה הגענו ולאן איננו לא רוצים לחזור, את ההודעה הראשונה שלך בפורום,

תודה על השיתוף.

התחברתי מאוד.