שלום,
אני נער דתי בן 16 בקרוב.
באתי לכאן בעיקר כדי לקבל דרכים להתגבר בשעת אמת על התאווה החזקה והכמעט בלתי נשלטת שהיא הוצאת זל"ב. הגעתי למסקנה כי אין לי צורך יותר בדבר הזה ואין לי שום רצון בלהיות תלוי בדבר הזה למען שאוכל להתקדם בחיים.
לפעמים, אני פשוט מגיע למצב של תקיעה, או "תיקעון" שהיה יותר מתאים במקרה הזה, שאני לא מצליח להתקדם בסדר יום יום שלי ולהיות אדם מאושר בלי שתהיה לי איזו נורה כזו שאומרת לי שאני חייב לעשות את זה.
אני ממש ממש ממש לא רוצה להיות תלוי בדבר הזה כדי להתקדם בחיים.
לאחר כל פעם שזה קורה, הבנתי שרגשות אשם לא יעזרו לי, על אף שאני חושב שאיפשהו בנסתר יש בי רגשות אשם קטנים שאני משום מה לא מוכן להודות בהם, כי רגשות אשם לא מביאים למשהו טוב.
אז מה שאני עושה, זה חושב למה הייתי צריך את זה הפעם, או יותר נכון, מה זה תרם לי.
כעת, אני חוזר על זה, הגעתי למסקנה שאיני זקוק לדבר הזה. וגם אם יהיה לי "קריז" שאני אזדקק לו, שיהיו לי הכוחות להיזכר שזה רק קריז ולסמוך על הקב"ה שימשיך את חיי כרגיל.
אני פשוט מרגיש שלאחר שאוכל להיגמל מההרגל המגונה והידוע לשמצה הזה, אוכל לחיות באמת. לא אהיה תלוי בדבר הזה, המכוער הזה, המפתה הזה, הנחשי הזה. נחש.
זהו לבינתיים, כרגע די נקטע לי חוט המחשבה, אם אזכר במשהו ארשום אותו.
כמה טוב שיש את המקום הזה וכמה חבל שלא חשבתי על לפגוש אותו ולרשום בו משהו קודם לכן.
ואולי בעצם לא חבל, כי לכל דבר יש את הזמן שלו וכל דבר בעתו. כנראה שזו העת, ומזל גדול שאלוהים חנן אותי בתבונה וביכולת להבין ולתפוס רגעים כאלה.
תודה לכם. ואם אני רושם אלוהים עם ה' ולא עם ק', סלחו לי, אני מרגיש שזה יותר נכון ורוחני.
לילה טוב לכל עם ישראל.
וצום קל (ומועיל, מטרתו לא להיות קל, מטרתו להתאבל על חורבן ביהמ"ק.)
תודה!
