אני בחור ישיבה בישיבה גבוהה.
התחלתי ליפול בגיל 14. לא ידעתי בכלל מה זה שז"ל, אף פעם לא הסבירו לי את האיסור.
נתקלתי בתמונה של פריצות וזה גרם לי הרגשה טובה.
אחרי כמה פעמים התחלתי לחקור מה זה ולמה זה, ואז נודע לי האיסור וחומרתו.
אז, כבר היה לי קשה להפסיק. גם התרגלתי, וגם הנפילות מילאו לי מקום בנפש.
בשיעור ב' גיליתי את האינטרנט. (אין לי אינט' בבית) הנפילות עלו מדרגה.
בשיעור ג' נכנסתי לדיכאון. הלכתי למטפל והוא לימד אותי להסתכל על הטוב שבי - אני אדם מדהים, ויש לי בעיה. הבעיה לא מגדירה אותי.
הוא גם טען שהנפילות הן לא הבעיה אלא הסימפטום - אני צריך למלא את החיים שלי בתוכן ובמשמעות ולמצוא דברים אחרים שיתנו לי סיפוק. אני מנסה.
בינתיים עברתי צבא, חזרתי לישיבה, אני עוסק בתורה. וכל הזמן - פעם או פעמיים בשבוע אני נופל.
הלב שלי כבר יבש, אני כבר לא בוכה על זה. (עכשיו כשאני כותב, אני פתאום מרגיש שהלב לא יבש כלל. אבא, תציל אותי)
כל פעם לקום להתמודד מחדש. אני נשבע - אף פעם אני לא אפסיק לנסות.
לאחרונה יצאתי עם בחורה זמן רב. בסוף נפרדנו. שמחתי עבורה - באמת אהבתי אותה, ולא מגיע לה בעל כמוני.
היום נרשמתי לתכנית 90 יום. מקווה ומתפלל להצליח ולעמוד במשימה.
