וואוו, תודה!
אתה 'פשוט משמח' אותי, מחיה אותי עם הדברים שאתה כותב.
שנזכה להתחזק.
אני שומע עכשיו את אברהם פריד
"אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד את חברו, וכו' ותחזק אותנו לאהבה וליראה את שמך"
כתבתי מה שאני שומע, בלי לחשוב הרבה, אבל העוצמה של המילים, של התפילה הזו, שהקב"ה יחזק אותנו לאהבה - להיות מחוברים, מקושרים, זוהי אהבה. אמיתית, וליראה - ליכנע, להתבטל לפניו ית', שזו היראה האמיתית.
'את שמך' - מהו שמו? הנהגותיו של ה', שמתוך ההנהגות של הקב''ה איתנו לטוב ולמוטב נגיע לאהבה וליראה כאחת.
מתפלל עלינו את המילים הללו מתוך השירה המתנגנת בביתי בשעת לילה מאוחרת, איי, זה כ"כ נפלא, כשכל העולם ישן, העולם נקי, לחשוב על זה, להתבונן בזה, זה נפלא!
אז, שוב סליחה על הפלישה למחוזותיך, תודה על הבמה.
לילה טוב ונקי
אוהב - ישורון_

ישורון יקר כולם מוזמנים לפלוש לכאן, אני אפילו משועע לזה כי יש לי תחושה שכמעט אף אחד לא קורא

בנוסף אומר שאת השיר כתב "חנן בן ארי" ציינתי את זה בפוסט הקודם. בכל מקרה אם יש לך אפשרות ליוטיוב, ממליץ בחום לשמוע את השיר סינגל ראשון מתוך דיסק שני שהוא אמור להוציא בקרוב. 
ששמעתי את השיר הרגשתי שהוא כתב אותו לי......

ברוך ה' חוזר לעצמי, אחרי יומים של נפילה. וגם ברור לי מאד מה גרם לכך, ואני יוצא לעבוד על זה. 
איך אני יודע עם אני אחרי גל?

הדבר פשוט לא מעסיק אותי בכלל.... אני לא חושב "כמה אני דפוק איך עשיתי את זה?" אלא חושב על דברי החיים והימים. הדבר היחיד שמקשר אותי לתאווה זה הצורך לעורר תזכרון שאני החלטתי ששומרים את העניים. שהרי כהתאווה באה אני חסר אונים, אז בוא נשתדל לשמור אותה רחוק ממני עד כמה שאפשר, ולהתכונן לרגע שהיא תבוא. 

לכל החברים חשוב לי להודות לכם, על הנכונות להתרפות ביחד!!!!

מצער לשמוע על הנפילה, אבל משמח פי כמה וכמה לדעת שהפקת לקחים ושלא נכנסת לערפול ולסדרת נפילות..
ואולי אפשר לומר שיש משהו טוב בנפילה הזו, אבל אולי אפשר היה להשיג אותו גם בלי נפילה..
המון הצלחה! תמשיך לשתף ושזו תהיה ירידה לצורך עליה רצינית..
לי אישית הנפילה האחרונה הביאה המון תובנות שחלקן אני עדיין מברר ואני יכול לומר שהיא עשתה משהו טוב עם כל הרע שנלווה אליה

מצער לשמוע על הנפילה, אבל משמח פי כמה וכמה לדעת שהפקת לקחים ושלא נכנסת לערפול ולסדרת נפילות..
ואולי אפשר לומר שיש משהו טוב בנפילה הזו, אבל אולי אפשר היה להשיג אותו גם בלי נפילה..
המון הצלחה! תמשיך לשתף ושזו תהיה ירידה לצורך עליה רצינית..
לי אישית הנפילה האחרונה הביאה המון תובנות שחלקן אני עדיין מברר ואני יכול לומר שהיא עשתה משהו טוב למרות כל הרע שנלווה אליה

הדבר שהכי חשוב בעיני זה לשאול מה יחליף את זה.
מי שמעשן קבוע מרוויח משהו. משהו רציני.

למשל כמה דקות של שקט באמצע העבודה. זה ממש מחייה. נכון שזה גם הורג, אבל עכשיו מחייה.

כשאנחנו נופלים זה לא שאנחנו עושים מעשה חסר הגיון. כלומר כן כמובן אבל לא.
יש בזה רציונל לכמה רגעים מרוויחים משהו. לי זה נותן שחרור, לא ההנאה אלא ההרפיה מהמתח של החיים.

הבנתי שאני חייב למצוא תחליף אחרת הסיכוי הרבה יותר נמוך.
לא רק משהו כיף, ואפילו לא ספורט כי ספורט זה משהו שלא תמיד זורם למשל ב 2 בלילה.

בעיקר בימים שאין לי בהם את התחושה המעצבנת הזו שעכשיו זה הולך לקרות,
אני עושה משהו שאני אוהב, אישית זה ללמוד שפת תכנות חדשה. לדעתי משהו לא ריק כמו לראות סרט נקי.
אלא משהו שנותן גם סיפוק.

חייבת להיות לדעתי הבנה עמוקה כי אין וואקום. כשהבור ריק יש נחשים.
כשיש משהו כייפי פשוט לא נכנסים לבור. מאמין שעוד נצא מהבור לגמרי!

וטהר, זה כל כך נכון! אני לקחתי על עצמי לימוד על כלי נגינה חדש.. מפוחית:) לפעמים, במיוחד בזמנים שאני יודע שהלימוד והנגינה הגיעו במקום שבו היתה לבטח באה נפילה,יש לי סיפוק אדיר.

וטהר, מסכים איתך לחלוטין, 
תרשה לי לעשות סדר.

אני מדבר אך ורק בשם עצמי! אלו תובנות שלי מהמחלה
ריקנות היא איננה אוביקטיבית, היא פונקציה סובייקטיבית של האדם, 
כאשר אדם מעולם לא השקיע בלבנות את עולמו אלא השקיע בלבנות את התכתיבים החברתיים של סביבתו, או יותר גרוע מזה שהוא השקיע בלרצות את סביבתו. בעצם כאן התחילה חפירת הבור, 
תמיד תלווה אותו תחושת הריקנות, וכדי למלא אותה הוא רוצה לעשות דברים שהחברה אינה משכתבת, או מחזיקה מהם.
זה הוא ההסבר של מרד גיל הנעורים, בתת מודע הנער מתאהב בדברים ש"מראים לו" כאילו הוא אינו כבול להוריו, ואחראי לחייו לגמרי, זו הסיבה שנער שיעבוד בגיל צעיר ובא מבית חם ואוהב ותומך ( שהוא לא מרגיש שהוא הלך לעבוד רק כי הוריו לא מעונינים לספק לו את צריכיו הכלכלים) ברוב המיקרים המרד שלו יהיה "בקטנה". 
עכשיו לגביי ( לא רוצה לדבר בשם אחרים) אני מרדתי בחברה שאליה השתייכתי בכך שהלכתי למקומות החשוכים באינטרנט, אז זה פשוט נתן לי "עצמיות"... בד בבד התחלתי להתמכר. 
כיום אחרי הרבה עבודה נפשית ופסיכולגית (שאינה קלינית) מצאתי את עצמיותי, יצאתי מתבניות, ובד בבד שמתי לב איך להתמודד עם התאווה השתנה מ לאסוף ימים נקיים, ללחיות חיים משמעותיים והימים הנקיים יבואו מאליהם. 
כמובן שבמהלך החיים יש ימים מבאסים. שמעוררים את הדפוס הישן, כאילו יש לי "עצמיות" בחושך, 
לכן ציינתי למעלה, שאני יודע שאני מחוץ לגל דווקא שחיי זורמים בלעדיו. כי אני חי את עצמי בעוצמה, ועצמי, לא קשור בכהוא זה לתאווה, הוא רק התגלגל לשם איתי, כשלא הייתי מחובר לעצמי, ודאי שבימים שאני מחובר, מוטלת עליי אחריות גדולה לבנות עצמיות חזקה לימים בהם עוברים עלי טלטלות גדולות כדי שלא אאבד את עצמי לדעת....

הבור ריק אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו ( אגב מדרש שמופיע בדיני חנוכה במסכת שבת) נחש הריהו מטיל הזוהמא באדם ( חטא אדם הראשון, ספר הזוהר בתיקונים) ועקרב היחיד בדיני תפילה שבגללו אדם פוסק שמונה עשרה... אדם פוסק את המפגש שלו עם אלוהיו רק מעקרב, 

מים הם אלה שמחיים את האדם, כשהאדם בלי מים, בלי עצמיות חיו, הרי יש בו נחשים (זוהמא) והוא מבולבל בין טוב לרע, והרבה פעמים עולים בו גם עקרבים, והקשר שלו עם אלוהיו נפסק.  

מימלא התפיסה הראשיתית שאני צריך לרפואה היא לחזור לעצמיות, לברר אותה, לתפח אותה, משם הרבה יותר קל להודות בצעד הראשון של 12 הצעדים, ולהבין שהעצמיות שלי במצבה הנתון לא מסוגלת למלא את הבור עד כדי גירוש הנחשים והעקרבים. 

תודה לכם, ממש משמח אותי שהשרשור שלי התחיל לחיות סוף סוף, והוא לא רק פינת ביטוי שלי!

תודה חברים על כל התגובות המיוחדות.
מה שעובד בשבילי בזמנים החלולים זה קודם כל להכיר בחוסר אונים, להכיר שאני במצב לא שפוי ואין לי כוח ויכולת להתמודד עם זה, הרי אלפי פעמים ניסיתי ולא הצלחתי.
ואז להבין שיש כאלו שכן יכולים לעזור לי, חברים טובים.
מרים אליהם טלפון ומבקש עיצה, ואז פונה לאלוקים שיעזור לי להשתחרר.
ברוב המקרים ההרגשה החלולה שתיארתם כל כך מדויק , אצלי יש לזה שם - ריכוז עצמי.
זה השם של המחלה שלי, לקחת ולא לתת.
אם אני עושה פעולות הפוכות מהרצון שלי, כמו למשל לסדר את הספרים בבית הכנסת, להרים טלפון למישהו שיהנה מזה שאני שואל אותו מה שלומו, ועוד כהנה וכהנה, ברוב המקרים אם לא בכולם זה פשוט עובד.

אה, זה אתה emuna80 האחד בעבודה שלי שפתאום באמצע היום שומעים לפעמים קולות של מפוחית בוקעים מהמשרד שלו?

ועכשיו חזרה לרצינות.
אני מזדהה עם וטהר ואמונה. אני מרגיש על עצמי שסיכוי טוב שחלק ממה שתרם לתקופת הנקיות הארוכה והלא שגרתית שאני ב"ה עובר, זה העובדה שהתחלתי לפני כמה חודשים פרויקט אדיאליסטי משמעותי.

סיפור שהיה כך היה (בערך, עדיין צריך להישאר פה חסויים) 

טלפון מחבר... אני כבר יודע מה הוא הולך לשאול. 
כן אחי אני שומע הצעות. דבר אלי....
בחורה מעניינת, מבית טוב, שאיפות בריאות,מידות מעולות, ונשמע שכיף להיות בחברתה. 
המודעין התחיל לפעול, כל מי שבאזור מגוריה מתגייס למשימה, פרטים מתחילים לזרום אלי... כמובן טלפונים לבירורים, כניסה לפרטי הפרטים. תיהיה הכי ביקורתי ליפני, שכשתגיע לפגישה תבוא רק לפגוש. 
אחרי לבטים קשים, בשכל אני רוצה להגיד כן... הנה מה שאני מחפש, ברגש... הביטחון העצמי מתחיל לטפטף "היא בטוח תזרוק אותך.. תראה איזה צדיקה... אתה כולך מרעין בישין" אז אני משיב... "ניתן לה להחליט...אם היא רוצה או לא, למה שאומר לא בגלל שהיא בטוח תזרוק אותי"....וכך הדיון מתנהל במשך כמה ימים. 
ואז החבר שואל נו? מה אומר? 
אני מחליט שאין סיבה אמיתית לומר לא. אז יאלה כן! 
מחכה לתשובה... כעבור השלושה ימים הנוהגים להמתנה עדיין לא מגיע תשובה. והנה הבטחון העצמי נבהל וקופץ " אמרתי לך שהיא לא מעוניינת, למה אמרת כן? אתה רואה אפילו עוד ליפני שפוגשות אותך כבר אומרות לא"  סטטיסטית זה לא נכון... חוץ מפעם אחת אף אחת שאמרתי לה כן לא אמרה לא.... אז מאיפה הבטחון העצמי יונק את ההכללה הזאת? 
בסוף הגיע "הכן"... הביטחון העצמי נרגע. אבל מציק... איך תיהיה הפגישה הראשונה? אולי היא לא יפה? ואולי לא יהיה כיף לדבר איתה?, ואו ואו אני אומר, תירגע, אני הולך לפגוש מישהי... שמקסימום תאמר שאני לא מתאים לה, ולא שאני אדם רע.

פגישה ראשונה.. היה נחמד. רק שבסופה ניכנסתי לבור. והיא ניגמרה בתחושה לא כל כך טובה שלי, 
"היא בטוח אומרת לא" אני נלחץ, מבואס, מגיע הבייתה.... ונופל.
יום למחורת צריך לעדכן אם אני מעוניין להמשיך. אני מעוניין?! בשכל כן, בתחושה... היא בטוח תזרוק אותי, אז למה?, 
טוב נחכה נראה איך היה לה... בערב, מנסים ליצור קשר... לא מצליחים. היא עסוקה מידי. 
"נו... אתה לא בעניין שלה, אמרתי לך! היא חותכת"  אני נלחץ, מתבאס, מגיע הבייתה ונופל
קמים, למה נפלתי? כי היא עומדת לזרוק אותי? 
נגיד וזה נכון... למה זה מבאס אותי? 
זה מעיד עד כמה אני אפס, לא מסוגל לנהל שיחה נורמלית, 
זה לא נכון, אבל נגיד ואתה צודק, למה זה מבאס אותי? 
כי אם לא אנהל שיחה נורמלית אז לעולם לאצליח להקים בית, 
ואז? אם לא אקים בית, מה אז?
אז יאמרו שאני אדם לא יוצלח!
זה מה שמודד אדם מוצלח? אם יש לו אישה? וגם אם כן, האם רק בגלל שהסביבה חושבת ככה זה נכון? וגם אם כן... הפתרון היחידי זה להתבאס?
לא... אתה יודע אפשר גם ללמוד לנהל שיחה נורמלית....
אחלה! אז מה הבאסה? 
נעלמה...

יום למחורת, טלפון... ממנה.... הכל רגיל. קבענו פגישה שניה.

לא משנה מתי קרא הסיפור. הוא סופר כדי לראות בחוש, איך דברים שדמיינתי, גרמו לי להתבאס, ואיך הבאסה שלחה אותי לחטא. 
משוואה פשוטה, הדמיון משפיע על ההחלטות שלי, הבעיה שהדמיון מנותק מהמציאאות! וכך ההחלטות שלי. ושוב... חוסר האונים מתגלה במלוא תפארתו! ריבונו של עולם, זכה אותי להבחין בין מציאות לדמיון, ולקבל את החלטותי בצורה כזאת שתיבנה את המציאות ותתעלם מהדמיון!

עוד יום נקי, תודה

חבר יקר מאוד
התחברתי למה שעברת עד דמעות.
הביטחון העצמי שלי הוא האוייב הכי גדול שלי והוא מרסק אותי כל הזמן.
אני אוננתי פעם ביום כיפור עצמו, כי הרגשתי כ"כ רחוק מהקב"ה, ושלמרות כל הדמעות בתפילה, כניראה שהוא עדיין שונא אותי. הרגשתי שאני חייב לישפוך כמות דמעות ששווה לכמות זרע ששפכתי, וזה בטח כמה חביות. וזה, רק כדי שאלוקים לא ישנא אותי.
השטייגען בישיבה, המידות הטובות שלי, החסד שעשיתי. מבחינתי הם בסה"כ מה שאלוקים מצפה ממני לעשות, זה לא מכפר על העבירות החמורות שלי.
אני אוננתי כל השבוע לפני החתונה שלי, ויחסית מיד אחרי.
אין שום דבר בעולם שיכל לעמוד ביני ולאונן.
בזכות 12 הצעדים, אני יודע בביטחון גמור שהקב"ה חולה עלי, ואין שום דבר שישנה את זה. אני יכול לאונן כל היום ברצף, והוא עדיין יאוהב אותי, וברגע מקבל אותי בחזרה (אני לא רק אומר את זה, אני מרגיש כך).
וברוך ה' לא אוננתי כבר 7 חודשים, רק להיום.
אני מפסיק להתרגש מנפילה. אז מה אם נפלתי, זה לא משנה את מה שאף אחד חושב עלי.
אני רוצה להפסיק כדי שיהיה טוב לי. אלוקים יתן לי גן עדן למרות שאוננתי, אבל אני לא יהנה שם, אם אני לא יכול לאונן שם. זה לא בשביל אלוקים, זה בשבילי.
בגלל שהיום אני מסוגל לאהוב את עצמי. בגלל שאם הקב"ה אוהב אותי, אז יש מה לאהוב בי !
אוהב

לוחם, אתה עוצמתי ברמה, אני קורה בשקיקה את הגיגך, ומתחזק מהם, לומד מהם, אני מקוה בסוף המסע להיות  עם כזו עוצמה.

ש"ש.

בשישי קרה לי מקרה מעניין.
בבוקר אחרי התפילה בד"כ אני לא פותח מחשב.

הפעם פתחתי, אשתי בדיוק חזרה מהמכולת.
וראיתי שזה בדיוק היה פתוח על האתר הזה. שכחתי לסגור בחמישי בערב. וואי איזה מפחיד זה היה סגרתי מיד ותודה לאל היא לא ראתה.

נכון שזה לא כמו שהיא הייתה תופסת אותי על נפילה אלא על רצון לתקן.
אבל זה גרם לי לקרוא על מה קורה שהאישה תופסת וגם לחשוב על כמה בקלות וללא תכנון זה יכול לקרות.

קראתי תיאורים של רצון לגרושים. ממש הזדעזתי.
שאלתי את עצמי למה?
כלומר למה שהיא לא תרצה אותי יותר ח"ו?
כל השבת חשבתי על האסון שאני עלול להמיט על ילדי החמודים.

ואז הבנתי שזה קצת קצת בגידה. כן. כך לפחות אני סבור.

כלומר כן, משהו במוחלטות הקשר מתרופף.

בניגוד ללוחם אמיץ מעולם לא חשבתי שאני רחוק מאלוקים. מעולם. 
ואני גם לא חושב שבגן עדן יהיה חסר לי את ההנאה הזו.

אני משוכנע שבעצם אנחנו בורחים לעולם דמיוני בשביל השחרור מ-מתח\לחץ\חוסר ביטחון
כשלמעשה מה שאנחנו לא שמים לב מספיק זה כשהבריחה הזו בעצם היא גם בריחה מהאישה שלנו. ומעצמנו

הפרצוף המזועזע שדמיינתי אצל אשתי, גם גרם לי לחשוב שאנחנו משחקים באש.
וגם להבין שבעצם זה ממקור אמיתי, אומנם לא כמו שהן סבורות אך משהו אמיתי בקשר מסופק במקום אחר.

"יש לך אלטרנטיבה אשתי היקרה"
אפשר למלא רק כלי עם חלל. זה המשפט המזעזע שאנחנו אומרים לאשה בכל פעם.

אני לא מחפש עוד גורמי לחץ או פחד. יש מספיק.
אלא גורמים לקחת אחריות. 

עוד נקודה סליחה על האריכות.
אני מכיר כמה מקרים של אנשים שחוו דברים קשים ונהיו חילונים, כמו חבר שהורה שלו נרצח.
זה בהקשר של נפילה ממתח מזה שבחורה תגיד לך לא.

אנחנו בורחים וזה טבעי, ואפילו מובן.
אבל בפשטות כשמתמודדים חשים מתיקות של חיבור למקום שאני באמת,יהודי צדיק שלומד גמרא.
אתה שמחפש את אשתך למעשה היא שם. אל תתרחק ממנה.
שרק היא תספק אותך.

הסיפוק הזה הוא התוצאה של קשר וברית.
אלוקים מסתכל עלינו ואוהב הניסיון הזה הוא לטובה.

כאבא מעולם לא ויתרתי על ילד אף שכעסתי עליו נורא. ברור שאני לא רוצה שהוא יחשוב שאני לא אוהב אותו ח"ו.
מה שהבת שלי לא תעשה אני אוהב אותה.
אבל אני רוצה שהיא תאהב גם אותי, ובשביל זה אני פה!