כותב פה סיכום קצר בעיקר לעצמי 51 מהיום שבו הגעתי לפה אספתי יום ליום שנים שלא התקרבתי למספר הזה
משתדל להיות ההודאה על כל הטוב שאני עושה ויש הרבה לדון את עצמי לכף זכות שמעט מן הטוב דוחה הרבה מן החושך
והטוב הוא טוב באמת אמיתי טהור החושך הוא מסך ארטילאי מטשטש את נקודת המבט אבל כשלעצמו הוא רק דרך כלי.
תמיד אחרי תקופה טובה יש בי פחד עמוק שהייאוש יפיל אותי כי ''בדיוק נפלת חזק אז מה זה משנה עוד קצת''
פחד מוחשי שכל מה שעבר עלי בחודש וחצי האחרונים גם פה וגם בשאר החלקים של חיי כאילו היה כלום
יש טקסט מכונן לפחות מבחינתי שנקרא ''האנשים הזמניים'' מביאים אותו הרבה בסיכומי שנה פרידות וכאלה אז בהקבלה אני מקווה שיש ''תקופות זמניות''
התקופות הזמניות מגיעות בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.
תקופות שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום.
הן באות להעביר אותנו שיעור.
ללמד אותנו משהו על עצמנו.
ללחוץ לנו על איזה כפתור.
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר.
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה.
לנצח איזה פחד.
להרים אותנו מהקרשים.
לסגור מעגל.
ואז, ברגע מסוים - הן עוזבות.
בגלל השאיפה האוטופית לנצח,
נדמה לנו שכשהתקופות האלה יוצאות מחיינו,
זה אומר שהפסדנו אותם.
שנכשלנו.
שלא שמרנו עליהם מספיק.
קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.
אז מדי פעם, על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם -
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לתקופות הפשוטות האלה שאולי היו ואינם, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק - הם היו בשבילנו הנצח.
בעיקר בא לי שתשתפו אותי בתודה שיש לכם על מישהו פה באתר על איזה נקודה שהאירה בכם כאילו בא לי שנתעסק בלהגיד תודה אותי זה מרפא בנפש בפשטות.
