תודה.
וזה בדיוק גם ההחלמה..
מי יתן ונמצא אותו.. עכשיו..
הדפוס נשאר. הכיוון משתנה..
אמן.

אני הייתי משנה את זה. 
נושם עמוק ופותח את הדלת... קודם נושם, בודק שאני עדיין חי, ואז חושב על לפתוח... 
רק להיום אנסה להאמין שאפשר אחרת. 
תודה רבה. 

רציתי ליפול, בחיי. לזרוק הכל.
מה זה "רציתי"? זו מכבסת מילים..כמו להגיד "פעלתי על התאווה", במקום לומר מה באמת עשיתי.
אז אם להיות קצת יותר כנה, כבר תכננתי איך ומה ועם מי. לא רק זה- בדקתי אופציות, חישבתי מסלולי נסיעה וזמני הגעה והכנתי שקרים למקרה שאצטרך להסביר איפה הייתי. בדיוק כמו פעם. חיפשתי את הלא אמיתי, קיוויתי שזה מה שיציל אותי מהצרות שלי. לא משנה כמה פעמים הגשמתי פנטזיות והתבאסתי כי המציאות הרבה הרבה פחות מהנה ממה שדמיינתי. בשלב מסוים התקשרתי לחבר תוכנית שיודע ומבין את אופי ההתמכרות וסיפרתי לו שאני מתכוון לזרוק את הנקיות לפח ולהפסיק עם התוכנית הזו.
פתחנו מעגל של עשרים דקות, התחייבתי שאעשה כמה פעולות אבל לא עשיתי כלום.
בינתיים הרכב חונה מחוץ לדירה, מתבשל בכחול לבן והמחיר עלה. היום מתקדם והתוכניות שלי הולכות לפח.

נזכרתי במאמר שקראתי לפני שנים ועדיין חוזר אלי בימים כאלה. הובאו בו עדויות ניצולים של מקרי התאבדות. זכור לי במיוחד מקרה של אישה שירתה לעצמה בראש אבל שרדה. בעודה מדממת באמבטיה, מחכה לעזרה, עברה לה בראש המחשבה "למה עשיתי את זה? אני לא באמת רוצה למות". התשובה הזו חזרה גם אצל מרואיינים ששרדו קפיצה מגשר. כולם התחרטו רגע אחרי, כשחשבו שכבר מאוחר מידי.

בשבילי התאווה היא מוות. היא לגמרי יכולה להוביל לשם, וכבר הייתה מובילה אלמלא אבא אוהב שלא ויתר עלי.
בזכות התוכנית אני מבין שכל פעם שקפצתי מהגשר הוא תפס אותי בשתי ידיים ואימץ אותי אל חיקו. בכל פעם שיריתי בעצמי הוא שלח אלי אמבולנס. אבל אסור לי לסמוך על הניסים האלה, אני מחוייב לחלק שלי. את השאר, דהיינו כל הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אני מתפלל הערב לקבל בשלווה.

ואיי, קראתי פעמיים, אתה בדרך הנכונה,
וצריך רק להפנים, כשיש תאווה, הזכרון נשכח, ואנחנו לא זוכרים למה אנחנו רוצים להיות נקיים, אבל חייבים להתחבר שוב ושוב לחברים, כדי לזכור למה אנחנו רוצים יום נקי, ובעז"ה נתקדם בהחלמה ונתרחק מהתאווה,
אוהב מאוד אח יקר.

מדהים.
אסירות תודה על האור בקצה המנהרה שאלוהים שולח לנו במצבים האלו. להזכר למה אני לא רוצה.
לא מובן מאיליו.

תודה על השיתוף

אני אגואיסט מאוד.
השימוש שלי מבקש שאתעלם מאחרים.
אוננות בשבילי היא פעולה של ריכוז עצמי כי כשאני משומש רק אני קיים ואל היעד אגיע לבד.
אני שולט במיניות ואני לא צריך אף אחד אחר. אותו הדבר גם בהיבטים אחרים של חיי.

הרי חייתי כדי להשתמש , השתמשתי כדי לחיות ותמיד שמתי אותי במקום הראשון. המחלה שלי היא מחלה של ריכוז עצמי.

אני ואני ואני.
לא צריך אף אחד אבל תלותי להחריד.
עושה מה שבא לי אבל במקביל רוצה לרצות את כולם.
חושב ששולט במציאות אבל נשלט על ידי התאווה.
חסר אונים.

תמיד יש תירוצים.
אתמול שמעתי חבר מספר שהוא ניסה לשכנע את עצמו שהשימוש יעזור לו להתמודד עם כאב שיניים. אצלי בראש עברו מחשבות מוזרות לא פחות: אולי השימוש יעזור לי בעניינים מקצועיים ואולי יעשה לי טוב להתנתק קצת מהמציאות ולהרגע קצת, להשתמש בכיף?
ובכלל, היה כל כך טוב אז למה להפסיק?
התשובה הברורה היא שלא היה טוב.
לפעמים קל לשכוח אבל לא חייבים ליפול בעצמנו כדי להיזכר כמה התאווה יכולה לגרור אותי שאולה. במקום, רק להיום אפשר לראות את החוסר אונים הזה אצל החברים מסביב ולזכור מה היינו איפה אנחנו עכשיו ולאן אנחנו לא רוצים לחזור.

אני חסר אונים אבל יש כוח גדול שיכול להחזיר אותי לשפיות. הכוח הגדול הזה מזכיר לי היום כמה בעצם אין לי כוח מול התאווה ומול הרגשות שלי, אבל יחד עם זאת אני בוחר רק להיום לא להיות לכוד בציפורני המחלה אלא ללכת יחד איתכם בדרך הגדולה ולפנות ממנה עוד מכשול אחד מהריסות עברי.
מחר אני יכול להפסיק לעשות תוכנית אם אבחר בכך, אבל עד מחר אלוהים גדול.
הוא זה השאיר אותי נקי היום, באסירות תודה כי אם הייתי מסתמך על הרצון העצמי שלי לבדו, הייתי במקום אחר לגמרי הערב.

תודה על הדברים. מחדד מאוד  את שורש המחלה.  'ריכוז עצמי'.

כייף לקרוא, תתחבר ותשתף ונראה ניסים.

מיוחד מאוד.
לפעמים מפחיד אותי לראות עד כמה המחלה הזו עם שלל פגמי האופי שמתלווים אליה עיוותה לי את החיים בכל מקום שהייתי בו, מצד אחד נראה כאדם מוצלח ומוכשר ובעצם בפנים הכל חולה ומעוות.
כמו שכתבת, אני ואני ואני...
עם כל כך הרבה אני, מה כבר יכול להיות חוץ מ...

אני עדיין שומר מפתחות לדלתות שפעם פתחתי
הם מרשרשים אצלי עכשיו בכיס
אני יודע איפה גר הסבל שלי

אני עדיין שומר מפתחות לדלתות שפעם פתחתי
אולי אציץ רק לרגע
ואמצא משהו אחר שפספסתי

יש שם דירות ומשרדים וחדרים לפי שעה
ובדידות מקיר לקיר
התאורה מעומעמת אבל מבפנים אפלה
מחלומות מוגפים ואובדן שליטה

אני עדיין שומר מפתחות לדלתות שפעם פתחתי
ובצד השני
מסדרון
ובסופו את, פורטת על חבלי כביסה
ומבעד לתריסים ברושים מתכופפים כדי לשמוע אותנו מדברים מעל לצלחות
ואני לא נועל את הדלת
ואין יותר כעס

אני עדיין שומר מפתחות לדלתות שפעם פתחתי
אבל עכשיו אין לי צורך בהם
אני תולה אותם על הוו בכניסה
הגעתי הביתה

אוהבים אותך, אבל אני זרקתי לים את המפתחות,
אוהבים שוב.

ינון עמוס כתב on 19 יוני 2017 13:03:


ראיתי פעם תמונה של חמור קשור ל.... כסא

החמור לא יכול לברוח. הוא קשור. הוא אפילו לא קולט שהכסא יכול מונע בעדו מלקום ולעזוב. הוא יכול ללכת ולקחת איתו את הכסא לכל מקום.

בואו לא נהיה חמורים

לא ייאמן שחלפה שנה מאז שהפסקתי לעשן. נכון, לא הצטרפתי לתוכנית בשביל זה, אבל קיבלתי על הדרך עוד מתנה יפה, וגם היא רק להיום.

למען הכנות אקדים ואומר ש"לגמתי" חצי סיגריה בכנס השנתי, ושאפתי לריאות בשתי הזדמנויות אחרות, אבל זה תמיד נגמר אותו הדבר: השתעלות מביכה ולא מוכרת, ותחושה לא נעימה בגרון.

זה פשוט הפסיק להיות הרגל אימפולסיבי. יכול להיות שאני כבר לא הייתי חייב מנות קצובות של ניקוטין כדי להעביר את היום?

עבורי סיגריה הייתה זמן איכות לרחמים עצמיים, ואני מכור גם לרחמים עצמיים. פעמים רבות הייתי מדליק סיגריה לבד ו"נרגע" מטעויות שעשיתי והיו כמובן כולן באשמתי ובשליטתי המלאה: עם התאווה, עם הזוגיות, עם עבודה, עם הלימודים. חמש דקות פלוס מינוס של הלקאה עצמית בלי פילטרים.
לפעמים הייתי מעשן לצד האלכוהול, בשביל הכיף: לשכוח, לשמוח, להעניש את עצמי. למרבה הצער גם האלכוהול כמו התאווה לא היה התשובה ולא עזר לי להרים את הראש, אלא להיפך.

אני לא אומר שאי אפשר להינות מסיגריה, אבל אדם אובססיבי כמוני שטובע במים האפסיים של שלולית הריכוז העצמי, לא יכול להינות מסיגריה כי הוא יעשן יותר מידי או פחות מידי או בזמן הלא נכון ויחטוף בחילה אבל ימשיך לעשן בשרשרת וידליק את הסיגריה הבא בעזרת הסיגריה הנוכחית וכן על זה הדרך. אני זוכר היטב עשן מיתמר מסיגריות בוערות על גג הבניין שבו עבדתי וזוכר את המחשבות שעברו לי שם בראש.

אז מה נשתנה? לא ספרתי ימים ולא פתחתי מעגלים ולא שיתפתי חברים בתאווה לסיגריות. מה כן? ייתכן שהדבר המרכזי שקרה הוא שהפכתי בזכות התוכנית, רק להיום (!!!) לאדם קצת פחות אובססיבי: לקחתי את העצבים שהשקעתי בסיגריות ותיעלתי אותם למקומות אחרים, בתוכנית כמובן, אבל גם מחוץ לה: הלכתי לשחות, התחלתי להתפלל קצת יותר. מצאתי את השחרור שקיבלתי בעזרת הניקוטין במקומות אחרים.

לא הפכתי ל"אדם אחר" בזכות התוכנית. אני אותו מכור, עם אותם פגמי אופי, שמנסה לעבור את היום הספציפי הזה יותר שפוי ושלו ומחובר לאלוקים ולחברים ולמציאות סביבו. באסירות תודה רק להיום אני לא צריך תאווה או אלכוהול מסך עשן שיפריד ביני ובין כל אלה. אולי עוד שעה זה ישתנה, אבל היום זה המצב ואני חייב ללמוד לחיות רק להיום.

חשוב לי להזכיר לעצמי גם עכשיו, ברגע זה, כמה אני חסר אונים וכמה איבדתי שליטה על חיי. בכל יום אני חייב להזכיר לעצמי וחייב גם שאחרים יזכירו לי גם כן. זה שיש לי יותר מ-300 ימים של נקיות מתאווה וגרורתיה (כל יום רק להיום), אבל זה לא אומר שכל אותם ימים היו במפוכחות וזה לא אומר שלפני אותם 300 ימים לא עשיתי דברים לא שפויים בחוסר שליטה מוחלט, במשך שנים ארוכות. יש עוד דרך ארוכה לעשות אבל אסירות תודה על מה שיש ויש המון. אסירות תודה על אבא אוהב, על ניסים גלויים שהוא עושה לי בחיים,  , על הפורום הזה ועל החברים היקרים, על המקום שאני נמצא בו היום. לא העזתי לחלום עליו כשהייתי שקוע במחלה. כל יום רק להיום.

כייף לקרוא, תמשיך איתנו, שמח על הדרך שאתה עושה, המון תקווה נשמע בין המילים.
אוהבים וחיבוק.

התחלתי לעבוד 200 מטר ממקום שהשתמשתי בו בעבר.השימוש שם היה עוד קו אדום שחציתי. 
לא רחוק משם השתמשתי באופן קיצוני יותר שבנסיבות אחרות אולי היה צריך לשלוח אותי לעוד שתי תוכניות.
לא מזמן עברתי דירה לרחוב שהשתמשתי בו בשני מקומות שונים.
לאחר מספר שבועות פגשתי בבית הכנסת מישהו שהשתמשתי איתו בעבר. 
ובאופן כללי כשחושבים על זה, מידי פעם אני רואה אנשים מהחיים ההם שהם גם החיים שלי בכל מיני מקומות שאני מסתובב. זה בלתי נמנע ואני לומד לקבל את זה.
באסירות תודה עד היום, בזכות התוכנית ובזכות הספונסר, יכולתי לקבל את עצמי ואת העבר שלי: אני אדם חולה, אלה הדברים שקרו. הם באמת קרו בחיים שלי, אני מפסיק להתכחש ולמצוא תירוצים. 

אבל אתמול נסעתי לעיר אחרת, לאזור שנמנעתי להגיע אליו מאז שעזבתי.
אתמול חזרתי לזירת הפשע הכי גדולה שלי. למקום שהביא אותי לקצה, לשכונה שהשתמשתי בה בחוסר שפיות כל כך קיצוני שברחתי ממנה לחו"ל לתקופה מסויימת. כשעזבתי, הבטחתי לעצמי שלשם, לאזור הזה, אני לא חוזר. באמת לא יכולתי לשאת את מה שאירע שם, ברחובות, בחנויות ובעיקר בדירות. עולם תת קרקעי שלם שמסתתר מתחת לפני השטח. רק מי שמחפש באמת יכול למצוא בביבים של השכונה הנעימה למראה.
בימים שלפני הנסיעה המתוכננת הרגשתי מועקה אמיתית. התלבטתי אם כדאי ללכת לקבוצה בסמוך לכמה וכמה מקומות שמציפים בי זכרונות כה רעים. היום אני יכול להגיד אסירות תודה גדולה שהגעתי.
כל הפחדים כמעט קרסו תודות לאבא אוהב. אני לבד לא הייתי מסוגל בוודאות. 
אז, כשהייתי שם לבד, לא הייתי מסוגל. 

אחרי שנגמרה הקבוצה דיברתי עם חבר על הרקע הנפשי שלי. מה בעצם חיפשתי שם, כשגרתי בשכונה הזו?

להרגיש רצוי
שיקשיבו לי
שלא אהיה לבד
שיחמיאו לי
למלא את תחושת הריקנות
שיגידו לי כמה אני חכם ויפה ומוצלח
וכמה לא יכולים בלעדי
רציתי לשלוט ברגשות של אחרים
רציתי לשלוט בחיים של אחרים
ובעיקר, כנראה, רציתי להרגיש נאהב.

אבל לא הייתה שם אהבה כי התאווה הרגה אותה פעם אחר פעם 
כן היו אובססיה, תלות, שנאה עצמית ושתלטנות במנות גדושות.

הרבה פעמים שאל אותי המטפל אם לא מגיע לי משהו יותר טוב, קשר אמיתי, הדדי, שמתרחש במציאות ולא בעיקר בתוך הראש שלי.
עניתי לו שלא. לאדם שעשה את מה שאני עשיתי לא מגיע להיות נאהב.

רק להיות אני יודע שמגיע לי:
מגיע לי שיאהבו אותי באמת
מגיע לי לאהוב את עצמי
מגיע לי קשר אמיתי 
מגיע לי לחיות חיים שלא מבוססים על הרס עצמי 
מגיע לי למרות הכל ובגלל הכל