אהבתי מאוד את הרעיון שלך. אף פעם לא חשבתי על זה
אנסה את זה על כל הדברים שיש לי לעשות בבית, רק בצפייה שזה לא יעצור אותי מלעשות עוד דברים

המסע שלי עכשיו, מאז הנפילה הקודמת שונה מהפעמים הקודמות.
אני יודע שכל הזמן חוויתי את התחושה הזאת של " עכשיו זהו". אבל כאן אני מרגיש שונה. אני יוצר קשר עם חברים, לא הססתי הרבה שבוע שעבר בשיחה חיה, וסיפרתי את הסיפור מול כולם בטלפון (ברעידה, ובנשיפה עד שנרגעתי), אני יוצר יותר קשרים ומוציא את הבעיה שלי החוצה. ואני כמעט "שוכח" שאני מכור. טוב שיש מייל יומי להזכיר את זה.
השינוי המשמעותי, זה שהתשוקה להתעסק סביב מין לא מעסיקה אותי כל הזמן. לפני כן, גם כשהייתי מפסיק הייתי כבר חושב על הפעם הבא, על "אם זה היה מותר איזה כיף זה היה".
לא! זה לא מעניין אותי,עכשיו, זה לא מעסיק אותי. מעסיק אותי מה שאני רוצה להתקדם בחיים.

תמשיך בדרך, תהיה חזק בסוף נצא מזה,
חבל שלא שמרתי את מספרך, מוזמן להתקשר אלי.

אתה צודק אבי שבסוף נצא מזה, אבל במונחים של התכנית, וכן דרך מה שאני חווה כרגע, אני חושב שנכון יותר שיוצאים מזה, כלומר "כל הזמן אני יוצא מזה". מאז שהשתפשפתי עם המושגים של התכנית, אני מבין שהמודעות היומיומית היא זאת שמביאה אותי למקום הבריא. אם נרדמים בשמירה, אין סיכוי, ההרגל חדר כל כך הרבה להרגלים שלנו. אם חז"ל אמרו לנו שכיון שעבר אדם עבירה פעמיים ושלש נעשית לו כהיתר, על אחת כמה וכמה מי שכמוני עשה את זה כמעט או יותר מעשור שנים! אבל אין לאבד שום תקווה, כי ברגע אחד, כשמחליטים להפסיק ומשתמשים בכלים הנכונים, אז יוצאים. אולי זאת כוונת הכתוב "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", כל הזמן יוצאים, לא רק אירוע חד פעמי, במיוחד עבור עם ישראל שהיה כל כך הרבה שנים עבד, עם מוחין דקטנות (כדברי המדרש נדמה לי).
זה מעלה אצלי רעיון  שלמדתי לפני זמן מה על כך, שלעתיד לבא הקב"ה שוחט את היצר הרע, לצדיקים הוא נראה כהר גבוה, ולרשעים הוא נראה כחוט השערה. ושניהם (הצדיקים והרשעים) בוכים- הללו (הצדיקים) אומרים איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, והללו (הרשעים) אומרים איך לא יכולנו לכבוש היצר הקטן הזה. וההסבר הוא שבתחילת דרכו, האדם נמצא מול יצר שלכאורה אין לו סיכוי לכבוש, נראה כהר גבוה. אלמלא הקב"ה עוזרו, אין לו סיכוי, אבל לאחר מעשה, האדם מגלה שבפעולה קטנה מצדו, הוא הצליח, וכל הכח בא לו מלמעלה. אבל לבסוף מי שכן נלחם, נותנים לו את כל ההצלחה בידו, ולכן הוא בוכה מזה שהוא לא ציפה שכל ההצלחה הזאת באה מידו שלו. מזה אפשר ללמוד, שבפעולה תמידית אמיתית ואפילו קטנה, מגיעים להצלחה.
ובעצם גם הפעולה הקטנה היא לא כל כך קטנה אם מסתכלים על כל החיים. אבל אני חושב כל יום: היום אני יוצא ביד רמה- היום כולנו יוצאים ביחד ביד רמה
מאחל לכולם אחלמה יומיומית.

 

שמחתי לשמוע שאתה בקשר עם חברים, תמשיך איתנו, אין מילים.

בתקופה האחרונה אני מנסה להשתמש בשבועה כדי להימנע. אני חייב להגיד שזה משפיע עלי לטובה. אני מרגיש שהשבועה אוסרת את ההרגלים הלא נכונים שהתרגלתי בהם. פשוט ההרגלים האלה אסורים כמו בבית מאסר, אין להם מקום להתבטא בפועל.
אחד מהחברים כאן הזהיר אותי להיזהר בזה. הוא בעצמו הצליח לעמוד בשבועה במשך חצי שנה, אבל לאחר מכן קרתה נפילה. המחשבה על זה ערערה את הבטחון העצמי שלי. אולי אני רק בהשליה שהכל בסדר, אולי זה לא יצליח. הימים האחרונים הייתי עסוק במחשבה "מה יכול לגרום לשבועה להצליח?". אחרי הרבה התבוננות, הגעתי למסקנה שכמו כל דבר, אם זה נעשה בחוסר הסכמה פינימית זה עלול להיות שברירי. כלומר היתרון של השבועה הוא להתמקד במחשבה שאני לא רוצה את הדרך הקודם  שהייתי רגיל בה, ולהתמקד ברצון הזה- ולבטא את השבועה הזאת בהתלהבות, מספיק לכאורה כמה שניות- וכך לא צריך להיות כל יום כל היום להיות בהיכון. אבל גם כמה השניות האלה מצריכות רצון אמיתי, רצינות, הסכמה פנימית, התלהבות.
ברגע האמת, בו צריך לחדש את השבועה, איך מגיעים למצב הזה? זמני מעבר הם מסוכנים! איך אני אביא את עצמי למקום הנפשי הזה, הטהור והרוצה בטוב? עצם זה שאני שואל את עצמי, זה סימן טוב.
הבוקר, הקשבתי לראיון ברדיו של הרב רונצקי (שיזכר בטוב) בעקבות המחלה שהתגלתה אצלו תוך כדי הניסיון שלו לתרום כליה. הסיפור כשל עצמו מצריך הרבה התבוננות, יש הרבה מה ללמוד ממנו (לדברין הסיפור הזה הולך להתפרסם בעלון עולם קטן- יש גם אתר אינטרנט שלהם). אבל המשפט שהייתי צריך לשמוע הגיע בסוף השיחה הארוכה (לא הבנתי למה אני צריך להיות תקוע בפקק תנועה כל כך הרבה זמן, אבל הנה התשובה הגיעה בסוף):
הקריין שאל את הרב מה ההרגשות שלו כשהוא גילה שהיה לו סרטן. הרב ענה, שהוא הרגיש שזו מתנה גדולה מאת ה', וגם הוא הרגיש החמצה מהמעשה שהוא רצה לשות ולא הצליח. וכן שהוא לקח על עצמו ללמוד תורה יותר זמן ובעיון. הקריין התפלא: לכאורה אדם ללא יראת שמים שמקבל מתנה כזאת יגיד, "אוי כמה אני צריך להנות מהחיים" אבל הרב מגיע למסקנה שעליו ללמוד יותר בעיון, איזה הבדל תהומי!
והרב עונה לו: "הם צודקים! זה בדיוק מה שאתה מרגיש, כמה עלי להנות מהחיים! אבל איזה תענוג יותר גדול מללמוד תורה?! תענוג פיזי, נפשי, הכל!"
התמלאתי שלווה פנימית בשיחה הזאת. לא משנה מה עברתי עד היום, לא משנה כמה נראה לי שפספסתי דברים שלא עשיתי, (ואולי דוקא בגלל שפספסתי אני יודע עד כמה כל רגע יקר)-אני רוצה להנות מהחיים בצורה אמיתית. גם השבוע, אני מפנה את מבטי ומחשבתי ודמיוני, ממה שגורם לי לשקוע לשווא. אני מחליט להתקדם!
בהחלמה שלמה לכולנו

שלום לך ידידי היקר ברכה והצלחה ,אני מאמין שבסופו של דבר אדם צריך להימנע מהחטא בזכות עצמו ולא בגלל שהוא עשה אינטרנט חסום לגמרי ולא בגלל בגלל שבועה מעבר לבעייתיות שיש אם עוברים על שבועה ,פשוט כל דבר חיצוני יש בעיה איתו ,כי האדם תולה את ההצלחה שלו בו ,וזה בעיה .לדוגמא אדם שחושב שברגע שהוא ישים איטרנט כשר זהט הוא בטוח יצליח ,בוודאות הוא ייפול ,כי לשים אינטרנט כשר זה אוליי עשר אחוז מהדרך להצלחה ,עדיין תמיד שמונים אחוז מההצלחה חייבים לבוא מהבן אדם כי כשהבן אדם משנה את עצמו ,אז זהו הוא בן אדם שונה ,אבל כשבן אדם אונס את הסביב כגון שם רק אינטרנט כשר וחושב שזהו זה טעות כי מה יקרה כשפתאום ייפול לפניו מחשב ללא חסימה ,מייד המוח שלו יגיד לו זהו אתה לא יכול להתגבר ,כי הוא הרגיל את עצמו לחשוב שהוא תלויי בגורמים חיצוניים כגון אינטרנט כשר או כל דבר אחר יכול להיות בן אדם שמרגיל את עצמו לא לחטוא בירושלים ,אבל מספיק שהוא יוצא מירושלים פתאם הכל חוזר אליו וניהיה לו דחף אדיר ,לכן למעשה הכי חשוב הוא לשנות את עצמך ,ופחות להיתלות בגורמיים חיצוניים שאונסים אותך ,אם כי פעמים זה עוזר לעלות על המסלול הנכון ,אבל אף פעם זה לא יהיה מה שיגרום לך להישאר על המסלול ,להישאר על המסלול ,זה רק על ידי שינויי פנימי ,ולכן אני חושב שבגלל זה חבר שלך אחרי חצי שנה נפל...... 

לזה התכוונתי בדיוק. אי אפשר לעזרה מבחוץ ללא עזרה מבפנים, כלומר הסכמה פנימית, וגם מאידך הרצון הפנימי לא יכול להחזיק מעמד כשאין גורם חיצוני שמזכיר "זה, לא בשבילי"

קוראים לזה "ביחד" 

אולי זה מתנה?

ראיתי הבוקר כתבה בערוץ 7, www.inn.co.il/News/News.aspx/319228

מאוד מעניין אבל גם מאוד מדאיג, על השימוש וההתמכרות שלנו לאינטרנט בכלל.

האמת היא שגם אני חשבתי קצת לאחרונה מה גורם לי לגלוש לפעמים למדרון חלקלק של צפיה בתכנים בלתי הולמים.

מה ששמתי לב הוא שתחילת הירידה מסומנת בזה שאני מחפש משהו שמרגש אותי (די פשוט להגיד את זה, אבל להבחין בזה בפועל ממש, זה כבר יותר עדין), ולכן אני מחפש משהו יותר ויותר מרגש, משהו שיגרום לי לתחושה נעימה מרגשת חזקה עוצמתית.

סליחה על ההשוואה, אבל ממה ששחשבתי לאחר מכן, הגעתי למסקנה ש3 דברים הם נותנים את הסיפוק הזה: לימוד התורה, הקשר הזוגי, ואינטרנט.

ההבדל בין 2 הראשונים לבין האחרון, הוא שהראשונים דורשים השקעה כדי להגיע למבוקש, לעומת אינטרנט שהוא זמין.

אבל כגודל ההשקעה, כך גודל התחושה הנולדת מזה, שהיא איננה רק חולפת אלא קבועה ובונה.

אם כך, אנחנו הורים של דור חדש, ולפני שהדור החדש יפול מבלי שאף אחד לא יבין אותו, אנחנו הדור המעבר שיכולים להבין את התחושה, ולהכין את התרופה למכה על ידי שימוש נכון באמצעים שלנו.

תודה על הקישור אח יקר

שמעתי את הדובר הזה 'תמיר לאון' מדבר בכנס ירושלים האחרון על 'דור המסכים' ג"כ.

היו בפאנל שדיבר על זה עוד כמה רבנים אישי חינוך ואנשי מקצוע, והוא היה שהיה כמעט היחיד בלי הכיפה, היה  הכי חריף מכולם, עד כמה המצב של בני הנוער כבר קשה.

אנשי החינוך והרבנים דיברו על פיתרונות, והסתכלות חיובית גם על המצב.
הוא טען שהם כולם בהכחשה אחת גדולה.
הא לא נתן פיתרון, מעבר לחקיקה ודברים מהסוג שעושים היום נגד עישון סיגריות.

ידידיה מאיר כתב על זה פה - המסכים מחרפנים לכם את הילדים

שנזכה כדבריך להכין את התרופה למכה, לא להקדים אלא להכין,
כי המכה כבר משתוללת בשטח ופוגעת קודם כל בנו.
יום טוב ומבורך.
 

נכון אחי,
צריך להכין תרופה, אבל כמו שהוא מסביר שם, אנחנו הדור שחווה ההופעה של המסכים, יש לנו יכולת שליטה גדולה יותר מהדור שנולד באמצע. ואם כן, חסד עשה עמנו ה', שהוא נתן לנו להרגיש את גודל הנפילה שניתן להרגיש בעקבות גלישה לא הולמת ויחד עם זה, כלים אולי יותר מתאימים כדי לרפא את עצמנו, ובע"ה ליזום את הדרך שימנע את הנפילות הכואבות האלה לדור החדש.
זה נשמע אולי קצת אידיאלי מה שאני אומר, אבל ללא חלום לא מתקדמים.

היום נפל לי אסימון.
בעצם המחשבה הזאת ליוותה אותי די הרבה זמן עד שהגעתי אל המסקנה של היום.
לדעתי, אני מורכב מכמה רצונות מתחלפים, ובהקשר שלנו לפעמים לקדושה ולפעמים להיפך.
אמנם, עצם זה שאני כאן, מראה שהרצון לקדושה, או יותר פשוט, הרצון להישאר שפוי/ נקי/ בריא הינו יותר חזק, כי הוא יותר תמידי. למרות שלפעמים נראה לי הפוך, שדוקא הרצון לתאווה חזק יותר, כיון שהוא מגייס אצלו את כל כוחות הנפש, והוא מתבטא בעוצמה חזקה, אבל מה שנשאר לאורך זמן ואיננו משתנה הוא הרצון לקדושה. כנראה שזה רצון יותר חזק, שמצליח לשרוד את כל תהפוכות הנפש.
אולי אחת מהסיבות שיש לנו משיכה גדולה כל כך לתאווה, זה דוקא בגלל העוצמה של חיים שאנו מרגישים בחוויה הזאת. (עוצמה חזקה כל כך שהיא מעל חווית החיים הרגילים שלנו).
ייתכן לפי זה שבתת מודע שלי, כיון שאני נמשך לחוויות בעלי עוצמה חזקה, אני נמשך לא רק לחוויות כאלה מצד התאווה אלא גם מצד הקדושה- כלומר בחיפוש אחר התאווה, בתת מודע, אני אולי מחפשים גם את העלייה המרוממת לאחר הנפילה.
לכן קשה לשמור על אורח חיים לגמרי נקי מתאווה, כיון שלא מרגישים בזה עלייה מרוממת, ונדמה לי שאני בתהליך מייבש.
והתשובה לכך פשוטה: אמנם ירידה לכוון עליה היא חוויה נפלאה (כמו ברכבת הרים) אבל גם עליה איטית ומדורגת עושה את שלה ומרוממת. והיא מרוממת עוד יותר בגלל שהיא בונה שלב שלב עם יסודות חזקים ואיתנים. (הדוגמה לכך היא התחושה שלאחר נפילה, שנותנת להרגיש שכאילו כל מה שבניתי לפני כן צריך לבנות מחדש, לעומת התקדמות ללא נפילה שנותנת תחושה שאני בונה על גבי מה שבניתי עד עכשיו).
סוף סוף יש גם סכנה להגיע באמת לתהליך מייבש, ואם כן כאשר התחושה הזאת מאותתת , יש לתת עליה את הדעת כדי לחוות חוויות מרוממות בצד הקדושה.