איזה גרוע יצא לי.
הכועס בא למחות על זה שאתם לא כותבים הרבה לאחרונה וכנראה הטעות היא שלי אם הבנתם את ההיפך.
סליחה.
ותודה.

דווקא לא. אני פשוט לא כזה מבין בענייני פורומים... הפורום היחיד שחרשתי עליו, לשמחתי, הוא זה. [לאחרונה באיזה פורום שכתבתי בו בעניין הצעדים, מישהו כתב תגובה, וחשבתי שהיא נגדי. אחר כך הוא הסביר לי שהוא כתב <צ> שפירושו ציניות, ושבגלל הוא התכוון לעקוץ את המתנגד לתכנית, ושרואים שאני לא מורגל בפורומים...

וחלאס עם ההלקאה העצמית! ;)
אני יודע שזה כיף. גם אני ממש נהנה מזה, אבל בתכל'ס, זה לא מוביל אותי למקומות טובים...

הדבר שאני הכי מרגיש בצום זה כמה אני שונא שמכריחים אותי לעשות משהו שלא מתאים לי וגרוע מזה כשאני 'מחויב' לוותר על משהו שאני רוצה.
שונא.
זה ממש מרגיש לי ילדותי ומטופש אבל זה מדהים כמה אני מרגיש רע עם זה.
פתאום אני לא מבין איך שרדתי שלוש (כמעט) שנות 'שיעבוד' בצבא.
מאידך זה מסתדר לי עם דפוס פעולה שחזר על עצמו הרבה במהלך חיי ובעת האחרונה התגבר לקיצוניות מיוחדת.
זה גם ממש מפחיד- כי איך אפשר ללמוד/ לעבוד/ להקים בית או כל דבר שהוא מבלי מסוגלות ונכונות לוותר בחיים ולהקריב מעצמי?

לא יודע אם הנקודה מובנת.
אני מבין אותה ומבין שאני בבעיה.
ושאין פיתרון שלא מתנגש ראש בראש עם הבעיה.
אז אני הולך לישון.
לילה טוב וצום קל.

מבין אותך מאוד.
אני גם שונא צומות בגלל מה שהזכרת

טוב לשמוע ממך תשובה שלימה! (אני תוהה לאחרונה למה בחרת בברווזון הזה...)
אתה מובן לגמרי. גם אני שונא לעשות את מה שאני לא רוצה.
בתכנית למדו אותי לעשות "פעולות הפוכות", כלומר דברים טובים שנכון לעשות אותם, אבל ממש ממש לא בא לי לעשות אותם.
האמת, שעד היום אני לא ממש חזק בזה. אני באמת חושב שזה יכול לעשות לי את החיים טובים הרבה יותר.
כמוך, גם אני בבעיה, גם אני תקוע בתחושות האלה (כמו למשל שאני צריך לישון עכשיו וממש לא בא לי. ואגב, נראה לי שאין מצב שהייתי שורד בצבא בלי כמה פעמים של כלא צבאי...).
אבל אולי אם במקום להיות בבעיה, נהיה בפתרון = פשוט נעשה מה שלא בא לנו, למרות שזה מתנגש ראש בראש עם הבעיה וההתנגשות הזו כואבת, אז אולי החיים שלנו יהיו טובים יותר.

נ.ב. יש כל מיני סוגים של "פעולות הפוכות". יש במערכות יחסים בין אנשים, ויש גם עם התכנית. ממש לא בא לי להתקשר / לקרוא / לכתוב / ללכת לקבוצה וכדו' ואני עושה את זה...

בחרתי בברווזון כי הוא היה הכי חמוד.

נגמר הצום ואני מבסוט.
ומחר הולך לעבודה...
ואל תבינו לא נכון. אני מסתדר בעבודה, לא סובל, כמעט נהנה. ומרוויח כסף.
אבל זה מגביל אותי בשעת ההליכה לישון, זה מונע ממני לסוע לירושלים מחר לעניין שרציתי כי למחרת עובדים וזה גורם לי לאכול כמה סנדוויצ'ים קטנים לכל אורך היום עד שאני מגיע הביתה עייף ואוכל קצת אוכל קר של אמא ומתארגן לפעילות ערב קצרה ולמיטה.
יותר נהניתי בתקופה האחרונה שבה יכולתי לעשות מה שבא לי מתי שבא לי בלי דאגות ומניעות.

כזה אני. מפונק ואנוכי.

אבל אולי משהו ב'פעולה ההפוכה' שהעבודה הזאת בשבילי ( האמת היא שהמושג עבר לי בראש כשחיפשתי עבודה) יעשה איתי טוב.
ואולי בעוד יום יומיים אני אשבר ואברח מהעבודה.
אלוקים יודע.

לילה טוב.

אני מוקף בעולם שלא מוכן לתת בלי לקחת.
הפלאפון שלי לדוגמה הוא כלי מדהים שמאפשר לי גישה לכמויות בלתי מוגבלות של מידע בכל רגע ובכל סיטואציה.
מאידך הוא כל כך מושלם שאני לא מצליח לעזוב אותו גם כשאני צריך לישון/לעבוד/ללמוד/לחיות... ( ובואו נשים שניה בצד את העובדה שהוא מין זונת כיס בחינם וללא סיכון כמעט - וסליחה על הבוטות )
או אוכל טעים לדוגמה.
הוא כיפי הוא שם כשאתה זקוק לנחמה. הוא מספק ומענג ובואו נודה על האמת- הוא מחזיק אותך חי בעולם הזה.
או הדת.
היא נותנת לך מה להאמין בו. לחיות בשבילו. היא מעניקה לך מסגרת. תקווה. ואפילו ניצחון על הפחד מהמוות. אבל היא דורשת- עשה כך אל תעשה אחרת.
והאתר הזה שמור עיניך.
הוא נתן לי תקווה. אמון בעצמי. הבנה שיש סיכוי ושאני לא לבד בעולם.
אבל אפילו הוא לא מוכן לעשות את העבודה בשבילי והוא דורש ממני עבודה עצמית והשקעה. ועל הדרך הוא מערער לי את התפיסה של מצבי כחטא, יצר, נפילה ויוצר עולם חדש שבו אני לא חוטא אלא חולה נפש ומה שאני עושה הוא לגיטימי אבל צריך להפסיק. ובינתיים תוצאות הביניים של ערעור היסודות הזה הם שאני מאונן בלי חשבון כי זה בסדר- אני חולה אבל כבר לא באמת קריטי שאתפלל במניין כי- 'תראה על מה אתה מקפיד כשאחר כך אתה הולך לאונן בשירותים'.

בקיצור אני מצליח למצות את החסרונות של כל מה שאני פוגש בעולם ולשחות את חיי בתוך כל הסחלעע הזה.

ועכשיו אני מרגיש שעברתי את גבול הטעם הטוב עם כל התבכיינות הזאת ובמקום לכעוס על הפלפון שמכלה את זמני יצאה לי מסה על למה אני ממשיך לחלום על התכנית ולא נכנס אליה כמו שצריך - וגם היא יצאה מעפנה.

אבל אני אשלח את זה שישאר בשבילי- כי יש פה דברים חשובים בשבילי גם אם זה נראה כמו גיבוב מילים.

תשובה שלימה כתב:

פעם ראש השנה היה מלחיץ אותי כי זה זמן של חשבון נפש וקבלה לעתיד ורצון לשנות. ואחריות לשנות.
אז כדי להוריד לחץ ניסיתי להגיד לעצמי שזה בסדר. אין צורך לתקן הכל ולשנות הכל ולקבל קבלות.
החלטתי לקחת את החג רגוע. בלי לחץ.
אז איחרתי לתפילות (הגעתי- נקודת אור) מלמלתי אותם כשירת הזרזיר והמסור החשמלי והעברתי את טונות הזמן הפנוי במהלך התפילה בפנטזיות (כבר לא יוצא לי כמעט, בכל זאת אנחנו באה העשרים ואחת). לפחות מאוננות הצלחתי להתנזר במהלך הארבעים ושמונה שעות האלה אם כי העובדה שהדלקתי את המאוורר בחדר שתי דקות אחרי השקיעה בערב חג לא ממש מוסיפה לרשימת הניצחונות שלי בפתיחת השנה הזאת. ( אין קשר בין מאוורר לאוננות אבל הייתי חייב לכתוב את זה. זה היה די משמעותי מבחינתי כי זה היה במודע ובמזיד גמור ואני- מה לעשות- מעולם לא הצלחתי לעשות הפרדה בין דת למחלה כמו ש [נראה לי ש] ממליצים/ מורים פה).
בקיצור היה ראש השנה נהדר שהסתיים בתחושה שהמצב מורכב ולא ממש חיובי. כמו השנה שחלפה וקרוב לוודאי גם כמו השנה הבאה.

שנה טובה ומתוקה ( באמת).

אחרי החגים אני אפסיק לאונן!

הלוואי,
מתפלל בשבילך.

אני דווקא לגמרי מקבל את זה שאני דפוק לגמרי.
זה לחלוטין מסתדר עם הגישה שבה החזקתי כל החיים.

אבל אני לא רוצה להתחיל להמנע מהפעולות הסקסוהוליסטיות למיניהן. כי ממש בא לי עליהן וגם כי- לאן אברח בלעדיהן.

אז הגעתי לפה כי רציתי להפסיק לאונן בלי להבין שאני מכור ושנה וחצי אחרי התקדמתי להבין שאני מכור אומלל שבקושי חי רגע אחד בחיים שלו ומצד שני בא לי להמשיך לאונן וגם להתקדם מעבר לזה. כנראה כי זה מסמל אצלי את השעות שבהן אני כן חי .

ובעניין אחר.
אבא שלי הציע לי הלילה לצאת לפטפט קצת על חוף הים או משהו בסגנון, כנראה שבתגובה לכך שהיום במוצהר לא הלכתי להתפלל אבל גם בכללי כי הוא מודאג- וגם אמא- מהכיוון שאליו אני לוקח את החיים- וגם מהכיוונים שאליהם אני לא לוקח אותם. בכל אופן הוא ניסה- וממש יבשתי אותו. וזה כואב לי כי העצבתי אותו והוספתי דאגה לדאגותיו- וגם לאמא- בעקיפין. וחוץ מזה זו תזכורת מכאיבה על טיב הקשר האישי שיש לי ( או אין לי) כל אדם ובפרט עם הורי והאנשים הקרובים אלי שאיני מצליח לשוחח איתם באופן אישי ללא מעטה ציניות כבד ומיסוך של שותפים נוספים בשיחה.

עצוב.