שלום לכולם.

כולי תודה לאלוהים ששומר עלי נקי במשך 56 ימים, שמונה שבועות. אני כותב (וגם אומר) גם את הימים וגם את השבועות פשוט כי זה מתגלגל בצורה מוזרה על השלון. אני? כ"כ הרבה זמן? לפעמים אני שואל את עצמי אם אני בטוח שלא הייתה לי נפילה בדרך שאיכשהו שכחתי ממנה...

ב"ה שכר הכנות מול אשתי מתחיל להגיע. אנחנו פותחים נושאים, דברים שלא היה לי קל לדבר עליהם, ועושים עבודה משותפת. גיליתי שלא קורה כלום אם היא שואלת מה אני מרגיש עכשיו ואני עונה פשוט "לא יודע". יש לי בעיה בהבנת הרגשות שלי, וזה אחד הדברים שאני עובד עליהם בתוכנית. והיא מקבלת את זה. היא מאוד ביקורתית, באופן כללי. וכל פעם שהיינו מתווכחים על משהו ישר היו עולות לי טינות כלפיה. אלא שאף פעם לא אמרתי לה את זה, תמיד שמרתי בבטן עד שמתישהו זה יצא בבת אחת בצורה של בכי או כעס. ועכשיו, אפשר פשוט לומר לה. ולהגיד לה שזה מפריע לי, ולדבר על זה ולראות מה אפשר לעשות. ואני גם יכול לקבל את הביקורתיות שלה ולא לכעוס, אלא לעצור ולהעיר והשיחה נעשית הרבה פחות טעונה.

החלטתי להוסיף קבוצה אחת של אס.אי. הבעיה היא שאני מרגיש זרות. ריחוק. כל כולי משוקע פה בשמור עיניך. היום מלא טלפונים לחברים משם. ועכשיו אני רואה מולי עולם חדש, אנשים חדשים. ואני צריך ליצור קשרים. אבל בשביל זה צריך להתאמץ, להשקיע משאבים, ואני כבר עברתי את התהליך הזה לא מזמן. לא בטוח שיש לי כח לעשות אותו שוב כל כך מהר. בקבוצה האחרונה של אס.אי. פשוט מיד כשנגמר ראיתי שאין מסביבי מישהו מוכר משמור עיניך לדבר איתו והלכתי. זה היה לי ממש עצוב. חלק גדול מהקשרים נוצרים דווקא אחרי הקבוצה, ואני הולך ככה ומשאיר את כל זה מאחורי.

בזמן האחרון אני עובר על מחברות שכתבתי בעבר, בשביל כתיבת הצעד הראשון שלי. לפעמים אני מתחבר לתחושה הקשה של המצב שהייתי בו שבא לי לבכות. אני צועק על עצמי הכותב מבעד לשורות המחברת: אל תעשה את זה!אל תכתוב את זה! ראיתי גם שכתבתי על תובנה שהייתה לי שהאשמתי יותר מדי את היצר הרע. אבל באמת ההחלטה היא שלי. יצר הרע הוא לא כח חיצוני לי אלא הוא ההחלטה שלי מה לעשות עם הכוחות שניתנו לי מלמעלה. מעניין שהיום אני כ"כ חושב הפוך. לא הייתה לי ברירה אחרת. הייתי ועודני חסר אונים מול מחשבות של תאוה. אלולא אלוהים והחברים שעוזרים לי היית נמצא באותו מצב. ממש כעסתי על עצמי שכתבתי את הדברים האלה. ומצד שני ראיתי גם פעמים רבות בהם אני כותב שאני ממש מכור לפורנו ואוננות. אבל זה לא הוביל אותי לחשוב הלאה. גילוי נאות, לפני הגיעותי לתוכנית גם מעולם לא חשבתי ללכת לטיפול. זה פשוט לא היה בעולם שלי. איך פסיכולוג יכול לעזור לחוטא שכמוני? אם כבר אני צריך רב יותר טוב מאלו שיברתי איתם עד עכשיו. הלואי שיהיה לי את הכח לסלוח לעצמי על כל מה שעשיתי לעצמי מתוך תמימות או חוסר ידיעה. כתבתי שבזבזתי את כל שנותיי הטובות, את הנערות את התיכון על האוננות והפורנו. שאני מגיע חסר כל לשנות העשרים שלי. דבר שהיה נכון חלקית כי הצלחתי להתקד במקביל. זה לא פגע בתפקוד השוטף שלי. בד"כ. אבל זו מחשבה שעדיין קשה לי לעכל: שאת מירב שנותי עד כה העברתי בדכאונות כעסים מתחים וזימה, ורק עכשיו אני באמת מתחיל לטפל בזה.

אלוהים, תן לי את הכח להודות לך על מסלול החיים בו בחרת עבורי. הידיעה שזו השליחות שקיבלתי ממך. שאני הולך בדיוק במקום בו רצית אותי מסיבה לי אושר רב. עזור לי להשאר מחובר אליך.

מאוד מזדהה. לקח לי הרבה זמן להתחבר ל-SA. עדיין הלב שלי ב"שמור עיניך", ואני מרגיש שם משהו שאני לא מקבל בשום מקום אחר, אבל היום החיבור שלי ל-SA גדל והעמיק, ואני מקבל הרבה מאוד גם מהם. יש דברים שאני מקבל ב-SA שאני לא מקבל בשמור עיניך.
השבוע כנראה אלך לקבוצת SA. אשמח להיות איתך בקשר טלפוני באופן כללי, ולהמליץ לך על קבוצות ב-SA ששם כנראה יותר תמצא את עצמך.
במובן מסוים, ככל שתהיה יותר זמן בקבוצה של "שמור עיניך", גם תפגוש יותר חברים מחלימים מ-SA שמעבירים מסרים, ואז יהיה לך גם יותר חיבור עם אנשים שם.




גם לי. מאוד. במיוחד כשאני מצרף מחשבה נוספת, שאני רק מתחיל לגרד את הקצה של הטיפול בזה.
כשהגעתי לתוכנית הייתי בטוח שאחרי שנה - זהו. ניצחתי! אני המחלים שיסביר לכולם מה לעשות, ומה עשיתי כדי להגיע לשנה שלימה של נקיות...
היום, כשאני מתקרב לשנה, הגאווה לא נעלמה, אבל חדרה גם ההכרה, שאני באמת ממש רק בתחילת תחילת הדרך.

ככל שאני מעמיק והולך בקריאת המחברות שכתבתי בעברי, אני נתקל ברמה של יאוש שהולכת וגוברת. ברשותכם, ארצה לשתף ולכתוב שני קטעים שממש נגעו לליבי היום.

למה אנוכי?
ככה.
איך אפשר?
ככה.
עד מתי?
עד החתונה זה יעבור
כמה זמן?
בעז"ה כמה שפחות
מה צריך?
הרבה רצון וסע"ד
...
רבש"ע אנא עזור לי להפסיק, לגמור, להתקדם ולהצליח לעבוד אותך בלי הנסיונות האלו. למה דווקא בחלקי
הפלת נסיונות כאלו קשים? איך אני אמור להתמודד איתם? אנא עזור לי למצוא בתוכי את כוחות הנפש המתאימים
להתמודדויות האלו, אני רוצה כ"כ להתקרב אליך, לפנות את ראשי מכל השקרים האלו, להתמודד בעולם האמת, למרות
שאני יודע שיש כאלו שנועדו לחיות ולהלחם בעולם החושך. אבל מה יעודי? לחיות בשניהם? איך יכול להיות שאני מצליח להתקדם בקודש
בצעדי ענק כשמנגד אני שקוע בזוהמה? האם זה מעיד שאני לא באמת מלא זימה וזה רק תופעות לואי של ההתמכרות(... לא הצלחתי לפענח את הכתב...)
ושאם אני באמת יצליח להפטר מההתמכרות הנואלת הזאת? אנא ממך, אדון העולם שאני תלוי רק בו, אל תעזבני שם וביחוד בשעות משבר.
הדריכני באמתך עזור לי לעשות לך נחת רוח ממני ומשאר עמך ישראל.

ועוד קטע קצרצר שכתבתי מיד אחרי נפילה קשה:

ואיך בן רגע
האור הפך שחר
וכל הרגש נהיה לרפש

אני פוכר אצבעותי
ונפשי בוכה

צמאה נפשי לאל חי...
***

כשאני כותב את זה זה נשמע ממש כאילו
תראו איזה צדיק איך הוא כותב את התפילות שלו"
או משהו כזה. אבל זה הגיע אצלי ממקום כזה של ייאוש, כשהתחברתי היום למקום הזה הוא ממש הביא אותי לבכות.
הצטערתי על הנער הזה ועל ההתמודדויות שלו. ריחמתי עליו.
הסתכלתי עליו מבחוץ במבט של הורה או מחנך מודאג.

אני לא ממש יודע מה אני חושב על כל מה שכתבתי כאן עכשיו.
לתגובותיכם המחכימות אשמח.

חסר אונים מול תוכניות שאלוהים מחליט לבטל לי.

מכירים את ההרגשה? אתה כותב משהו, משקיע, בא לפרסם ובטעות החלון נסגר. ישבתי לכתוב מהתחלה אבל לדעתי הפעם הראשונה כשזה היה טבעי זה היה יותר יפה. אבל אם זה רצונו של אלוהים - אז אני מקבל את זה. אני אסיר תודה על עצם העובדה שהרעיון של מה שכתבתי עלה לי לראש משום מקום.

תודה על השיתופים שלך. כיף\כואב\משמח\מעציב לקרוא את המסע שלך. אתה מיטיב להעביר אל קוראיך את תחשותיך\מחשבותיך. השילוב הזה הוא תמהיל מדוייק של המתרחש בנפשי. אחרי שפניתי לעזרה ולא נושעתי, הפסקתי לכתוב. בכלל. נשטפתי אל התהומות ועם התאוה. כל מה שקשור בלב נכבה.  רק בהחלמה התעוררתי לחיים. גם בכתיבה. וכן, כמו לרבים פה, לא פעם התאיידה לי תגובה ונמחק לי מאמר. היה מתסכל ולא נעים. תכל'ס גדלתי, גם שם. המקום ימלא חסרונך.. חיבוק.

לגבי השייכות בקבוצות של SA- זה משהו שמאוד הפריע לי ועדיין קצת מפריע והמגיב מעלי יכול להעיד כמה בכיתי לו על זה, באסירותודה גדולה לאלוהים אני חווה שם שינוי גדול ואין לי ספק למה זה.. שירות! רק זה.

שלומק'ה
תודה רבה על השיתופים שלך. ועל קטעי היומן. אני נבוך מכדי להביא לכאן את קטעי היומן שלי...
כששאלתי איך להתייחס לדברים שכתבתי אז, שכמו אצלך מכילים הבנה ברורה של עומק הבעיה והכרה בכך שמדובר בהתמכרות, יעצו לי לשאול את עצמי: מה לא עבד לי שם. מה יש לי היום בתכנית שהיה חסר לי אז.
בהצלחה. חיבוק

שלום שלומק'ה.
תודה על השיתופים הנוגעים גם בי. נזרקתי אחורה לאותם שנים של התמודדות מלאה צער, תסכול ולבסוף ייאוש. גם אצל פעם היה המוניטור רועד מהתרגשות כשניסיתי להפסיק, לעשות מה שיכולתי כדי להתמודד עם התאוה עד שהמוניטור הפך לקו אחד רציף... התיאשתי. עד לאותו יום בו הגעתי הנה ורוח אלוקים החלה מנשבת על העצמות היבשות מפיחה בהם רוח חיים.

(דרך אגב המלצתי לך לכתוב פוסטים ארוכים בקובץ וורד ולהעתיקם לפורום ולא לכותבם ישר בפורום כדי שלא יימחקו בטעות)

מדהים! לא להאמין שנער כותב את כל זה..
באיזה גיל זה נכתב? הצלחת להחזיר אותי שנים אחורה לימים היפים והכואבים, המאושרים והמדכאים. הצלחת גם לעורר בי קנאה על שיש לך כתבים מ"פעם". היה עושה אותי מאד מאושר אם היה לי כאלה משלי.

לא מספיק ותיק פה כדי להכיר אותך ולדעת מה מצבך היום לעומת אז.
לאותו נער הייתי אומר: חזק ואמץ! אתה לא בהכרח בדרגה פחותה מהסובבים אותך. לכל אחד יש את הנסיון שלו. ודרגת הקדושה שלו נמדדת ביחס למאמץ שלו לצאת משם ולהתעלות קצת. לאט אבל בטוח. עולם החושך שאתה חי בו הוא עולם קודש! קודש קודשים! תאר לך שהקב"ה הביא אותך למקום הזה שם עליך קשיים מרובים שנראים בלתי עבירים, ולמרות זאת אתה לא שם באמת אתה נאבק, אתה כותב יומן שבו אתה מעיד כמה אתה בכלל לא חלק מזה. תחשוב כמה נחת רוח ודמעות אתה גורם שם בשמים בכל נסיון לצאת מהמקום הזה ובכל פעם שאתה מחדש מנסה לא להתייאש עד כמה שאתה מסוגל ומנסה להילחם.
כולך קודש! שכרך מובטח! השם נתן לנו תורה קדושה ודרש מאיתנו לקיים אותה ככל שאני מסוגלים. מעבר לזה הוא לא דרש.. הוא קרה לנו אנוסים.
כל זמן שאתה נלחם ומבקש אתה על הגל אתה למעלה.
דמיין לעצמך ציפור קטנה שאמא קראה לה לחזור לקן אך בדרך תפס אותה חתול השכיב אותה על הרצפה ולא נותן לה לזוז, האמא מתחילה לחשוב מדוע הציפור לא חזרה הביתה, ויוצאת לחפשה. כמה היא תתרגש ותחבק את בתה אם תגלה שהציפור שלה שוכבת חסרת אונים תחת החתול אך עושה כל מאמץ כדי לצאת משם ולהגיע אליה היא מזיזה את קצות רגליה ככל שמצליחה, מנסה מלפנים ומאחור...

אתה שוכב מתחת לחתול הוא לא נותן לך לזוז, אך אתה עושה כל מאמץ אתה מזיז את קצות האצבעות ולא חוסך מאמץ כדי להצליח לעבור את המכשול.

חזק ואמץ!

האמת שבאתי לכתוב שעבר עלי יום לא משהו במיוחד. לא דיברתי עם אף חבר היום. לא הייתי יכול להשאר לשלב השיתופים בקבוצה הטלפונית, לא היה לי כח להיות עם הבת שלי, האובססיה שלי למשחקי מחשב פעלה בעוצמה היום, ועוד טרוניות כאלו ואחרות.

ואז נתקלתי בפוסט של אור בקצה המנהרה הנקרא "להדגיש את החיובי". זה לקח קצת זמן אבל בסוף זה חלחל:
הי, עשיתי היום דווקא מלא דברים. בכלל לא עבר עלי יום ריק. עשיתי כתיבה יומית ורשימת אסירויותודה עשיתי התקדמות קטנה נוספת בכתיבת הצעד הראשון שלי. למדתי סדר בוקר הייתי (למחצה) בשיעור עיון, אכלתי צהרים עם חבר ודיברנו, הייתה שיחה ממש אובה. השתתפתי בחלק של הקריאה בקבוצה הטלפונית, שיחקתי עם הבת שלי והעברתי איתה את הערב בנעימים (בחלק ממנו לפחות). היה לי יום עמוס אבל איכשהו אני רגיל להסתכל על הדברים השגרתיים ככאלו שלא נכנסים למניין, הם כאילו נעלמים מעיני. תודה על התזכורת הזאת שאלוהים דאג לשלוח לי.

לעניין נוסף - אנו יוצאים מחר לחופשה של שלושה ימים באילת (הנודעת גם בשמה עיר החטאים ). טוב בעיקרון אשתי יוצאת עם העבודה שלה כמלווה והחלטנו להפוך את זה לחופשה משפחתית במחיר מוזל עם אוטובוס צמוד...
אני מקווה שהכל יהיה בסדר בטיול - שאנצל את הזמן הרב שיהיה לי לפעולות וצעדים, שלא אפעל על התאווה שלי, שארגיש חיבור לאלוהים ותהיה לי נכונות לשתף חברים בשעת הצורך. ושאוכל לשתף פה בפורום איך היה היום (יש במלון אינטרנט ואנחנו לקוחים את המחשב שלי (עם סינון, אל דאגה...) 

כבר אמרו חז"ל שאין אדם נפטר מן העולם וחצי תאוותו בידו... :-\

הרבה תוכניות היו לי אבל עלי לקבל את זה שאלוהים רוצה שאספיק רק חלק קטן מהם. כך מצאתי את עצמי כל יום מימי הטיול בשבוע שעבר עם המון רצון אבל ללא זמן לפעולות - או שהיתי במקום ללא קליטה, או שהייתי ללא אפשרות לדבר בפרטיות, או שאשתי רצהתה אותי לידה וכן הלאה. ב"ה שהצלחתי לא להתעצבן על זה שאיני מספיק את תוכניותי ואף הבנתי שאת סדר יומי יקבע אלוהים. שחררתי, הרפיתי, והתמקדתי בלהינות מהטיול. מהאנשים סביבי. התרעננתי. קיבלתי כוחות חיים חדשים להחלמה, ללימוד בישיבה, ואף כמה חוויות חיובית נכנסו לתוך מסע ההחלמה שלי.

ביום הראשון עצרנו בדרך דרומה בנחל מדברי למסלול קצר. המדריך אמר שלאנשים שמתמודדים עם בעיות נפשיות (היו כמה כאלו שיצאו איתנו לטיול) המדבר יכול לעשת רק טוב. עברה לי בראש המחשבה שגם אני מתמודד עם בעיה שהיא נפשית בחלק גדול ממנה. אז אולי גם לי המדבר יעשה רק טוב. הסתכלתי סביב על המרחבים המשמימים ואמרתי לעצמי שבמובנים רבים הנפש שלי אכן דומה למדבר הזה. זמן רב חשתי כי ריקנות עצומה שוררת בה בעקבות חוסר יכולתי להתרומם מעל התאווה שלי. אולם כאש מתחילים לצעוד נתקלים בשפע של חיים. שיחים מבצבצים מכל מיני סדקים באדמה, עצים שאפילו פורחים ומלבלבים בתקופה זו של השנה, פרחים ושרידים של שטפון שפקד את המקום לפני כמה שבועות והותיר מים זכים להקוות על אדמת המדבר. יצורים חיים קטנים וגדולים שחיים על גבי המדבר הזה הוכיחו לי שהמדבר אינו ריק כפי שהוא נראה. גם כשהגעתי להחלמה התחלתי להבחין בכוחות חיוביים בחיי. התחלתי להרגיש רגשות אמיתיים שהיו שם כל הזמן ורק חיכו שמישהו ישים לב אליהם וייתן להם מילים. הקשר לבורא הגדול שזן ומפרנס את כל בריותיו התחדד אצלי. המסלול בו המים חורטים את דרכם ומעצבים את שבילי המדבר דמה בעיני לקווי האופי שלי שעוצבו בידי גלי התאווה שפקדו אותי ולאחר לכתם - הותירו אמנם חריצים אך גם בהם אפשר להסתכל כעל משהו בעל חן ויופי. חוסר אונים הוא משהו מאוד קשה אך הוא זה שמעמיד אותי על רגלי כיום.
הטיול הקצר הזה במדבר הותיר אותי עם הרבה תובנות.

ביום האחרון בטיול נעלמה לי המצלמה. לא סתם נעלמה, נפלה לי מהכיס בשעה שהיינו בטיול על עגלות רתומות לחמורים... הייתי צריך לסוב חזרה על עקבותיי באמצע המדבר הגדול ולחפש אותה. לאחר שלא מצאתי ומיציתי את הזמן שהיה ביידי, הצטרפתי לקבוצה ועלינו על האוטובוס בדרך חזרה לירושלים. הצטערתי מאוד ורגשות קשים של האשמה עצמית, הלקאה, מחשבות על איך הייתי יכול לפעול אחרת התחילו להציף אותי. ברגע אחד חשבתי על כך שאני צריך להתקשר לחבר ולמסור את זה לידיו של אלוהים. אחרי הכל זה באמת מהדברים שאין ביכולתי לשנותם כבר... לא הספקתי לעשות זאת מכיון שבדיוק התחילו להתפלל מנחה. באמצע תפילת עמידה קיבלתי שיחה ממספר לא מוכר. כשחזרתי אליו נתבשרתי שאלוהים אכן קיבל את הנושא הזה לטיפולו דאג לכך שהמצלמה תימצא...

אני חייב לומר גם אסירותודה לאלוהים על המתנה הגדולה שהוא נתן לי בקשר לאשתי. מאז ששיתפתי אותה אנחנו מצליחים לדבר על דברים שפעם הייתי נמנע מהם ושומר אותם בבטן. אמרתי לה שמפריע לי שהיא מציגה דברים בצורה של ביקורת גם אם היא לא מתכוונת לביקורת. היא קיבלה את זה בהבנה ודיברנו על הנושא. בד"כ כשהיא הייתה מדברת אלי ככה הייתי נעלם או פשוט פורץ בבכי בלי יכולת להגיב יותר מדי. בהזדמנות אחרת היא אמרה משהו שנפגעתי ממנו ואמרתי שנפגעתי היא בתגובה אמרה שהאמירה יצאה לה ממקום כואב ורציני והיא לא סתם צחקה עלי. ניסיתי לבקש ממנה להרחיב על זה והיא פרצה בבכי. זה היה קשור לכך שהיא מרגישה שהיא חיה איתי עד עכשיו שלוש שנים מבלי באמת להכיר מי אני. היה לי לא קל לשמוע את הדברים אך היה לי גם חשוב מאוד לשמוע אותם. זה מחדד לי את הפגיעה שגרמתי עם המחלה שלי בכל הביבה שלי. באנשים היקרים לי ביותר. ומראה לי מה ארוכה הדרך עד לחשיפת העוולות בצורה מלאה ככל האפשר ולכפרה בפני אותם אנשים. מקווה ומתפלל להמשך פתיחות מבורכת ביני לבין אשתי.

בחסד גדול וברחמים מרובים, נקי במשך 69 יום, מתפלל לסיים גם את היום הזה מתוך חיבור לאלוהים ולעולם הנפלא שהוא ברא בשבילי...

תודה על השיתוף. שתמשיך לראות את ה' בחיים שלך

תודה רבה,  נותן לי המון!

שלום חברים, קוראים לי שלמק'ה וגם אני איבדתי שליטה על חיי.

מבחינתי בקרים הם נקודה בעייתית מבחינתי. אני רוצה לקום מוקדם כדי להספיק כתיבת בוקר לפני התפילה. ואחרי התפילה אני רוצה לחזור הביתה לאכול כמה שיותר מהר ארוחת בוקר וללכת לישיבה ללמוד/להמשיך את הכתיבה שלא הספקתי לסיים/ לשבת קצת לקרוא בפורום. הבעיה מתחילה בזה שיש לי משפחה. הבת שלי קמה מוקדם ורוצה יחס, ואמא שלה רוצה להמשיך לישון ושאם אני כבר ער אז שאדאג לה. וכשאני חוזר מהתפילה אני תמיד צריך להתפלל שאשתי לא תבקש ממני לקחת את הבת למשפחתון (כי לא הספיקה להתארגן כי היא קמה מאוחר וכדו') כי זה יהרוס לי את כל התוכניות שלי לבוקר מסודר ופעלתני.

אתמול חשבתי על שיתוף של חבר לגבי זה שהוא מגיע הביתה אחרי קבוצה ומעיר לאשתו על דברים בבית ופתאום הוא קלט שהוא לא מספיק מעריך אותה - הרי היא נותנת לו ללכת ולוקחת אחריות על הבית וכו'. פתאום קלטתי שגם אני ככה - אשתי נותנת לי כמעט כל בוקר לשבת בנחת ולכתוב בעוד היא לוקחת את הילדה, היא מאפשרת לי במהלך היום את המרחב שאני צריך ונותנת לי ללכת לקבוצות ועוד הרבה דברים קטנים בהם היא מתגמשת בשבילי. ואני האנוכי מרוכז בעצמי אורג אלפי תוכניות לבוקר ולא שם לב שקשה לה לקום ושמדי פעם היא צריכה עזרה בגידול הילדה שלנו...

אז ניגשתי אליה ואמרתי לה תודה על זה שהיא לוקחת את הילדה (כמעט) כל יום בבוקר, וסליחה על זה שאני מתעצבן כשהיא רוצה שאשנה תוכניות בשבילה. היא ממש התפעלה מכך שפתאום הגישה שלי השתנתה, שסופסוף אני רואה שהאחריות על הילדה שלנו היא משותפת ולפעמים לא יזיק לי קצת להגדיל ראש גם אם זה בא על התוכניות שלי (שאני בכלל רוצה להפקיד אותם בידי אלוהים אז גם אם לא אספיק חצי זה בסדר מבחינתי, אני רק צריך להתרגל לרעיון).

בקיצור - אשתי מוסרת תודה לתוכנית ולמה שהיא משנה לי שם בתוככי הראש... ;D

שלום חברים.

הייתי רוצה לחלוק קצת על היום שעבר עלי.

הייתה היום שביתה של המטפלות איפה שאני גר. אשתי הייתה עם הבת שלי בבוקר ואני הייתי איתה מ12 והלאה מכיון שאשתי עובדת עד מאוחר. ההתחלה הייתה מאוד מהנה, הלכנו לטיול, אכלנו צהרים ביחד. לזמן שהיא אמורה לישון בו צהרים היו לי מלא תוכניות - קבוצה טלפונית, שיחת חשובות, ארגון הבית וקביעויות אישיות בלימוד. אבל. כאן נכנס האבל הרגיל. הקבוצה התחילה כשהיא הייתה ערה אע"פ שזה שעה שהיא בד"כ כבר ישנה בה. היא נרדמה ב2, ואני התיישבתי ונכנסתי למחשב תו"כ האזנה לקבוצה. תוך לא הרבה זמן שקעתי לתוך משחק מחשב שאני מנסה לגמור אותו באובססיביות יתירה בזמן האחרון (ובהוראת הספונסר אני לא מנסה לעשות פעולות נגד האובססיה למשחקי מחשב אלא מתמקד רק בצד של התאווה. בעז"ה גם הזמן לזה יגיע...).

הייתי במצטבר שעה וחצי על המחשב, כשאני נודד בין המשחק לחדשות ולמייל ולפורום פה. ב3 הייתה אמורה להיות לי חברותא עם רב (שיודע שלא בטוח אגיע. טכנית יכולתי לבוא כי הבת שלי ישנה (פשוט מעבירים אותה לעגלה, זה לא מעיר אותה...),  כבר קמתי להתארגן לצאת, ואז חזרתי לשבת. האובססיה ניצחה אותי אבל לא הייתי מוכן להודות בזה בשלב זה. אחר כך למנחה ב3וחצי קרה אותו הסיפור - לא היה לי כח להזיז את עצמי וברגע האחרון קמתי והתפללתי בבית שלפחות יהי בזמן שהציבור מתפללים (ואצלי זה מאוד נדיר שאני מוותר ככה על תפילה במניין מתוך עצלות). גם המצב של הבית לא תרם להרגשה הטובה שלי - הפוך עד היסוד, אורז ושאריות דביקות ליד השולחן ועל הרצפה, משחקים בכל מקום, ותאורה טיפה אפלולית הפכו אותו למקום שלא נעים להיות בו. בד"כ אני מוצא כוח לססדר אותו במרץ תו"כ הקבוצה הטלפונית אבל עכשיו אחרי שהייתי מנותק לגמרי ממנה - לא נותר בי כח (הייתי כ"כ באאוט בקבוצה שהאוזניות נשארו באזנים שלי כמה דקות אחרי שנגמר, עד שהאחרון התנתק והתחילה המנגינה...).

התגובה הרגילה שלי למצב כזה היא - לברוח לתאווה כמובן. לחפש איך אפשר לברוח מהמציאות הזאת ששמו אותי בתוכה בעל כורחי. ברגע שהתחלתי להרגיש את זה, התקשרתי לחבר לשתף (ובדיוק אמרתי הבוקר לחבר שהתקשר שבזמן האחרון לא יוצא לעשות טלפונים מיוזמתי לחברים...). לאחר מכן ירדתי על הברכיים וביקשתי מאבא אוהב הכוונה. לא ידעתי אם אני צריך לבקש על שלווה לקבל את עצמי, לנסות להרגיש את הרגשות של חוסר הכח למצב ולא לברוח מהם או את האומץ להתחיל להזיז את עצמי לתקתק את הבית ולהתחיל לעשות חלק מהרשימה הארוכה שכתבתי לעצמי.

בסופו של דבר בחרתי בשתי האפשרויות. בררתי לעצמי (וגם תו"כ השיחה עם החבר) מה בדיוק אני מרגיש. מה יצר את זה והתפללתי לקבל את עצמי, על כל האובססיות שלי והצדדים השליליים, ומצד שני סידרתי את הבית (גם זה התחיל תו"כ השיחה עם החבר), וישבתי לעשות חלק מהמטלות.

בס"ד אני עדיין נקי ומפוכח כבר 77 ימים, לא ברחתי לתאווה או למקום אחר, וכשהבת שלי קמה הייתי יכול להתמסר אליה בשמחה ובשלווה.