גם אני גם אני!
יש לי מחברות של 7 שנים, מגיל 18 עד החתונה. כשכתבתי את הצעד הראשון עברתי עליהן וגיליתי אוצרות מדהימים. שמח בשבילך על כל הנסים שאתה מקבל ומאחל לך שתמשיך כך בהחלמה.
ואני מבטיח לך - גם אשתך תשים לב לשינוי. לשלווה ולקבלה. לזה ששם אלקים יהיה יותר שגור על פיך.

אני מרגיש אני עומד בפני שיתוף בומבסטי, אז אני רוצה קודם כל לפנות לאלוהים ולבקש ממנו שיתן לי לכתוב את המילים שהוא רוצה שאכתוב.

אז ככה,
מכירים את הסיפור על שמשון ודלילה? זה היה בערך ככה.
אמרתי לאשתי עוד לפני שהתחתנו שאני סוחב איזה "סוד אפל". בזמן האחרון אני מדבר איתה על מה שאנחנו לומדים בשיעורי האמונה (הקבוצות). דברים הקשורים לכך שאנשים בורחים מהתמודדות, מהעולם, וכו'. התחלתי לשתף אותה - בצורך לברוח למשחקי מחשב כל פעם שעולה קושי בשיעור, ובעוד אובססיות מינורית שלא קשורות לתאווה. בערב הקודם הוזכר שמו של אותו סוד אפל. היא התחילה לנסות לגעת בו מכיוונים שונים ולא הסתפקה באמירה המעורפלת שיגיע זמן וגם אותו אשתף. הנושא הכללי היה כנות ולכן היה קשה להתחמק מזה. פליטת פה אחת הובילה לשניה עד שהיא התחילה להלחץ ממה שמצפה לה כשאפתח את הפה. השעה הייתה כבר שתים עשרה והיה ברור שהיא לא תצליח כבר לישון הלילה. היא הייתה על סף בכי. הייתי חייב לספר.

יצאתי מהחדר, התקשרתי וקיבלתי הדרכה מחבר ותיק בתוכנית.
לא יודע עד כמה נצמדתי אליה בסוף אבל היא בהחלט עזרה לי להדגיש כמה נקודות חשובות,  שלא הייתי עושה זאת מעצמי.
דיברנו. אמרתי שאין יותר סודות ביננו.
הבטחתי לה שאענה על כל השאלות שתרצה.
ופרשתי לפניה את מסכת חיי.
היא קיבלה את זה בהבנה, כמו שתמיד קיויתי שיהיה.
אחרי הכל, היא עובדת סוציאלית ונתקלה במקרים רבים וגרועים ממני כך שהנושא לא חדש לה.
אמנם עלו השאלות, והייתי צריך להסביר.
לא היה קל לשנינו לעמוד מול האמת - שאני הולך ורואה נשים אחרות ועוד מאונן על זה.
אבל היא קיבלה. ניסתה להבין, להתחבר למה שהרגשתי
לעמוד על טיב היחסים שלנו מעכשיו,
ועוד.

באזור השעה שלוש הגענו למסקנה שכבר לא נלך לישון הלילה.
פרשתי לפניה את מסכת ההחלמה שלי במלואה -
מה היה הגורם לכך שהגעתי לתוכנית
מה עברתי פחות או יותר
איפה השתניתי.

היא אישרה ואמרה שבאמת אני יותר שליו ורגוע בזמן האחרון מצד אחד
ונמרץ ומלא חיים מצד שני (עובדה שהיא כבר לא נגעה בכלים שלושה שבועות...)

היה מדהים. כל כך שמחתי שאשתי לא זלזלה, לא כעסה, לא נגעלה (טוב, אולי קצת),
וגם היא שמחה על כך שעכשיו אין ביננו יותר מחיצות, דברים שמוסתרים.

אבל משהו אחד עדין לא קרה. לקראת השעה חמש החלטנו שהיא תלך לישון ואני יחכה לשחרית יקח את הבת למשפחתון ורק אח"כ ילך לישון (והיא צריכה לקום לעבודה). רגע לפני היא ביקשה שאשב לידה. היא התחילה לדבר על כך שלא רצתה לעצור את שטף ההתוודות שלי. לא רצתה לעצור אותי באמצע אבל בעצם לא דיברנו גם על הרגשות שלנו כלפי זה. רק תיארתי את זה לפניה בצורה יבשה.
היא תיארה כמה זה קשה לה וכמה זה כן דוחה אותה אבל גם כמה היא רוצה לעזור ומעריכה אותי שסבלתי את כל החיים האלו עד כה. רואה אותי כגיבור.
ושאלה אותי למה אני מספר על כך כאילו במבט מבחוץ.

התשובה שלי הייתה - כי כבר נגמרו לי הדמעות לבכות על המצב שלי.
אבל אחרי דקה או שתיים התחלתי להרגיש גוש מעיק בגרון.
אמרתי לה שאני מאוד רוצה לבכות אבל לא מצליח אז היא אמרה לי פשוט לומר לה על מה אני רוצה לבכות.
אמרתי - על איך שנראו החיים שלי עד עכשיו,
והרגשתי את זה מגיע -

פרץ בלתי נשלט של בכי הציף אותי כאשר קרסתי לתוך הכתף שלה. פשוט בכיתי.
כי יכולתי. כי היה לי למי לבכות. לאדם הקרוב לי ביותר.
בכיתי על החיים שלי. על הסבל. על הבדידות.
בכיתי
ובכיתי
ובכיתי ובכיתי ובכיתי.
דקות ארוכות שנדמו כנצח (אולי 10 דקות?) פשוט התייפחתי כפי שלא התייפחתי בחיי.
והיא כמובן מצידה לא נשארה יבשה.

אחרי שזה עבר ונשארנו קצת בשקט הרגשנו משהו חדש, טהור, שמתחיל פה בנקודה הזאת. מזכיר קצת את הלילה הראשון שלנו.
המסע שלנו מתחיל מחדש רק שהפעם הוא הרבה יותר אמיתי וכנה.
ונשתדל לעשות אותו בזרועות משולבות, אף על פי שיהיו קשיים. וברור שיהיו.

לפתע השעון המעורר צלצל - עוד רגע כבר תפילה.


וכל זה קרה בלילה לבן
בלי טוב ורע ובלי תחושת זמן
שתי נשמות יצאו בריקוד קטן...

וואו מדהים
תודה על הזכות לחוות את זה אתך
מאחל לכם את כל הטוב
מניסיוני ימים קשים יותר יבואו
ולא לצפות לסוף ההוליוודי של והם חיו באושר,  עד עצם היום הזה...
אוהב

שמח בשבילך!




כך ה' ברא את האשה.
לוקח לה זמן לעכל לעומק את משמעות הדברים.
זה תהליך ארוך.

למרות שאשתי יודעת כבר עשר שנים על ההתמכרות שלי,
וגם מאוד מקבלת (כך נראה לי) ובמיוחד מאז שאני בתוכנית,
אני עדיין לא מרגיש בנוח כשהדיון על כך נכנס לפרטים.
כשהחקירות מתחילות...  :-\ :-[

מדהים שלומק'ה. אני בטוח שהלילה הזה יצמיח אתכם מאוד, וייתן לכם דחיפה גדולה להחלמה.
אני חושב שיכולת של אשתך לבקש שתביע גם את הרגשות שלך, היא דבר נדיר במיוחד. רוב הנשים במצב כזה עסוקות בכאב שלהן ואין להן את הפניוּת הנפשית להכיל גם את הכאב של בן הזוג. אסירותודה.
אני לומד הרבה מהדבר הזה: לפעמים אני משתף מישהו, אבל רק מדווח באופן ענייני על מה שקורה, ולא מאפשר לעצמי להרגיש. יש לזה תועלת מסוימת, אבל שיתוף שבמהלכו אני גם מאפשר לעצמי להרגיש, שווה הרבה יותר.
אוהב.

תודה חברים.

ממש חשוב לי התגובות פה.

אוהבים אותך שלומק'ה! 

אני ממש מתרגש בשבילך,
אני שמח על ההתקדמות של החיים,
יש חיים לפני ולאחרי, זה הבדל ..........

אבל רוב החברים אחרי זה, התחילו השאלות והתהיות,
והנכון הוא, להיות במצב של שמיעה ולהעביר תקווה, ולוותר על הרצון להראות כצה מחלים אתה,
אני באופן אישי,


אישתי היא מטפלת רגשית וגם שמעה סיפורים יותר קשים, חשבתי שזה יעזור ובפועל,
אני בעלה של אישתי ולא מטופל שלה,
וכמה שהיא למדה ומבינה, יותר קל לה לחיות בהכחשה שמה שהיא יודעת זה לא אני.

תודה על השיתוף. מרגש. דברתי עם לא מעט חברים לפני שדברו עם נשותיהם ובכל פעם זה מצמרר מחדש. אני שמח בשבילך על שהיא היתה שם עבורך. זה באמת לא מובן מאליו. וכמו שכבר כתבו לך, יש מצב שגלי הצונאמי יגיעו מאוחר יותר. כמי שאשתו הכילה אותו מאוד בתחילה ואחרי זמן התפרקה בעצמה ופירקה אותי, אני יכול לומר לך שבעיני דווקא 'קריסה רגשית', עלבון, תחושות של גועל והטחת האשמות, יותר הגיוניות בעיני. (אין לנו מושג כמה העמדת הפנים שלנו מערערת אותן)

ולכן, מבלי להפחית מגודל החוויה הנפלאה שלכם, ומבלי להעיד ולו במשהו על מי שאתה ומי שהיא אכתוב שמפגש זוגי חי ומדמם שכזה לא חייב להיות "מקצועי" מכיל ומאופק. דווקא הרגע שבו התפרקתם, נגע בי יותר מכול.

חיבוק.

שלום חברים,

שמח לבשר על 49 ימים נקיים, שבעה שבועות. ספירת העומר הפרטית שלי.
מתפלל לאלוהים שיעזור לי לגמור את היום הזה, נקי ומפוכח.

מאז שסיפרתי לאשתי על כל העסק, אני מרגיש שהתאווה נעלמה. התקפלה ונכנסה למעמקי הבגאז' שלי. כבר שבוע שלא הרגשתי משיכה לפעול על התאווה שלי (לבד מההקשר המותר, של אשתי). מצד אחד זה מפחיד אותי מאוד. מרגיש כמו השקט שלפני הסערה. אני מפחד מכל צעד שאני עושה כי אולי הוא זה שיוביל אותי למדרון. אולי הוא יהיה הטעות הקטנה. ומצד שני זה משמח. נותן תחושה אמיתית של שחרור, שעליתי על דרך בעזרת נס אלוהי.
אתמול שמעתי שיתוף של חבר שגם הוא היה בהיי בהתחלה והספונסר שלו אמר לו - חכה חכה. הפיצוצים עוד יבואו. האמת היא ששמעתי את זה כמה פעמים. זה ממש מרגיע אותי - אני סקסוהוליסט. זה לא נעלם בן לילה וגם לא תוך חודש. כרגע זכיתי באיזה מתנה שמימית ועלי לצבור כוחות להמשך. אם אשנן ואחרוט את הרגשות הטובים האלו עכשיו על לוח ליבי - אולי בזמן שהסערה תצגיע אזכה לעוד קצת אורך רוח ואוויר לנשימה. אדע שיש אפשרות אחרת וגם זה יעבור (כמו שמספרים על שלמה המלך שהייתה לו טבעת שהיה כתוב עליה "גזי" (גם זה יעבור) והוא היה מסתכל עליה בשנות מלכותו ויודע שזה זמני ואכן כפי שהאגדות מספרות שהוא הועף מכסאו ואז הוא שוב היה מסתכל על הטבעת ויודע - גם זה יעבור...) העולם הוא כמו גלגל שמסתובב - פעם אני למעלה ופעם למטה. כל מה שחשוב הוא לזכור שאלוהים הוא זה שמסובב את הגלגל והוא לא יפסיק לסובב אותו גם כשאני בנקודה הכי נמוכה.

ולילה לאחר שהמחשבות האלו עברו בראשי (לאחר ששמעתי דיון שהתנהל בקבוצה), היה לי חלום מסעיר שאני נכנס לפורנו. החלום והתמונות היו בהירים בצורה מפחידה עד כדי כך שכשהתעוררתי לא ידעתי אם חלמתי או שזה קרה במציאות. (מה שבאמת מעניין הוא שערב לפני כן שמעתי שיתוף מחבר על חוייה זהה לחלוטין. כנראה שכל כך הזדהיתי איתו שנכנסתי למצב כזה בעצמי...). כתוצאה מכך אני הולך היום עם תאווה בוערת בבטן, לחזור ולהשתמש. עם מחשב, בלי מחשב, לא משנה. העיקר להשתמש. בחסד אלוהים ניתן לי הכח לדבר עם חברים, לא לשמור את התחושה הזאת עד שתתפוצץ. ואני מרגיש שאלוהים עוזר לי להשאר בשליטה.

אסירות תודה על כל רגע נקי ומפוכח וגם על כל רגע של ניסיון צורב וכואב.

שלומק'ה אוהבים.
רק עכשיו יצא לי לקרוא את המסע שלך והוא מדהים בהחלט.
יש לנו אבא אוהב, כל יכול, והוא מוכיח את זה דרכך.

שלום לכולם, קוראים לי שלומק'ה ואני מכור לתאווה.
ב"ה מסיים את היום החמישים שלי.

יש לי תחושה מעיקה שאני ממש רוצה לשתף, ואולי לזכות לשחרור.
מאז שאני הולך לקבוצות החיות בירושלים - אני חוזר הביתה ומרגיש שכולי מלא חיים.
הרגשתי חיבור מיידי לקבוצות, יצרתי קשרים והתחלתי להחלים.
אני מחכה כל שבוע שרק יגיע כבר יום שלישי ומצטער שהוא כבר עבר.
בקיצור - כל פעם אחרי קבוצה אני מרגיש שכל כולי מלא כח ותקווה, ואני כבר חושב שאני עומד להכנס בדלת הבית בחיוך מאוזן לאוזן ושאיתי יכנס קצת מהאור שמלווה אותי מהקבוצה.
אבל,
לאלוהים יש תוכניות אחרות בשבילי.
אשתי ממש מתקשה בלהרדים את הבת שלנו בעצמה.
לא ברור למה, מה היא עושה לא נכון, אבל זה פשוט לא הולך.
מאז שהתחלתי לצאת לקבוצות - ואלו הימים היחידים בהם אני לא נמצא בבית בערב -
הבת שלי בד"כ הולכת לישון באזור 9, או כשאני חוזר. (השעה הרגילה היא 7 וחצי...)
זה תמיד מבאס אותי, מדכדכך אותי, מוריד לי את כל הכוחות שקיבלתי בקבוצה.
אני מגיע הביתה מבואס ועייף. כמעט ללא חיוניות.
העניין הוא שאני יודע שאני יכול לעשות פעולות - לבקש מהקב"ה לקבל את זה בשלווה, שזה לא יעכיר את המצב רוח וההתנהגות שלי.
למסור בידיו את חינוך הבת שלי וכדו'.
אבל מרגיש לי לא פייר כלפי אשתי. אני נמצא בתוכנית וקיבלתי כלים שיכולים להפחית ממני את הלחץ, את הרגשות הקשים. ואני משתמש בכלים האלו הרבה. אבל היא לא שם.
אז זה אומר שאני אמור להשתחרר מזה ולהשאיר אותה לסבול לבד? להתבאס לבד מזה שהיא לא מצליחה להרדים לבד את הבת שלנו?
אז אני מעדיף לבחור להיות מבואס איתה. להזדהות איתה ולחוש את הכאב הזה יחד איתה.
אולי זאת התוכנית של הקב"ה בשבילי. את התנופה מהקבוצה אני יכול לשמור להמשך השבוע.
כרגע - תנסה לחיות את הרגשות האלה, ולא להתרחק מהם.
אנסה לחיות את הרגע.

ועוד אסירותודה קטנה -
בחזור מהקבוצה עברתי במנהרה שבין תחנה מרכזית לבנייני האומה.
ישבה שם מישהי על כסא, בחורה צעירה. נראית טוב. שאלה מישהו שעבר קצת לפני אם הוא רוצה לשבת איתה.
לא היה שם עוד כסר אז אני מניח שהיא התכוונה שישב עליה.
הוא לא ענה אז היא פנתה ושאלה אותי.
את האמת - שנים רבות - השתוקקתי שמישהי תבוא ותציע לי את זה.
לא היה לי את האמוץ לעשות זאת בעצמי ולכן רק פנטזתי על זה.
בזכות המקום שבו אני נמצא עכשיו - המשכתי ללכת. אפילו לא עברה לי בראש מחשבה בכיוון.
אני אסיר תודה לאלוהים שהוא הביא אותי לסיטואציה הזאת בנקודה זו של חיי.
אם לא הייתי נמצא היום בהחלמה - איני רוצה לחשוב איך הערב הזה היה ממשיך...

בשורות טובות לכולנו!

ערב טוב שלומק'ה.
ראשית, תודה על ההתכתבויות היום.

מאוד מזדהה עם הקושי של האשה בבית.
אצלי זה לא "הבת שלנו", אלא כמה ילדים,
לאשתי פעמים רבות מאוד מאוד קשה.
"מילים לא יוכלו ספר".

כשקשה לה במיוחד אני מתייעץ עם חבר ותיק,
ובדרך כלל, המסקנה היא להישאר בבית
(אם כי, זו התשובה במקרה שלי,
וחשוב להדגיש שאין כאן הוראה לאחרים).

בתחילת הדרך הייתי כועס עליה:
"יש לי סרטן! אני חייב ללכת להקרנות שלי!"
היום באסירות תודה אני הרבה יותר מבין אותה,
וגם כשאני כן נוסע לקבוצה אני חושב הרבה על הקושי שלה בבית.

לגבי ה"אסירות תודה הקטנה שלך" - וואו!
אני, טהרני, המחלים הדגול (?) ממש מסניף את הסיפור,
קורא אותו שוב ושוב ושוב... (בקטע חולה, כמובן).
אבל מדהים איך אלוקים היה איתך!
עלה והצלח במעלות ההחלמה.

וכפי שאמרת היום לאחר הקבוצה "ניפגש בפורום..."

שלומק'ה,
הניסיון שלך היה סוג של תשובת המשקל..
לדעתי לא סתם זה קרה לך בדיוק אחרי המפגש.
נשמע שהמפגש מטהר ומנקה אותך, או במילים הכי פשוטות
מחזיר אותך לעצמך הכי אמיתי ונקי מאבק.
כל יום שעובר מהמפגש זה קצת אבק שנערם..

אז ככה שהדרך להראות לך כמה שבמהות הפנימית שלך אתה כ"כ רחוק
מהחטא הזה, היה לתת לך להיפגש איתו אחרי מפגש (=מקלחת/מקווה)

שיחקת אותה,כל הכבוד.

וואו שלומק'ה. קראתי עכשיו את קורותיך לאחרונה. שה' יהיה איתכם. איזה יופי שאתה פה איתנו.
הטקס הקבוע לי אחרי הקבוצה הוא ארוחת ערב עם אשתי (אני קונה בדרך משהו), ולאחריה התייצבות מול הכיורים המלאים לאחר יום פעילות עמוס של משפחה לא קטנה בלי עין הרע... כשעד לרגע שאני יוצא לקבוצה אני עסוק בנוהל ערב של כמה זאטוטים, דבר שאני עוזב באמצעו כשהגיעה השעה לצאת. א"ת השבוע הגדרתי עם אשתי את השעה המדויקת שאני יוצא וקיבלתי את ברכתה, אחרי כמה פעמים של איחורים מתוך קושי לצאת בזמן.
נראה לי מאוד מחובר למה שאני עושה בקבוצה עצמה, וכל העבודה הרוחנית שלי.
בהחלמה