אסיר תודה על הנס שנמשך 679 יום.

היום שילמתי מחיר יקר על השינה המאוחרת אתמול. היו לי קטעים שלא הייתי מחובר. טינות ותקיפות (בשורוק, לא בחולם ב"ה) כלפי הילדים. ועדיין לא למדתי לקח (הייתה לי הזדמנות לישון לפני שעה וחצי). ממש כמו בתאווה... מבקש מאלוקים ללכת לישון. נשמע מטופש, אבל אני לא מצליח לעשות את זה לבד. במיוחד כשיש אינטרנט בסביבה...

ויחד עם זאת, אני אסיר תודה שהייתי היום יותר מחובר בטלפונים לחברים. סוף סוף אני יוזם קצת ולא רק עונה (לפעמים) לספונסיים (=מודרכים בתוכנית), כפי שהייתי נוהג בתקופה האחרונה. טוב, גם התקופה האחרונה הייתה התקדמות. בתקופה שלפניה, הייתי בעומס רגשי שלילי, וכמעט לא עניתי לספונסיים. תמיד חשבתי לעצמי "אני מסכן מדי עכשיו בשביל לדבר עם מישהו (טוב, לא במילים האלה, אבל הרעיון זהה...), אחזור אליו אחר כך".

התקדמות ולא שלמות. אכי"ר.

שבוע טוב ונקי, חברים יקרים!

אני אסיר תודה לאלוקים, הגדול והאוהב, ששומר אותי נקי במשך 683 ימים, בדרך נס.
אסיר תודה על שבת מחוברת, עם פעולות של נתינה.

שתי אנקדוטות מעניינות מן השבת:

א. בסעודת ליל שבת פתחתי את ספר החסידות "אמרות משה", האוסף את אמרותיו של ר' משה מקוברין, והרעיון הראשון שם היה על הפסוק "ויברכם ביום ההוא". ואלו דבריו: "בירך אותם אשר בכל יום יראו לפניהם רק "היום ההוא" שעומדין בו, ולא ידאגו למחר". ובשתי מילים - "רק להיום!".

המפתיע הוא, שאחר כך פתחתי גם את "קול שמחה" לרבי שמחה בונים מפשיסחא, ושם: "ויברכם ביום ההוא לאמר, שלא ידאגו רק על יום ההוא".

שנזכה, רק להיום...

ב. בחסד אלוקים, השבוע התחלתי להקפיד הרבה יותר על תפילות. התפללתי שחרית במניין כל השבוע, מה שלא עשיתי עידן ועידנים. לפחות שנתיים...

בשבת בבוקר בקשו ממני להיות חזן. אפילו קצת התחננו... אמרתי להם שרק חזרתי לבית הכנסת, ואני מעדיף להיות קצת בקהל...

מצאו מישהו אחר, והמנגינה שהוא בחר ל"א-ל אדון" כל כך עצבנה אותי...

המדהים היה, שהבנתי שאני צריך לעשות צעד 4 על העניין ועשיתי אותו במחשבה, ולא הגיעו לחצי "א-ל אדון", עד שכבר שרתי כאחד המתפללים בלי שמץ טינה ואפילו קצת התחברתי...

קודם לכן, בפסוקי דזמרה, תקפה קצת התאווה. אני אסיר תודה, שעצרתי [למי ששואל, זה היה לפני "ברוך שאמר"...] ביקשתי מאלוקים עזרה ואז המשכתי.

אחר כך מישהו מתח עליי ביקורת חריפה על משהו. אני אסיר תודה שההתגוננות שלי לא נמשכה יותר ממשפט שניים ובנחת, ושדי מהר הבנתי שאני צריך לעשות צעדים על העניין. מבקש מאלוקים את הכוח לעשות זאת.

שיהיה לכולנו שבוע טוב, נקי ומחובר לרצון אלוקים עבורנו.

ערב טוב! אסיר תודה לאלוקים ששומר אותי נקי במשך 684 יום, בכוחו ולא בכוחי.

מצד אחד, היה לי יום טוב היום. הספקתי הרבה דברים. מצד שני, נמרחתי המון באובססיות שלי. מתקשה לקבל את זה.

בתוך תוכי יודע שהגורם לסבל שלי הוא שאינני שם את ההחלמה במקום הראשון. אני לא עושה את הדברים הדרושים כדי להיות מחובר לרצון אלוקים בשבילי וללכת בעקבותיו.

מבקש מאלוקים נכונות לחולל שינוי.

טהרני שלום
שמח לראות את ההתקדמות שלך
ראיתי שנעשת מפקח (לא יודע מה זה אומר אבל ודאי זה משהו טוב)
בהצלחה רבה
שמח לחזור מקווה שתראה אותי פה עוד
יום נקי ומחובר

שמח מאוד לראותך כאן שוב השואף.
המון פעמים תהיתי מה איתך...

"מפקח" זה סתם... הייתי מעדיף להוריד את זה, אבל זה מאפשר לי לערוך הודעות כשיש משהו בוטה מדי...

ערב טוב חברים יקרים!

המון דברים יפים בחיי. אני מתחיל לראות ניצנים של שינוי והתקדמות במגוון תחומים. וברור שבלי הבסיס האיתן והשברירי בו זמנית של תכנית הצעדים, זה פשוט לא היה קורה.

אני אסיר תודה על 685 ימים נקיים. על התקדמות טובה השבוע בעבודה, ובעוד כמה דברים חשובים.

אבל יש משהו אחד שמאוד תוקע אותי. יש בעצם המון דברים קטנים, אבל הם צומחים מתוכו. הכל סובב בעצם סביב אותה נקודה.

אני לא מצליח לישון בזמן. לישון מוקדם. וכפי שכתב כאן אחד החברים לאחרונה, אני ממש, אבל ממש נדפק מזה. זה הורס לי את היום למחרת. זה מציף אותי רגשות שליליים. זה מונע ממני להספיק דברים רבים שיכולתי להספיק בזמן היקר הזה.

מדובר בעיקר על אובססיות, בעיקר באינטרנט.

כל זה היה יכול להימנע, אם היה לי יותר צעד 3. אם הוא היה יותר חלק מהחיים שלי. אז הייתי קשוב יותר לרצון אלוקים עבורי בכל רגע נתון, או לפחות בכל שעה, או לפחות ערב ובוקר וצהריים, ואז הייתי מנהל את היום בצורה טובה נכונה מספיקה ומספקת יותר.

הרי, בינינו, לא רק השינה בזמן היא הבעייה, יש המון דברים לאורך היום שאני לא עושה בזמן, או עושה שלא בזמן...

אבל רגע, אולי צעד שלוש בעצם זה גם לקבל את המצב הזה, את התסריט הזה של אלוקים שטהרני ינסה לנהל סדר יום, והדבר יתבצע בצורה כושלת, והוא ידבר ויכתוב ללא הרף על כך שהוא צריך לעשות יותר צעד 3 בחיים שלו, אבל בתכל'ס לא יזיז (כמעט) שום דבר בנידון, ואיכשהו לא יצליח למצוא את הזמן הדרוש לפעולות הללו?

אולי.

ערב טוב חברים יקרים ואהובים!

אסיר תודה על המון דברים טובים.
אסיר תודה על כך שאלוקים שומר אותי נקי בחסדו 686 יום.
אסיר תודה על הספקים יפים בעבודה. אסיר תודה שאני אוהב את מקום העבודה.
אסיר תודה על שלמרות שפספסתי קטע משמעותי באיזה אירוע משפחתי היום, והייתי בטוח שאשתי "תתן לי על הראש" (ובצדק, למרות שלא ממש הייתי אשם), היא בכלל לא אמרה כלום בעניין.

היה לי קטע היום שבו דרשתי מהבן שלי לעשות משהו. לאחר שהוא סירב בצורה מניפולטיבית ומעצבנת לטעמי, שאלתי אותו אם הוא זקוק למכה חזקה ביד כדי לעשות זאת. הוא המשיך באותה התנהגות מתגרה מבחינתי, ואז נתתי לו את המכה. הרגשתי זבל. דפוק. משומש.

ובכל זאת, הרגשתי גם התקדמות.

א. נתתי לו מכה ביד ולא סטרתי לו בפנים. זה נשמע אותו דבר אבל אני יודע שבשבילי זה לא. סטירה בפנים היא עבורי השפלה של מי שסירב לציית לי. מכה ביד היא יותר בכיוון של המחשת הגבול התקיף (אם כי זה נבילה וזה טריפה, כדלהלן).

ב. עשיתי זאת פעם אחת ויחידה, ודי בקור רוח. בניגוד לפעמים קודמות, בהן הייתי נכנס לטראנס רגשי ולפעמים גם פיזי (=כמה מכות).

ג. מעל הכל- בדרך כלל, כשאני פוגע במישהו ומרגיש רע בעקבות כך, יש לי נטייה לנסות להרחיק אותו ממני עוד יותר ואולי כמה שיותר. לא נעים לי להיות במחיצת עדות חיה לעוול נורא שעשיתי. לכן אני מחריף את פיצוץ היחסים.

פעם ראיתי, שהרב חרל"פ כתב (ב"מי מרום - אורי וישעי" לימים נוראים), שלפעמים אדם חוטא חטא נוסף כדי להתרחק עוד יותר מה' כי הוא מרגיש רע בגלל החטא הראשון ולא יכול לשאת את ההרגשה הזו. מאוד התחברתי. זה הסיפור שלי.

הפעם הבנתי מיד שאני צריך לבקש ממנו סליחה. זה היה לי לא נעים, ועדיין לא עשיתי זאת. אבל מה שכן - הבעתי קרבה מיוחדת כלפיו. הקדשתי לו הרבה זמן, ועשיתי איתו פעילות שהוא מאוד אוהב ומרגיש בה שאני איתו. הגענו למצב שהוא צוחק בהתלהבות.

הרגשתי גם, שלא עשיתי זאת ממקום של ריצוי, אלא ממקום של ניסיון לתקן כמה שאפשר. לאזן את הכאב שחווה במערכת היחסים איתי.

עדיין קשה לי עם זה שזה קרה. עם התחושות. בעיקר, עם תחושת הרעילות.

גם השיתוף כאן נעשה ברגשות מעורבים. מצד אחד, השיתוף כאן תמיד מאוד משחרר. אני מרגיש שאתם מקשיבים לי, תוך כדי כתיבת הדברים. מרגיש קצת כמו שיתוף בקבוצה, כשכולם מאזינים בקשב, בלי הגבלת זמן. מצד שני, לא נעים לי לכתוב את הדברים שמשקפים לי שזה אכן היה. שטהרני איבד שליטה והרביץ לבן שלו. שזה חלק מהחיים של טהרני (אם כי לשמחתי חלק זניח, ובמיוחד מאז התכנית). לא נעים לי לפגוש את עצמי ככה. אני רוצה לברוח...

אני נזכר עכשיו ברעיון שעלה לי פעם - לספור נקיות בתחום הזה. אני לא זוכר אם מהכאה, או צעקה, או טינה.

אז אני טהרני, מכור לשליטה (כמה לא נעים לי לשמוע את זה...), חסר אונים מול ילדים שמסרבים לקבל את הנחיותיי ועושים זאת בצורה שאני מפרש כמזלזלת ולגלגנית. לפני כמה שעות איבדתי שליטה על ידיי. בחסד אלוקים, הגדול האוהב, בכוחו ולא בכוחי הוא שומר אותי נקי במשך כמה שעות. אני מתפלל לסיים את היום הזה בנקיות. ולא לשכוח מאיפה באתי. התקופתיות (זה קורה לי פעם בהרבה זמן) גורמת לי להתכחש לקיומה של בעייה אמיתית.

הרבצתי. וזה כאב לי. יותר נכון, גם לי. מתפלל להרגיש יותר את כאבו של האחר ולקחת זאת למקומות בונים, ולא להלקאה עצמית מזיקה ומפוררת.

אין מילים, אוהבים

תודה אבי.
הזוי שזה קרה גם היום. עם שניים.
ושוב אח"כ הייתה לי אווירה טובה מאוד איתם.

אני מתחיל לחשוב שאולי בגלל שאני בתוך הבועה שלי, ולא מספיק מתייחס אליהם ומקדיש להם זמן, הם מנסים (שלא במודע) לגרור אותי למקומות האלה, העיקר לקבל יחס.

אסיר תודה שלא נכנסתי לטראנס למרות שזה היה באמת מרתיח בשבילי. חסר אונים מול זה שזה קורה לי. באמת שלא חשבתי שזה יקרה היום. לפי הזכור לי, זה לא קרה מזמן לפני הפעם הקודמת.

נשמעים מוכרים המשפטים האלה, על זה שנפילה היא דבר מפתיע...

מתקשה לקבל את עצמי במקומות כאלה.

אה, אסיר תודה על כמה פעמים היום (לפחות 2), שבהן שגיתי והודיתי בכך בפני אשתי (די) מיד.

מצפה לישועה,

טהרני

אסיר תודה על המון דברים יפים בחיי בימים האחרונים, ועל 691 ימים נקיים בחסד אלוקים.
מתחיל קצת להתפזר בשעה האחרונה, מבקש מאלוקים להתחבר חזרה.

אסיר תודה על 692 ימים נקיים, על ניסיון להתחבר במהלך היום. על טלפון לספונסר.
חסר אונים מול ניהול כושל של הזמן. במיוחד כשאני מתיישב מול האינטרנט...

טהרני כתב:

ממש איתך בזה...
"חוסר אונים בניהול זמן כשאני מול אינטרנט" יכול להיות הכינוי שלי

תודה בעצתך תנחני על התגובה והרעיון...

אסיר תודה על 693 ימים נקיים. על התמודדות מסוימת היום שעברתי בצורה טובה מבעבר (התקדמות ולא שלימות). סחוט מעייפות. מבקש מאלוקים לישון בקרוב...

ערב טוב חברים יקרים אהובים,

ראשית, אני מבקש מאלוקים כשאגיע הבייתה (כעת אני באוטובוס) להעלות את הפוסט הזה וללכת לישון (או אולי אפילו לדחות זאת למחר בבוקר), ולא לפעול על האובססיה שלי לשוטטות באינטרנט (איי! כואב להגיד את זה ולכתוב את זה).

אני מתלבט עד כמה להעלות את הנושא בפורום הפתוח. אולי אם יתאפשר לי בהמשך, אכתוב יותר בהרחבה בפורום נשואים – כללו של דבר, אתמול עבר עליי לילה לא מחובר ולא מחלים במיוחד. והתהלכתי בעקבותיו עם תחושות כבידות ולא נעימות.


היום נסעתי לקבוצות בעיר מסוימת, וגם לכמה סידורים טכניים באותה העיר. פעלתי קצת על האובססיה שלי לקניית ספרי קודש. מצד אחד שמחתי ועודני שמח בקניית הספרים החדשים, אך מצד שני חשתי כישלון צורב ומועקה.

התלבטתי האם להמשיך משם לקבוצה מסוימת, שמשמשת כ"קבוצת הבית" של חבר מסוים שנקי כמה שנים ומאוד עוזר לי לדבר איתו. לבסוף החלטתי ללכת למקום אחר, שבו אוכל להספיק שתי קבוצות, עם מרווח של שעה הפסקה ביניהן. את אותו חבר אנסה לתפוס בטלפון.

בתזמון מדהים, אלוקים שלח לי בדיוק את החברים שהייתי צריך לפגוש.

בדקות האחרונות של הקבוצה הראשונה הגיע לפתע אותו חבר ותיק (שבדרך כלל אינו מוותר על קבוצת הבית שלו, שמתכנסת במקום אחר). אחרי הקבוצה ניגשתי אליו. הוא היה ממש לחוץ בזמן, אבל היו לו כמה דקות בשבילי.

הצגתי בפניו את הדברים, ושאלתי מה עליי לעשות. התשובה שהוא נתן לי הייתה מפתיעה. הייתי בטוח שהוא ייתן לי איזו משימה לעשות וזה דבר שאני די טוב בו, אבל הוא אמר לי לקבל את עצמי. להודות בפני אלוקים שפעלתי מתוך פגמי האופי שלי ולבקש ממנו לחזור למסלול. זה נשמע אולי קצת מוזר (ואולי רק למי שאינו מכור זה מוזר?), אבל במובן מסוים הרבה יותר קל לי לחפור בטעויות שלי ולנתח בצורה יסודית את פגמי
האופי מאשר לקבל את כל זה.


בהפסקה בין שתי הקבוצות הגיע חבר נוסף שאני מכיר ושוחחנו מעט. אני אפילו לא יודע איך זה עלה, אבל מהר מאוד הגענו לנושא האובססיה לספרים. הוא בדיוק באותו סיפור, ואולי גם הרבה יותר... יש לו כמה וכמה אלפים (!) של ספרים בבית...

הוא הציע שנתחיל קבוצה בנושא. אני הצעתי שנקרא לזה KBBA = Kodesh Books Buyers Anonymus (קוני ספרי קודש אנונימיים). הוא העדיף את BA (ספרים אנונימיים). זה היה הרבה פחות מוצלח בעיניי. לקחתי קשה שהוא הורס את ההברקה שלי. קשה לי להכיר בזה, וקשה לי לקבל את זה.

מכל מקום, הוא הציע שנעשה יחד רשימה של חמש שאלות, וכאשר מישהו מאתנו ירצה לקנות ספר, הוא יתקשר קודם לחבר שישאל אותו את אותן שאלות. הצעתי שכל אחד מאתנו ירשום חמש, ואז נבחר מתוכן. יצאו לנו שאלות נוקבות מאוד, ואני מקווה להעלות אותן בע"ה בקרוב לתועלת קוני הספרים האובססיביים (וגם לאנשים שאובססיביים לדברים אחרים זה עשוי להועיל).

אחד הדברים החזקים במפגש עם אותו חבר (למרות שכבר ידעתי זאת אך הוא חידד את הנקודה) הוא אמר לי (תוך שהוא מצטט את הרב שלמה וולבה) שמדובר בעצם בתאווה לרוחניות. אני תמיד מנסה לנסוק ולהמריא למקומות גבוהים מבחינה רוחנית, שאינם באמת מתאימים ושייכים לי, ומתוך כך אני נופל אל התאווה (בדומה לפוסט על המטוס, הביצה והשביל).


אסיר תודה לאלוקים, שהוציא אותי מאפילה לאורה.

מאחל לכולנו לילה נקי ומחובר.

מאוד התחברתי למה שכתבת לגבי ההברקה שלך, והעלבון.
כשאני מתחבר לסיטואציה ולעלבון שאתה מתאר זה מרגיש לי,
איזו כנות. האנושיות הזו. הילד הזה הקטן בפנים שנעלב ולא מוכן להודות בזה. "אני? אני אדם בוגר אני לא נעלב משטויות!"
אז בטח בכיף, אוננות. פורנוגרפיה. (גם לא קל) אבל אני, אני הבוגר והקשוח והגבר-גבר נעלבתי מ"איזו שטות"? זה כבר קשה מדי...
ככה זה מרגיש לי, אולי החוויה שלך אחרת

(אגב, אני מקווה שטוב לך עם ההתפרצויות שלי פה ושם, אם לא, תעדכן )
לילה טוב!