מצטרף לתודות.

גם אני מצטרף לתודות...
תודה יהושע. תודה לייביש.

***

בדרך כלל אני יוצא עם רכב לעבודה. הבוקר זה לא הסתדר והייתי תלוי בטרמפ. קמתי מוקדם בבוקר, הערתי את הילדים, דאגתי שיתלבשו, הכנתי לכולם אוכל, ואז... נותרו לי רק דקות ספורות להתקלח, להתלבש ולצאת (אני חייב! במחלה לא הרגשתי כך).

אני נכנס לחדר לקחת בגדים, אשתי חוסמת את המעבר. אני דוחק בה בחוסר סבלנות ובקוצר רוח מעורבים בנרגנות ומתובלים בנזיפה, ש"אני חייב לצאת! אני מאחר! יש לי עוד מה דקות! למה את חוסמת את המעבר!" וכיוצא באלה. אחר כך אני מגלה ששכחתי משהו בארון, ושוב התסריט חוזר על עצמו. אני יוצא מהחדר בטריקת דלת. נכנס להתקלח, יוצא, סוגר חלקית את החולצה. נועל נעליים בלי גרביים, אשים אותם כבר בטרמפ. יוצא מהבית בפנים זעופות וחמוצות, תוך טריקה (קלה יותר) של דלת הכניסה, ושועט במורד המדרגות (אחר כך, איכשהו, הולך בנחת יחסית...). בדרך לטרמפ אני מקבל טלפון, שמבהיר לי בעדינות אך בבהירות שאני מעכב ומאחרים בגללי לעבודה.

המקרה הזה ליווה אותי קצת בבוקר, בכל פעם שנזכרתי בו רציתי לעשות עליו צעד 4. אחר כך די שכחתי ממנו, אך הוא היה בבחינת "חוזר וניעור" (במיוחד לאחר הודעת SMS מאשתי בצהרי היום שהיא נפגעה ממני הבוקר...). החלטתי לעשות צעד 4 על העניין. ובינתיים שלחתי הודעה חוזרת לאשתי ("לגבי הבוקר, מהרגע שיצאתי אני חושב על תיקון העניין. עדיין לא הספקתי לעשות את העבודה המקדימה [=צעדי 4-5-6-7. טהרני] שסופה בפנייה אלייך ובקשת סליחה [=צעדי 8-9]. בע"ה מקווה לקדם את זה בקרוב. בכל אופן, אוהב ומצטער שפגעתי"). להלן צעד 4 שכתבתי על המקרה (אני אסיר תודה לאלוקים שארגן לי איזה דף נייר):

דברים שבהם נפגעתי (כשעצם הפגיעה העמוקה והלא פרופורציונלית היא טעות חמורה שלי):
הערכה עצמית- "מה אני פחות חשוב? והבגדים שלי? והמקלחת שלי? אני הכי מאחר כאן!"
גאווה- "הצרכים שלי לא רק חשובים כמו של כולם, הם הכי חשובים משל כולם!"
בטחון רגשי- "מה יהיה? איך אספיק? ואם אפספס? איך אגיע לעבודה?"
כסף (רכוש, מעמד)- "את "לוקחת" ממני את הטרמפ! את "לוקחת" ממני את המעמד של הבחור המאורגן שמגיע בנחת ומוקדם!"
שאיפות- "תכננתי לצאת בנחת ובזמן! למה את הופכת לי את זה ללחץ ואיחור?"
יחסים אישיים- "פגעת ביחסים שלי איתך ועם הנהג".
יחסים מיניים- "טוב, פיצוץ בינינו כנראה לא תורם לתחום הזה..."

דברים שבהם טעיתי:
אנוכיות- אני מצפה ממנה "לזרוק" הצידה הכל בשביל ההתארגנות שלי.
חוסר כנות- לאמיתו של דבר, אני האשם העיקרי בכך שלא תכננתי נכון את הזמן ולא התארגנתי נכון. הדבר נובע מפגם שלי בעניין, וגם קצת אולי מריצוי, מרצון לשחק את המחלים הדגול והנחמד שדואג לכולם חוץ מלעצמו.
עוד חוסר כנות- אני מצפה ממנה להבין בזריזות כשאני לחוץ וכעוס את מה שאני רוצה. אשתי לא יכולה לקלוט, להכיל ולקבל איזה שהוא צורך שלי, אמיתי ככל שיהיה, אם אני לא מסביר לה אותו בצורה יפה ונינוחה.
פחד- אני מפחד לאחר. אני מפחד מהפגיעה בדימוי שלי בעיני עצמי ובעיני הסובבים (פרפקציוניזם, ריצוי).

***

כשסיימתי, חיפשתי חבר לעשות איתו צעד 5. האמת שהייתי די בררן (אני מייחס זאת לספונסר שתמיד מדגיש שאתקשר לחברים בהחלמה יציבה בלי מעידות וכדו'). בסוף (לאחר כמה ניסיונות כושלים שלא נענו או שנענו בכך שהחבר לא פנוי) התקשרתי לחבר שאני מתחבר לדרך שהוא עושה, למרות המעידות שלו.

הוא הסכים בשמחה, ואמר לי "קודם כל, תדע שהפגם שלך הוא שאתה "דפוק"". "טוב, תודה, אוסיף את זה לרשימה...". "ואגלה לך סוד, גם אני "דפוק"...". עברנו בזריזות על הצעד (5), ביקשתי מאלוקים שחרור מהפגמים שלי שבלטו במקרה (6-7), ואז שאלתי אם יש לו טיפים כיצד לבקש בצורה נכונה סליחה מאשתי. הוא אמר שאתקשר וזהו. הגבתי שכנראה זה גם חלק מהפרפקציוניזם שלי. הרצון לבקש סליחה בצורה הכי מחלימה.

בכל זאת הוא הוסיף לי שני טיפים חשובים לפני סיום. הוא אמר לי שאם אבקש סליחה כדי לקבל הערכה – אפול. כמו כן, כששמע שאני עושה את זה כדי להשתחרר מהמועקה שאני חש, הוא אמר לי: "אל תעשה זאת מתוך ציפייה להשתחרר. יכול להיות שלא תרגיש יותר טוב אחר כך. עשה זאת כדי לתקן את עצמך ואת דרכיך".
לאחר סיום השיחה איתו התקשר חבר אחר שניסיתי להשיג קודם. שיתפתי אותו בדברים החשובים ששמעתי, והוא הוסיף לי עוד אחד: "תחושת השחרור מגיעה בחלק השני של צעד ארבע. בתפילה על האדם שנפגעתי ממנו, בראייתו כאדם עם חולשות וקשיים, כאדם לא "מבריק" ומושלם, כאדם שעשוי לטעות ולא לעשות תמיד את מה שצריך".

עד כאן להפעם. טהרני

וואי..
הפעם הואלת ובגדול..
כבר עשיתי שימוש בפועל, ומי שהרויח זו אשתי.
תודה רבה לך בשם כל המשפחה - על אף שאינם מודעים לכך

אז אני רואה מולי שאתה כבר צועד...  ;D

אני באמת רואה צורך להעלות כאן מדי פעם דוגמאות ליישום מעשי של צעדי התוכנית.
זה לגמרי לא תחליף להצטרפות לקבוצות, ולעבודה מסודרת על הצעדים עם ספונסר,
אבל בכל זאת ממחיש קצת את התהליך שעוברים ואת שינוי הגישה.

***

אסיר תודה על 442 ימים נקיים, בחסד אלוקים הגדול והאוהב, בכוחו ולא בכוחי.
אסיר תודה על יום של חיבור ונוכחות בסך הכל, למרות קשיים שונים שצצו.
אסיר תודה על נכונות לעבוד צעדים 4-9 במידת הצורך.
אסיר תודה על מידת ההתפייסות של אשתי.

אסיר תודה על משהו שקלטתי רק הרגע. ילד קשקש על חפץ יקר עבורי, בשווי אלפי שקלים, קשקוש שלא יורד.
זה קרה לפני כמה ימים, אולי שבוע שעבר, לא זוכר. הקטע המוזר הוא, שאני מתייחס לזה די בשוויון נפש.
פעם הייתי יוצא מכליי, יציאה אחר יציאה, ומרעיד את אמות הסיפין. הפעם רק הראיתי זאת לאשתי בנחת ולא ממש אמרתי משהו.
פשוט נס! נס קטן (?), יומיומי, אנושי, שמצטרף לעוד שרשרת ארוכה.

שנזכה כולנו לניסים כאלה. כל יום. רק להיום!

לילה טוב ונקי!
טהרני

צועד?! הלוואי.
אם הייתי צועד כמו שצריך מצבי היה כנראה הרבה יותר טוב.
בכל אופן שיהיה לך בהצלחה.

זה היה בצחוק.
אבל אם אתה באמת חושב שזה ישפר את מצבך, מדוע לא תעשה זאת?

בוקר טוב חברים יקרים ואהובים!
אני בהמתנה לאיזו פגישה חשובה. בשנייה שיקראו לי אצטרך להפסיק לכתוב ובע"ה המשך יבוא.
אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב על 444 ימים נקיים, בכוחו הגדול ולא בכוחי הדל.

***

אני מרגיש בתקופה האחרונה ששני דברים מציקים לי ומנהלים אותי.
הדבר הראשון, הוא נפילות של חברים שבעיניי עשו דרך מדהימה, שהייתי מהמר עליהם שיישארו נקיים לאורך ימים ושנים, אחרי תקופה ארוכה של נקיות. זה גורם לי קצת (!) לתחושות של ייאוש והרמת ידיים. אני רוצה טוטאליות. או שיש לי פתרון מלא והרמטי לבעיה שלי, או שאני לא מעוניין. נמאס לי ליפול ולקום. אני גם לא רוצה ליפול מ"מרומי" "מעמד" ההחלמה שלי. מה, טהרני שנקי יותר משנה פתאום יצהיר שהוא נקי כמה שעות? בתסריטים שלי, אחרי נפילה אני חוצה עוד קוים ומתרסק לגמרי. הבעיה היא, שאני קצת מתחיל להבין, שכל כך אסבול, וכל כך אין פתרון אחר, שבסופו של דבר אצטרך לבוא "על ארבע" ולהודות: אין לי דרך אחרת. טעיתי. ברחתי. התגאיתי.
שוחחתי על כך עם הספונסר שלי אתמול (באמת טוב שסוף סוף נזכרתי להתקשר אליו...), והוא אמר לי את אותם דברים שהוא "חופר" לי במשך כל התקופה שאני איתו. כשהוא אומר דברים בסגנון אני מרגיש שהוא ממש נודניק, ואני מגיב לדבריו בהפטרה של "טוב, אני מקווה שבאמת אתקדם בצעדים...". הפעם הוא חידד לי את הנקודה: רוב החברים שיש להם שנה נקייה לא נשארים נקיים לאורך זמן. הוא תלה זאת בכך שהם עסוקים בנקיות של ספירת ימים ולא בנקיות של התעוררות רוחנית. כשאני עסוק בשאלה כמה ימים אני נקי היום, כנראה שבסופו של דבר אפול (האמת שאני קצת פחות עסוק בכך מאשר בתחילת הדרך, אבל עדיין מאוד עסוק בכך. מבקש מאלוקים את הנכונות לעשות משהו בעניין. בעצם, מודה לו על הנכונות ועל הרעיון שנתן לי. מבקש לזכור אותו ולהיות נכון להתייעץ לגביו עם הספונסר). כשאני עסוק בשאלה כיצד אחיה היום חיים רוחניים מיטביים, חיים של נוכחות, נתינה ויציאה מאגו וריכוז עצמי, חיים של כנות בלתי מתפשרת, חיים שבהם כשאני מוטרד אני בודק מה לא בסדר אצלי, כיצד "לנקות את הצד שלי של המדרכה" - כנראה שאשאר נקי.
בתגובה לדברי הספונסר נדנדתי לו על כך, שליום אחד זה בסדר, אבל לחיות חיים שלמים שבהם אני חי כך, בלי איזה יום אחד של תקופה קשה שזורקת אותי לריכוז עצמי ושימוש, נראה לי לא סביר ולא הגיוני. אך שלוש תשובות בדבר (שאני עונה לעצמי, כי מבחינת הספונסר נראה לי שהוא הרגיש שאני סתם "חופר" לו ומבלבל לו את המוח):
א. אין! הכי נמי! רק להיום!
ב. אני חסר אונים לחלוטין מול התאווה, אך לא מול עשיית הפעולות שיצילו אותי ממלתעותיה (בדיוק בזמן הופיע מאמר על כך במייל היומי אתמול. וזה הקישור: forum.gye.org.il/index.php?topic=1226.msg12893#msg12893).
ג. מהניסיון שלי בשנה האחרונה, אלוקים לא כזה מדקדק איתי שכל סטייה הכי קטנה מהפעולות, כחוט השערה, הוא שולח אותי לעזאזל. אלוקים פשוט רוצה שאצמח ואתקדם. מהחוויה האישית שלי, כשאני מחובר ונכון באמת לעשות פעולות, זה הדבר הכי חשוב עבורי, אפילו אם בפועל אני לא מצליח לממש את כולן בפועל. לעומת זאת, אם "אין לי כבר כוח לתכנית הזאת" נראה לי שאני במצב מסוכן (אך יכול לצאת ממנו בעשיית מה שלא מתחשק לי).
וואו! איזה כיף שיש פורום, אחרת הייתי נראה כבר מתעצבן מההמתנה בתור. אסיר תודה שיש לי כאן גם ספר מעניין.

וכעת - לדבר השני. הדבר השני שמאוד מציק לי הוא איבוד השליטה על החיים שלי. גם על כך דיברתי עם הספונסר שלי והוא אמר שזה מצוין...
בהתחלה לא כל כך הבנתי והרגשתי מה זה אומר שאיבדתי שליטה על חיי. חשבתי שהשימוש בתאווה דחק הצידה את כל החיים שלי, ולכן לא הצלחתי לנהל אותם כראוי, או שהצלחתי אבל במאמצים כבירים "להשלים" בשעות ספורות את כל מה שלא הספקתי לעשות בשעות השימוש הארוכות, או לתפקד "כרגיל" לאחר לילה ללא שינה מלא וגדוש בשימוש בתאווה.
אך לאחרונה, אני מבין שהדברים הם קצת להיפך. לא איבדתי שליטה על חיי בגלל השימוש בתאווה, אלא ברחתי לשימוש בתאווה בגלל שאיבדתי שליטה על חיי. אני לא יודע בדיוק איך זה התבטא אצלי כנער מכור (ובעצם, תוך כדי המשפט הזה, עולים בדעתי כמה וכמה קצוות חוט חשובים לתשובת השאלה הזו), אבל כאדם נשוי ובעל משפחה זה מתבטא בתחומים רבים. להלן כמה מהם:
עיקר העיקרים, שממנו נגזרים דברים רבים: אני לא מצליח לנהל סדר יום תקין.
אני לא מצליח לקום בשעה קבועה בבוקר לאורך זמן.
אני לא מצליח להתקלח ולצחצח שיניים כראוי על בסיס קבוע.
אני לא מצליח לארגן את הילדים בבוקר כמו שצריך, בלי להתפזר, ובטח שלא על בסיס קבוע.
אני לא מצליח להתנהל נכון בעבודה, בלי לבזבז זמן. אין לי את הכוחות להעביר יום עבודה אידיאלי.
אני לא מצליח להתנהל נכון בזוגיות. כל דבר קטן מערער אותי. אין לי מספיק נכונות לאפשר לאשתי את המרחב שלה. אני רוצה שהיא תהיה תמיד "שלי". כמו ילד קטן (בעצם, אפילו לילדים הקטנים שלי אין ציפיות כאלה... :-\).
אני לא מצליח להתנהל נכון בקשר עם הילדים (אם כי, באסירות תודה, אני יכול לומר שמאז כניסתי לתכנית, ובפרט בתקופה האחרונה, יש שיפור עצום). לא תמיד יש לי כוח להגיב בצורה סבלנית. לעיתים מזומנות (שבאסירות תודה הולכות ופוחתות, אבל ממש), אני מתנהג באלימות מילולית (זה כבר הרבה זמן לא זכור לי) ופיזית. אין לי כוח להתמיד, למשל, בצחצוח השיניים שלהם דבר יום ביומו.
אני לא מצליח וגם לא כזה רוצה להתנהל נכון כלכלית. אני קונה מה שבא לי ומתי שבא לי. אף אחד אצלנו לא מנהל את חשבון הבנק (אשתי גם סובלת מכמה דברים... ).
אני לא מצליח לתחזק את הבית. כמעט תמיד אני מרגיש בבית שלי כמו באורווה.
אני לא מצליח לסיים את התואר שלי. בתחילת הדרך עקפתי את כולם. עשיתי המון קורסים ועברתי בהצטיינות, וכעת, נשארו לי כמה מטלות בודדות, ואני תקוע איתן חודשים ארוכים, אולי אפילו שנים.
אני לא מצליח למלא את חובותיי הדתיות הבסיסיות. לא מצליח להניח תפילין בכל יום (מאז התכנית השתפר מאוד), וכל שכן להתפלל...
לא מצליח לשלם חשבונות בזמן.
לא מצליח לטפל בעניינים בירוקרטיים שונים בזמן, דבר שגורם לי להפסד כסף רב, ולדימוי (מוצדק) לא אחראי בעיניי הסובבים אותי.
לא מצליח לנהל מערכות יחסים תקינות, בעיקר עם הורי ומחותניי.
לא מצליח להתמיד בפרויקטים יצירתיים שלי.

זה ממש קצה הקרחון, החד והדוקר עד זוב דם. בחסד אלוקים, המתגלה דרך התכנית, הרבה מהדברים האלה משתפרים, ולפעמים אפילו הרבה, אבל הדרך עוד ארוכה ומפותלת עד בלי די. בקושי רואים את ההתחלה, לא כל שכן את הסוף... כשאני חייב מליארדים, אז מאה אלף זה נחמד ויפה, אבל זה לא ממש מתחיל "לגרד" את הפתרון.

הבעיה שלי עם כל הסיפור הזה היא, שלא כל כך הגעתי לאמונה שאלוקים יעשה בשבילי את כל הדברים האלה שאני לא יכול לעשות בעצמי. לגבי התאווה, אולי בגלל הרקע הדתי, שזה נתפס אצלי ממש רע, איכשהו יותר היה קל לי לקבל שאלוקים ירצה לעזור לי, ואולי באמצעות מפגש עם חברים נקיים לאורך זמן, יותר האמנתי שהוא גם יכול ורוצה לעשות זאת. לגבי העניינים האלה - הרבה יותר קשה לי להאמין שזה יקרה, וגם הרבה יותר קשה לי למסור זאת אליו, כי זה לא כזה רעל מוצק ומוחשי כמו התאווה.

יש למישהו רעיון?

אני לא מצליח...
אני לא מצליח...
אני לא מצליח...

אתה יכול לכתוב מה אתה כן מצליח, רשימה ארוכה לפחות כמו זאת, ואם אלוקים עשה בשבילך את כל זה, הגיוני שהוא יכול לעשות בשבילך גם את הדברים האלה.

מקווה שזה עוזר.

שבוע טוב חברים יקרים ואהובים!
אני אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב על 445 ימים נקיים, ממתנת ידו הרחבה.

לאחרונה, אני חושב על כך שאם איני מצליח לעשות תכנית בוקר, לפחות אנסה לעשות תוכנית ערב.
אני מבקש בנוכחותכם מאלוקים ללכת לישון לכל היותר בשעה 23:00.

עברה עלי שבת שהייתה מצד אחד די טובה (נראה לי שבני הבית יסכימו על כך), אבל מצד שני ההרגשה הקשה שתיארתי ביום שישי המשיכה ללוות אותי ואף החריפה. הרגשתי שהגעתי לתוכנית כי חשבתי שהתאווה היא מה שתקע לי את החיים. ועכשיו אני נוכח לדעת שהחיים שלי תקועים מצד עצמם, אז כבר אין לי פתרון. לעשות צעדים על כל צעד ושעל נראה לי לא ישים. קשה מדי. ניסי מדי. לא יודע בדיוק. אני מאוד מתקשה לקבל את כל המישורים הרבים שהחיים שלי תקועים בהם. חשבתי גם על התאבדות. ממש לא כאופציה רצינית שאני מתכוון לבצע, אבל כסוג של תסריט שמשקף את חוסר האונים שלי.

אני מבקש מאלוקים להבין שאני נמצא בצומת. שהכאב הזה, הרע לכאורה, הוא מהדברים ההכרחיים לצמיחתי. כנראה שיש משהו(ים) שלא בנוי(ים) מספיק בתוכנית הרוחנית שלי. "מרגע שחלה התפנית ההתחלתית הזאת של הכניעה... בכל שלב לאחר מכן תהיה נקודת הכרעה, שבה נידרש להכיר בגישה או במעשה ספציפיים ולוותר עליהם, לפני שנוכל שוב להרגיש בנוח. כניעה איננה רק המפתח לתוכנית 12 הצעדים ולמפוכחות מינית, אלא גם לחיים מאושרים ובעלי תכלית עם אחרים" (הספר הלבן, עמ' 80-81).




תודה על הרעיון. מקווה ליישם זאת בקרוב ולהעלות לכאן (אשתי גם הציעה לי בצאת השבת לכתוב אסירות תודה ואמרה שזוהי התרופה להרגשה הזו (ובכך כיוונה לדברי חבר ותיק שאסירות תודה היא האנטיביוטיקה לרחמים עצמיים. תוך כדי כתיבת הדברים הללו, אני נוכח לדעת שאולי חוסר האונים המרכזי שלי כרגע הוא הרחמים העצמיים)).

שיהיה לכולנו שבוע נקי, טוב, מחובר ומואר!

שלום טהרני.
כיף לראות אותך פה. כיף לשמוע על הניקיון והחיבור.
מעניין. בדיוק עם צאת השבת כתבתי את הודעה הבאה לקבוצת חברים:
"א"ת על שבת. קצת מוטרד מהבנה חדשה על האוטומטיות והחוסר אונים שלי ב להיכנס למצב ריכוז עצמי חוסר סבלנות תגובות ילדותיות ותוקפנות מול הילדים. כאילו נמצא כל הזמן במתח מאיפה תבוא ההטרדה הבאה ובהיכון להשבית אותה באיבה. זה בולט לי דווקא בכעסים קטנים. כעסונים. הבנתי שאני חא. לגמרי. זה הוטמע בלי בשנים של ריכוז עצמי וחוסר רצון בכלל לעשות משהו יותר עמוק יותר תהליכי יותר מחנך. מקווה לצאת מפה לדרך חדשה. מקווה שההכרה בחוסר אונים הזה תמשיך הלאה לעבודת צעדים."
שנתיים שאני בתוכנית. (אומנם לא נקי שנתיים...). ראיתי ניסים. פלאות. חיי השתנו.
ומאידך, המחלה חוגגת עדיין בהרבה תחומים. לעיל אחד מהם. ההתנסחות היפה מתארת למעשה התנהגות מאוד מבישה. למען האמת, מה שבעיקר חשבתי עליו השבת, הוא, האם השכנים שומעים אותי. ולא, לא צעקתי הרבה. התביישתי בעצם העמדה הנפשית שלי כשאני מתווכח עם הילד שלי כאילו אני בגילו.
ואז, אני נזכר כמה כן השתנה. כמה חיי השתנו. ומבין שזה תהליך. שמעתי פעם חבר ותיק מאוד שאמר. אני את כל המתנות קיבלתי ברגע שהן היו נכונות. לא שנייה לפני. ואם זה רק אחרי 10 שנים של ניקיון, אז ככה זה צריך להיות. זה רצון ה'. לאט לאט.
החוסר אונים שלי מול כל תחומי החיים בהם אני תקוע/מתוסכל/בעל גישה חולה וכו' הוא עובדה עבורי היום בדיוק כמו החוסר אונים מול התאווה. אז מה נשאר לי לעשות? לפנות לה'. לבקש שיעשה עבורי מה שאני לא יכול לעשות לעצמי. רצונו ייעשה, ולא רצוני. הוא יחליט מה ישתנה, מתי, ואיך. ובינתיים, אני חי רק להיום, את הפעולות הפשוטות של התוכנית כפי שהגדרתי לעצמי ובעזרת הספונסר, ונותן לה' להוביל את היום.
שיהיה הרבה החלמה

שבוע טוב זיו מציע ותודה רבה!




מאוד מזדהה עם זה. לפעמים אני מרגיש שאני מתווכח איתו כאילו אני מתחת לגילו...  :-\ :-[

[quote author=זיו מציע link=topic=5245.msg73286#msg73286 date=1430596842]
ואז, אני נזכר כמה כן השתנה. כמה חיי השתנו. ומבין שזה תהליך. שמעתי פעם חבר ותיק מאוד שאמר. אני את כל המתנות קיבלתי ברגע שהן היו נכונות. לא שנייה לפני. ואם זה רק אחרי 10 שנים של ניקיון, אז ככה זה צריך להיות. זה רצון ה'. לאט לאט.[/quote]

תודה. התחזקתי מהדברים (במיוחד מהמודגש).




באתי לומר שזה בדיוק מה שמתסכל אותי. שמהתאווה (או לפחות מצורות השימוש ה"כבד" והפעיל בה) השתחררתי כשהגעתי, ולעומת זאת, כל תחומי חיי כל כך תקועים, שאני לא רואה איך אני יוצא מזה עד שאהיה סבא... אבל בעת ובעונה אחת הבנתי, שאני לא מספיק מעריך את המתנה שאלוקים נתן לי.
אפשר להגיע לתכנית ולנסות להשתחרר מהתאווה בכלים שהיא מציעה וזה לא יקרה מיד. זה יכול לפעמים לקחת שנים (ודרך אגב, זה בהחלט יכול לקחת גם לי שנים, במיוחד אם אמשיך בהתנהלות שלי היום ביחס לתכנית ואפול). יש חברים שאני מכיר ומוקיר, שמנסים ברצינות לעלות על דרך, וזה לא כל כך עובד להם מיד.
התכנית (האמיתית!) היא כנראה לקבל גם, ואולי בעיקר, תהליכים כאלה. לי זה ממש קשה.
(זה אולי אפילו קצת סותר את צעד 2 שלי, בו כתבתי, שאלוקים כפי שאני מבין אותו, או רוצה להבין אותו, הוא לא "אלקים של ברסלב" שצריך לצעוק אליו במשך ימים ושנים. אני פשוט מבקש עזרה והוא עוזר. אני כנראה צריך לחזור ולהעמיק את צעד 2, אבל לפני זה, לבקש ממנו באמת, על בסיס יומי, כמו בעניין התאווה).
אולי אני יכול לומר לעצמי כעת "ברוך הבא בשערי התכנית האמיתית". זו תכנית שעקרונותיה פשוטים, אבל ביצוע אמיתי שלהם דורש, כנראה, הקרבה רבה. הקרבה אמיתית. "תכנית הפעולה, למרות שנראתה מאד הגיונית, הייתה מאד חמורה. לפי התכנית הייתי צריך להיפטר מכמה השגות שהיו לי כל חיי. זה לא היה קל" (הספר הגדול, עמ' 38).
[הביטוי "ברוך הבא בשערי התכנית האמיתית" עלה לי בעקבות סיפור שקראתי בספרו של הרב אריה הנדלר "מרחוק". הוא מספר שם על קבוצת תלמידות שהדריך במחנות ההשמדה באירופה. אחת התלמידות נגשה אליו אחרי תפילת שחרית, ואמרה לו: "בגללך לא התפללתי היום כמו שצריך!" הוא בירר מה קרה, והיא אמרה לו, שב"אשרי יושבי ביתך" דילגה על הפסוק "טוב ה' לכל". היא לא הייתה מסוגלת לאמרו לאחר הזוועות שראתה ושמעה. תגובתו של הרב הנדלר, אליה מאוד התחברתי, הייתה: "ברוכה הבאה בשערי התפילה האמיתית..."].

***

האמת שהגעתי לכאן כדי לספר על שיחה עם חבר שהשיחה עמו מכבידה עלי (קצת מרגיש רצון להשתמש באמצע). אני חייב לציין שזה נדיר ושזה לא אחד מחברי הפורום. בסוף השיחה הוא סיפר לי משהו, שהדליק אצלי נורה אדומה לגבי מחר. אני אסיר תודה לאלוקים על כך, ומבקש ממנו את הנכונות ואת חוסר ההכחשכחה (הכחשה+שכחה כתוצאה ממנה), שיאפשר לי להתקשר לחברים ותיקים, להתייעץ עימם ולעשות ככל אשר יורוני!

בוקר טוב חברים! אסיר תודה לאלוקים על 446 נקיים, בכוחו ולא בכוחי.




העניין המדובר הוא העלאת טרמפיסטיות. במהלך השנה האחרונה, כשעשיתי זאת הרגשתי שאני מצליח לעבור את זה די בסדר. כיוונתי את המראות שלא אראה אותן (פעם ניגשה אליי טרמפיסטית ברחוב יום אחרי שהסעתי אותה, כדי  לשאול אותי אם אפשר לנסוע איתי שוב לאותו מקום, וכלל לא זיהיתי אותה), התפללתי עליהן, "הושבתי את אלוקים" על האמברקס (כשהן ישבו לידי) וכדו'. אחרי פעמים כאלה לא רצתי לחפש תאווה.
אבל יחד עם זאת, היה משהו מרגש ונעים עבורי בסיטואציה, וגם היה קשה לי מאוד לוותר על זה, כי הרגשתי שזה הופך אותי לאדם ממש נכה, ממש לא נורמלי (במגזר שלי מקובל לקחת טרמפיסטים, וגם אני אישית מאוד סבלתי בהמתנה ארוכה לטרמפ, כך שליבי עם הממתינים בטרמפיאדה (וקצת יותר עם הממתינות... :-\).
אתמול שוחחתי עם איזה חבר שקשה לי לשוחח עימו, ובסוף השיחה באיזה שהוא הקשר, הוא סיפר על חבר ותיק מאוד שהעלה טרמפיסטית, התגלגל עימה בשיחה, והסתבר ששניהם בתכנית הצעדים. הוא הרגיש שכנראה היא מכורה, ועצר בתחנת דלק לשוחח עם הספונסר שלו, שהדריך אותו לשחרר אותה בעדינות...
בעקבות כך, ובעקבות המצב הכללי המנותק שלי בתקופה האחרונה, קיבלתי נכונות להתקשר לחבר ותיק ולקבל את הדרכתו. למען האמת, אפילו התקשרתי לאותו חבר ותיק מסיפור הטרמפיסטית ולחבר ותיק אחר, כשהנחתי ששניהם יאמרו לי לוותר על כך, אבל לא תפסתי אותם (אני בא לומר שבחסד אלוקים הייתה לי נכונות להתקשר למישהו שמסתבר שייתן לי תשובה שלא בא לי לשמוע. בדרך כלל, מתאים לי לעשות הפוך...).
החבר הרביעי שהתקשרתי אליו ענה לי. בתחילת השיחה דווקא הוא לא התרשם שזה הסיפור המרכזי שלי, אולם לקראת סופה כשאמרתי שמעולם לא ניסיתי לוותר על זה, וכשאני לא לוקח טרמפיסטיות, בניגוד למנהג כל אדם מן היישוב שאני מכיר, זה גורם לי להרגיש נכה (כך נראה לי. טרם בדקתי), הוא אמר לי "אנחנו דווקא מעוניינים שתרגיש נכה".
אז להיום אני לא לוקח טרמפיסטיות. נראה לי שזה יהיה לי מאוד קשה ומשפיל. קצת תחושה של כריתת איבר, שיש תחום בחיים שאני לא יכול להיות בו כמו כולם (וגם הפסד של הריגוש "המותר" הכרוך בכך, ש"אני הרי משתחרר ממנו בעשיית פעולות אז מה הבעיה?" וכו' וכו'). אבל אני מקווה לצמוח מכך.

טוב, אז האמת שעשיתי זאת בינתיים, בדרך הלוך. בעיני רוחי דמיינתי שאקח את זה מאוד קשה. בפועל זה לא היה כך. רק שכן קשה לי לקבל שזה יהיה הנוהל עד מאה ועשרים. ופתאום גם חשבתי לעצמי, כמה קשה ומכאיבה ומגבילה היא המחלה שאני סובל ממני. מחלה שאי אפשר להיחלץ ממנה בלי עמל יומיומי. מתי שהוא כנראה אעדיף את השימוש המוכר והאהוב על פני העבודה הפנימית הנוקבת. טוב, רק להיום לא...
אתמול התחלתי לקרוא את הפרק האחרון בספר הגדול ("החזון בעבורך"). חשבתי על הבעייה שהם מציגים אחרי שאני מפסיק להשתמש: ״כן, אני מוכן, אולם האם יהיו חיי כזה של טיפש, משעמם וקודר, כפי שראיתי כמה אנשים צדקניים? אני יודע שעלי להסתדר ללא תאווה, אולם כיצד יכול אני? האם יש לך תחליף ממשי?" (עמ' 124). ועל הפתרון: "כן, ישנו תחליף, והוא הרבה יותר מכך. זוהי החברותא ב"שמור עיניך", שם תמצא שחרור מדאגה, שעמום ונטל. הדימיון שלך יוצת. לבסוף יהיו חייך בעלי־משמעות. השנים עם הסיפוק הרב ביותר בקיומך - ניצבות לפניך" (שם).
וכן הבן שואל (וגם האב וגם רוח הקודש... :-\). לכאורה הפתרון הזה, של החברותא עם מכורים אחרים, שאמור למלא את חיי תוכן, הוא לא פתרון עבורי. הרי הם מלכתחילה חיפשו קשר עם אחרים באמצעות השתייה. "בעבור רוב האנשים הנורמליים, פירושה של שתייה הוא חגיגה, אירוח חברתי ודימיון עשיר. בעבורם השתיה אומרת שחרור מדאגה, שעמום ונטל. זוהי שמחה אינטימית בין חברים והרגשה שהחיים טובים הם" (שם, עמ' 123). "אנו יודעים הכל על השתיה כמרכך חברתי. חלק, אבל לא כולנו, חושבים שיש יתרונות לשתיה, אם היא נעשית בצורה סבירה" (שם עמ' 91).
אני לא כזה לחוץ על קשר עם אחרים. נכון, מאוד טוב לי הקשר עם החברים בתכנית, אפילו מאוד מאוד. אבל בטבעי אני אדם בודד, חסר חברים (פעם היו לי, אבל די התייאשתי מהעניין. "הם לא ברמה שלי / לא בעומק שלי / לא בפתיחות הדעת והמרחבים הנפשיים שלי"...). אז איך הפתרון הזה יהפוך את חיי כל כך לטובה, עד שהיותי -
בעל/אבא/בן/עובד/מפרנס/יהודי/מתחזק-בית/מתנהל-כלכלית/חסר-עקביות דפוק (והרשימה כבר ארוכה), יהיה משהו שאני נינוח איתו, ולא רוצה לברוח מפניו.
אין ספק, טוב לא להשתמש. אם אשתמש אשאר עם אותן בעיות, ואולי אף אנפץ אותן לרסיסים באופן שהן תכפלנה ותשלשנה את עצמן. אבל איפה השחרור מהדאגה, מהשעמום ומהנטל? איפה הצתת הדימון? איפה המשמעות והסיפוק? מה אני עושה לא נכון?

אתה מדהים אתה עם הכינות שלך,,,,,,,,

שאלה קטנה: מאיפה יש לך כל כך המון זמן לכתוב כל כך המון חומר ???
מילא אני, באמת משועמם שיושב וחושב איך ייראו את השם שלי יותר הרבה פעמים בפורום אבל אתה מאריך בחומר איכותי !!!

מזכיר לך נשכחות...