תודה אריאל!

שבוע טוב חברים יקרים!
בחסד אלוקים הגדול והאוהב, בכוחו ולא בכוחי, הוא שומר אותי נקי במשך 396 יום.

השעה הזויה, אבל אני מרגיש צורך לשתף. בערב שבת הייתה לי בחסד אלוקים הגדול והאוהב נכונות לעשות ולעזור בבית, ובמהלך השבת הייתה התפייסות ביני לבין אשתי. כבר חשבתי איך אני כותב כאן בפירוט על הנס המדהים הזה, ושזה לא בסדר שבתקופה האחרונה אני (כמעט) רק מתלונן...

כבר תקופה ארוכה שאני ואשתי מתכוונים לצאת לכמה ימים. עשיתי מאמצים רבים לשם כך. ארגנתי ממלא מקום בעבודה, רכב שניסע בו ועוד. במוצאי שבת היא הודיעה לי שבשל עניינים שונים שלא הסתדרו לרוחה, לא נצא. היה לי מאוד קשה לקבל את זה. האשמתי אותה שהיא לא מוכנה להשקיע בזוגיות שלנו, ולוותר על דברים כדי שיצא לנו להיות יחד. היא מצידה אמרה לי שיצא המרצע מן השק, והוברר שאני אגואיסט (האמת שזה לא חידוש גדול :-\). אני חושב רק על עצמי, ולא על איך שהיא תרגיש לא רגועה במהלך הימים שבהם נהיה מחוץ לבית. היא גם הוסיפה, שזה מגיע לי על הפגיעה שלי בה בשבוע האחרון, ושהיא שמחה בשבילי שזה יכפר לי על כך... ושבכל אופן, גם אם הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, היא כבר לא מעוניינת לצאת איתי.

עוד לפני השיחה שלנו, כשצפיתי שזה מה שהיא הולכת לומר, תכננתי לנסוע לקבוצה. במקום מגוריי אין קבוצה במוצ"ש. אחרי השיחה נסעתי ברכב שארגתי לצורך היציאה המשותפת כדי להספיק את הדקות האחרונות של קבוצה במקום מרוחק, למעלה משעה נסיעה. איך שהגעתי הייתי חייב לשירותים :-\, כך שבפועל השתתפתי רק בדקות האחרונות של הקבוצה. בחסד אלוקים זו הייתה קבוצה קטנה, וכל אחד יכול  היה לשתף במשך שלוש דקות בסבב השיתוף החופשי שבסוף הקבוצה. שיתפתי בפירוט על מה שעבר עלי. אמרתי שזה הזוי שעשיתי את הנסיעה הזאת, ושיכול להיות שעשיתי זאת גם כמניפולציה כלפיי אשתי, שתבין כמה סבל היא גורמת לי (הרי אף פעם לא נסעתי לקבוצה בדחיפות כזו), וגם כדי להרשים את חבריי לתוכנית, שאני כזה משקיע בשביל ההחלמה, אבל שיחד עם זאת אני שמח שעשיתי את זה. בינתיים, אף פעם לא נסעתי מרחקים כאלה, בהצתה פתאומית כל כך, כדי להשתמש בתאווה (מזכיר לי גם האזנה לקבוצה טלפונית תוך כדי טיפול שיניים שעשיתי לאחרונה. אני גם מסייג את הכנות של הפעולה הזו, אבל הנכונות הזו והניסיון להיות מחובר, הם ניסים מדהימים בשבילי).

בדרך התקשרתי לחבר שהציע לי לעשות פעולה הפוכה: להישאר בבית מחר ולשאול את אשתי מה היא רוצה שאעשה ביום הזה (ניקיונות לפסח וכדו'). זה היה נשמע לי גדול עלי. אבל התקשרתי לאשתי ושאלתי אותה האם לנסוע מחר לעבודה או שהיא רוצה שאשאר. היא אמרה שנשמע לה רעיון טוב שאשאר ונעשה משהו יחד. "אבל אמרת שאת לא רוצה לצאת איתי" הקשיתי. "אתה נשמע עכשיו יותר טוב" היא ענתה. אחר כך חזרתי לחבר נוסף שהתקשר, ושיתפתי גם אותו בפרטי המקרה. הוא אמר שאני נשמע שמח. :D באמת שזה מוזר, אבל זה היה די נכון. התחלתי לחוות שחרור עוד לפני הקבוצה, והשיח עם החברים בקבוצה הגביר את התחושה הזו (הזמנתי אותם לפיצה על חשבוני, "קבוצה שאחרי הקבוצה", שזה גם נס בפני עצמו בשביל אחד כמוני, אבל הם לא היו בקטע. ובכל זאת, התפתחו ביני לבין כמה חברים כמה שיחות, אחד על אחד (דקדושה... ), שהזמן הכולל שלהן היה שעה בערך).

בדרך חזרה הביתה, כשכבר כמעט הגעתי, קיבלתי SMS: "יש לי כאבים בצלעות. לא אוכל להגיע מחר. נהיה בקשר". הלב שלי נפל, אבל לא לגמרי, כי הייתי קצת באווירה של החלמה. הבנתי שזה כנראה מי שאמור להחליף אותי בעבודה מחר. המספר היה מספר טלפון אחר, אבל כנראה הוא החליף מספר. כל התכניות שלי הולכות שוב להתבטל, ומחר מצפה לי יום עבודה ארוך ומפרך. למרות השעה המאוחרת (00:50), התקשרתי לאותו מספר, אני לא יודע אפילו בדיוק למה. אולי כדי לברר אם יש סיכוי קלוש שבכל זאת הוא יחליף אותי. ענה לי קול לא מוכר ושאל את מי אני מחפש. השבתי לו. הוא אמר שכנראה זו טעות. אמרתי לו שמהמספר הזה נשלחה הודעה לפלאפון שלי, אולי בידי אותו אדם. הוא אמר שהוא זה ששלח את ההודעה בטעות אליי, כי התקשרתי אליו שלוש פעמים. אני התקשרתי אליו? חשבתי לעצמי בפליאה. ואז, חיברתי את הקצוות: "איך קוראים לך?" "פלוני". "אה, נתנו לי את המספר שלך כדי לברר איפה הקבוצה...". בקיצור, הפנו אותי לאותו אדם כדי שיסביר לי איך להגיע לקבוצה שאליה נסעתי. אותו אדם לא השתתף בקבוצה, ומשראה שמתקשרים אליו כמה פעמים מאותו מספר, שיער שזה הבוס הנודניק... נפלט מפי משהו כמו: "באנה, אתה..." כשאני מתייחס לאלוקים ולחוש ההומור שלו. זה היה נשמע לי קצת מוגזם לפנות אליו בצורה כזו. אז אם זה לא היה בסדר, אני מבקש ממך סליחה.

אני מאוד מפחד לקום מחר עייף ומתוסכל, ו"לפוצץ" שוב את העניינים בבית. מבקש ומתחנן לפניך אלוקים שתעשה אותי מחר שפוי, אוהב ולא נוטר טינה, עסוק בנתינה ולא בלקיחה. אני חושב שזה קטן עלי ואני יכול לעשות את זה ולהיות נחמד. אבל כשאני מנסה בכוחות עצמי להיות נחמד, מתי שהוא (ולפעמים די מהר), הסבלנות שלי אוזלת, ואני "נדלק" בצורה חסרת טעם וחסרת גבולות, שאני עצמי מתבייש בה. בקיצור, אני ממש צריך אותך, גם אם אני נוטה להתכחש לזה. אני מבקש שתהיה שם בשבילי. אני מושיט ידיים לנוכחות שלך. אני מבקש להיות מחובר אליך לאורך היום. שלא אבוש ולא אבייש, שלא אכלם ולא אכלים, שלא אכשל ולא אכשיל. לעולם ועד, אבל גם ובעיקר רק להיום...

אה, ואני מבקש שתעזור לי להתקדם בצעד ארבע. לא נשאר לי הרבה, ואני מורח את זה, וזה מסוכן. בדיוק הערב דיברתי עם חבר שנפל אחרי עשרה חודשים, ואמר לי ש"הכתובת הייתה על הקיר". שאלתי אותו במה זה התבטא, והוא אמר כמה דברים, ביניהם זה שהוא כבר לא השקיע כל כך בצעדים בצורה רצינית כמו קודם לכן. וגם זה שהוא לא כל כך היה בקשר עם הספונסר. אז גם אצלי הכתובת על הקיר, אבל אני מתכחש לה. טוב, אני מכור... אבל זה לא מצדיק את החורבן שאני עשוי להמיט על עצמי אם אמשיך כך.

לילה טוב, מחובר ונקי!

טוב, כדרכי, אני מודה בקצרה ומתלונן באריכות... :-\

אני אסיר תודה לאלוקים על היום שהיה לי היום עם אשתי. למרות "חריקות" רבות שלי בענייני טינה וכמה וכמה וכמה פרצופים חמוצים ולא מרוצים, בכל זאת נסענו קצת ביחד. לא הייתי מושלם. לא היה מתוכנן ומושקע ומתוקתק. היו "תקלות" לא צפויות. ובכל זאת, היה טוב. אפילו מאוד. אשתי אמרה!...

אמרתי לה שאני מתקשה לעכל את זה שהיא באמת חושבת כך. הרי לא הייתי תמיד כזה נחמד לאורך כל הדרך. היו קטעים שבהם גיליתי חוסר סבלנות. ובעצם, כפי שחילחלה לתוכי ההכרה בעבר, כל עוד אני מוותר על הטינות שלי, לפחות חלקית, לפחות מבלי "להבעיר חביות חומר נפץ", ומשתדל קצת להיות נוכח ונחמד, קשוב ונותן, אז הדברים די בסדר. אפילו טובים. אפילו מאוד.

מתחבר לי מאוד לצעד שתיים. שם התחלתי לפגוש אלוקים ש"זורם עם המשבצת שלי". מבין את המקום שלי ונינוח איתו, אך מצפה ורוצה שאצמח ואתקדם, בקצב הדרגתי וסביר, כפי שבעצם אני עצמי הייתי רוצה. ולכן, כל עוד התנועה הנפשית שלי היא חיובית, היא עם נכונות לעשות את מה שנכון עבורי, הדברים מסתדרים די טוב.

יש לי בראש המכור שלי, איזה שהוא דמיון, שבשביל שדבר כלשהו יהיה מוצלח הוא צריך להיות "וואו!". המציאות היא לגמרי אחרת. ה"וואו!" כרוך פעמים רבות דווקא במתחים ולחצים שמקלקלים את העניין (וזאת הסיבה שטרם הוצאתי לאור שום ספר או דיסק...). דווקא הפשוט, ה"בסדר", הקצת בנאלי, הלא מושלם, הוא יותר מספק ומהנה. הוא כרוך בשחרור, ולא כבול בכבלי הניסיונות להגיע לשלימות.

אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב על 397 ימים נקיים. מקווה ומתפלל להמשיך בדרך טובה, מתוך חיבור כנה לריבון העולמים.

בקריאת הבוקר עכשיו, פגשתי קטע שמאוד מתחבר לי עם השיתוף שלי אתמול, והרי הוא לפניכם:

"מעל לכל, סבלתי מכאב פנימי, מפני שהביצועים וההישגים שלי בחיים, לא ענו על הציפיות שהיו לי מעצמי. הייתי צריך להרדים את הכאב עם תאווה. כמובן, ככל שהתאוויתי יותר, הציפיות שלי נעשו פחות מציאותיות, והביצוע שלי נעשה דל יותר, והפער הלך וגדל. וכך הלך וגדל הצורך שלי לשתות" (הספר הגדול, עמ' 163).

ובהמשך: "מעל לכל, אנחנו דוחים את הפנטזיות ומקבלים את המציאות. ככל שהשתמשתי יותר, כך פנטזתי יותר על כל דבר... התוכנית הובילה אותי בעדינות מתוך הפינטוז הזה, לחיבוק המציאות בידיים פתוחות. מצאתי שזה יפה, מפני שסוף סוף הייתי בשלום עם עצמי, עם אחרים [=אשתי] ועם אלוקים" (שם, עמ' 166).

שלום חברים יקרים ואהובים!

אני אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב שמשאיר אותי נקי במשך 398 ימים.
אשמח לראות ולפגוש את כולכם בכנס הקרב ובא עלינו לטובה ולברכת ההחלמה (בעוד שישה ימים!)

אני אסיר תודה לאלוקים על התקדמות משמעותית היום בצעד ארבע. במשך תקופה די ארוכה לאחרונה, אני כותב בכתיבה היומית, מצד אחד ש"אני מפחד להיתקע/להימרח/לא להתקדם בצעד ארבע", ומצד שני ש"אני מבקש ממך לסיים היום את צעד ארבע", כי הרי לא נשאר הרבה. היום עברה בי מחשבה, שלא משנה אם אסיים או לא. העיקר שאתקדם בכך. בחסד אלוקים הגדול והאוהב נוצר בלו"ז שלי "חלון" שאפשר זאת. אני אסיר תודה גם על הנכונות. הייתי בחלק המשעמם של סימון "וי" בטבלה (תיכף ארחיב בכך בע"ה), ובכל זאת, הצלחתי כנגד טבעי לשבת על כך במשך כשעה.

הטבלה שאני עובד באמצעותה (הספונסר שלח לי אותן באנגלית, ואני תרגמתי אותן לעברית, אני מצרף את הטבלאות באנגלית כאן), בנויה באופן כזה שצריך לפרט בעמודה הראשונה את הטינה/הפחד/האדם שנפגע במהלך השימוש המיני שלי (זו הטבלה השלישית, שבה אני עוסק כעת). אח"כ, את העמודות הבאות ממלאים מלמעלה למטה, באופן שבו אני בודק, למשל, באופן שיטתי בכל המקרים האם אני אנוכי. מצאתי שני יתרונות לשיטה הזו: א. זה מחדד לי מאוד את פגם האופי שאני עוסק בו ("וואו! גם פה אני אנוכי!" "וואו! אני באמת אנוכי! ממש אנוכי!"). ב. זה גורם לי לעבור פעמים רבות על רשימת הטינות/פחדים/פגיעות שלי, ולהעלות אותם יותר למודעות שלי.

האמת שבאיזה שהוא שלב, אחרי "טחינת" הדברים השליליים שלי הרגשתי ממש רע (לא שאני אדם רע, אבל הייתה לי הרגשה רעה. הרגשה שאני דפוק). אני אסיר תודה שהתקשרתי לחבר, ואסיר תודה שיש לי חברים מסוימים בתכנית שעונים לי כמעט תמיד, או חוזרים אלי תוך זמן קצר (במצטבר אני מדבר איתם כמה שעות בשבוע!... מסכנים :-\ איך הם מצליחים לסבול את כל השיתופים הארוכים שלי... ).

יחד עם ההרגשה הרעה, הייתה לי הרגשה שאני רוצה לחזור לכמה מאופני השימוש שלי. גם כי התאווה קוסמת לי, וגם אולי כדי לרפד את המצוקה שחשתי. אני אסיר תודה שלא עשיתי זאת. אני קצת חושש מהרגשה רעה מרוכזת (כמו איזה משקה אנרגיה עם קפאין וטאורין ברמה גבוהה...), בעקבות צעד חמש, ככתוב בספר הלבן (עמ' 114): "אנחנו מזהירים את האדם שעובד על הצעד החמישי, מפני אכזבה אפשרית לאחר מכן. שחרור העצמי הישן על כל פגמיו עלול להשאיר אותנו חשופים ופגיעים, ובהרגשה שלא נשאר בנו שום דבר מהותי". אמנם מיד אחר כך נאמר "בשלב הזה נכנס הספונסר, שעוזר להפוך את הרגשות השליליים האלה לסליחה, לתקווה, לריפוי ולאהבה". אך שלוש תשובות בדבר: א. אני אעשה זאת (בהכוונת הספונסר) עם חבר מהארץ שיפגוש אותי פנים אל פנים, ולא איתו. ב. אולי החבר הזה לא יצליח "להמתיק" את הרגשות השליליים. ג. כמובן, שתמיד אצלי הכול מורכב ומסובך יותר.

תודה שהקשבתם, תודה לאלוקים ולכם על הבמה המיוחדת הזו.
שיהיה לכולנו המשך יום טוב! (מזכיר לי איך איחלתי הבוקר או אתמול בשיחה עם אלוקים "שיהיה לנו יום שמח!"... ).

קודם לא הבנתי איך לצרף כמה קבצים. כתוצאה מכך, צירפתי בהודעה הקודמת רק את הטבלה של פגיעה באחרים (harms).
כעת צירפתי אליה גם דף הוראות באנגלית (instructions), טבלה של טינות (resentments) וטבלה של פחדים (fears).
כל הקבצים באנגלית. את הטבלאות תרגמתי לעברית כשעבדתי עליהן. מקווה לערוך בקרוב קבצים עבור המעוניינים (חבר ביקש היום בשיחה טלפונית שאשלח לו).
בהצלחמה (=בהצלחה בהחלמה),
טהרני.

תודה רבה! אין עליך!

אוהבים, יהושע!
מזל טוב על שבוע נקיות! :D
אתה בא לכנס?

מרגיש "הפוך". גמור מעייפות. אבל אסיר תודה.

אסיר תודה לאלוקים על 398 ימים נקיים, בכוחו ולא בכוחי.

אסיר תודה על נכונות לעבור על כל המאמרים לחוברת שתחולק בכנס, כדי למיין אותם לפי נושאים, לתקן טעויות לשוניות וכדו'.
(קצת מפחד שינזפו בי שנטלתי חירות יתירה לעצמי במלאכת העריכה. רוצה למסור את זה).
אסיר תודה על עבודה מאומצת לשם כך, במשך כחמש שעות (אם כי הייתי גם קצת בקטע של שטויות תוך כדי. כמו לכתוב הודעה באידיש לחבר חדש, או לכתוב עבור חבר ציטוט של דברים שהוא לא אמר... מקווה שיסולח לי...).

אסיר תודה על התקדמות משמעותית היום בצעד ארבע, ועבודה עליו במשך כשעה.

מפחד מאוד ממחר. מעייפות. מרעב. מלו"ז צפוף ועמוס. מציפיות מוצדקות של אשתי. מכך שאני לא בא מוכן לעבודה, על אף הצורך בכך. ומעוד דברים רבים.
זאת הפעם השלישית שאני מנסה לערוך את ההודעה. מבקש מאלוקים שהפעם זה אכן יקרה וההודעה לא תימחק שוב.
אני מבקש מאלוקים לעזור לי בדברים הנ"ל, אם כי קצת קשה לי להבין איך הוא יכול לעשות את זה ולהאמין בכך. אני מבקש ממנו אמונה, או לפחות נכונות להאמין, שהוא יכול הכל, או לפחות שהוא יכול את זה, שזה ממש קטן עליו.

אוהב אתכם! תודה לכם על הכל! תודה שאתם פה!

לילה טוב, נקי ומחובר!

טהרני

ערב טוב חברים יקרים!

עבר עלי יום עייף לגמרי. קמתי מאוחר (טוב, הלכתי לישון באיזה ארבע). לא הספקתי להניח תפילין בבוקר. כשחזרתי בצהריים הייתי ממש עייף ולא היה לי כוח. החלטתי לנוח קצת ולהניח תפילין כשאקום (אשתי הייתה אמורה לחזור ולהעיר אותי). בפועל התעוררתי אחרי השקיעה... :-\ הייתה לי הרגשה קשה בעקבות כך. אני צריך לזכור, שבמשך למעלה מארבעים יום לא פספסתי הנחת תפילין. בשביל ה"משבצת" שלי כרגע זה דבר גדול (והוא קרה רבות בזכות העדכון השוטף בפורום, שאני כנראה צריך לחזור אליו...).

לאחר מכן התקף טינה על אשתי, שלשמחתי היה קצר יחסית, הסתיים, והתחלף ביחס חיובי שלי לסובבים.

אסיר תודה על 399 ימים נקיים, וקצת מתרגש לקראת 400 נקיים מחר בבוקר (בבקשה, אלוקים!)

טוב, אני פשוט עייף. מקווה לישון בקרוב ולהפסיק למרוח את הזמן. אני מלא רגשות אשמה והלקאה עצמית על בזבוז הזמן עד עכשיו, אבל אני כל כך עייף, שאין לי כח לעשות כלום.

אסיר תודה על 400 ימים נקיים.
אסיר תודה על שהות לבד במשרד. במשך כמה שעות בלי להשתמש.
מתפלל לנקיות, מפוכחות ושפיות. לניהול חיים רגילים.

מחכים לציון דרך של יום ה 400,
עיצה קטנה מחבר קרוב,
תפנק את עצמך עם ממתק שאתה אוהב, תשתחרר,
מגיע לך פינוק, וזה שווה כל הון,

מקנא בך! הלוואי וקנאת סופרים תרבה חכמה...

תודה אבי! חמוד אתה... ;D

האמת, שהפינוק שהכי מתחשק לי (אחרי התאווה :-\), הוא פשוט לישון טוב...
איזה יום חופש, שבו מישהו אחר מארגן את הילדים בבוקר (אשתי?), בצורה שאני אפילו לא שומע אותם...
אבל אני עובד כל ימות השבוע, באופן די אינטנסיבי.

זה מזכיר לי משהו שחשבתי עליו היום, בדרך חזרה מהקבוצה (וגם רציתי לכתוב עליו בהרחבה. אולי בהמשך בע"ה).
נסעתי היום לשתי קבוצות בירושלים, והייתי בלחץ של זמן להספיק כל מיני סידורים, שלא את כולם הספקתי.
אחד מהסידורים האלה היה לאכול ארוחה נורמלית, שאותה תיכננתי לאכול באיזה מקום ולא עלה בידי.
יצאתי מהקבוצה לכיוון האוטובוס שאסור לי לפספס. לא היה מספיק זמן לשבת לאכול, או אפילו לחכות שיכינו.
התחושה שליוותה אותי הייתה: "אני לא רוצה פיצה. לא רוצה עוגה. אני רוצה אוכל! פשוט אוכל! אוכל אמיתי!"
הרגשתי את זה מאוד חזק (ובסוף, בלית ברירה, אכן קניתי שני דברים שאפשר להגדיר כממתקים לפני העלייה לאוטובוס).

במשך שנים ארוכות מאוד, אני אוכל "שטויות". זה פשוט התפריט שלי (ואולי הסיבה לעייפות הרבה שאני חש).
אני לא אוכל שלוש ארוחות מסודרות ביום. אני (כמעט) לא אוכל לחם, בשר וירקות.
זה מציק לי. אני רוצה לאכול אוכל. אבל אני פשוט לא עושה את זה...

חשבתי על כך, שגם בחיים שלי זה הסיפור. אני רוצה להתמלא. באמת. במלוא העוצמה.
אבל אני מחפש את זה בממתקים. בתאווה.
זה עושה לי רע. זה עושה בסוף בחילה. זה לא באמת ממלא.
אבל אני ממשיך לחפש במקום שבו אני אף פעם לא מוצא.
[מזכיר לי משהו ששמעתי מחבר ותיק, שחוסר שפיות של מכור,
הוא לעשות את אותו דבר בציפייה לתוצאות שונות...].
כנראה, ה"אוכל" האמיתי כאן הוא קשר קרוב עם אלוקים.
אבל אני עדיין לא ממש יודע איך "מבשלים" אותו.

ועוד משהו: ממתקים זה בסדר. אבל במידה המתאימה. כל עוד זה לא מחליף את האוכל. אלא מלווה אותו בעדינות מהצד.
והוא הדין לגבי כל האובססיות שלי: מין, קניות, האזנה למוסיקה, קריאת ספרים, כתיבה בפורום :-\, לימוד תורה וכו'.
כל עוד זה נעשה במידה מתאימה. כחלק מהחיים ולא כמשהו שדוחק את שאר החיים הצידה. זה בסדר. אולי אפילו טוב. הבעיה היא שאצלי האובססיה תופסת את כל המרחב.

למשל, לגבי שמיעת מוסיקה, אשתי לא מבינה למה אני צריך לשמוע כל כך חזק. למה זה לא יכול להיות "ברקע".
אני מסביר לה שאני לא שומע כמו האנשים הפשוטים שלא מבינים במוסיקה. אני מקשיב לתפקידים של כל הכלים.
אני חייב לשמוע היטב את הבס, וגם לא לפספס שום צליל שמנוגן בעוצמה חלשה.
לאמיתו של דבר, אני כנראה חייב שהמוסיקה תתפוס את כל המרחב, את כל הנוכחות, שלא יישמע חלילה שום קול אחר.
אני "מנפח" את המקום של המוסיקה מעבר לראוי לה (ולכן אני חייב לקנות כמויות עצומות של דיסקים ולהתעדכן בכל שיר חדש שיוצא. ברוך ה' היום הרבה פחות).

זה מזכיר לי פעם שהייתי בהופעה של להקה מסוימת מארה"ב. נגניה הם יהודים שמידת דתיותם ההלכתית לא ממש ברורה, אבל הם טיפוסים מאוד רוחניים ומחוברים.
הם נגנו, והרגשתי שהם פשוט ממש בתוך זה. הם נכנסו לסוג של טראנס. קשה להסביר במילים את העוצמה של הדבר הזה. הרגשתי בחוש שהמוסיקה היא פשוט כל חייהם. לפחות כרגע. ושאין להם בעולם דבר אחר מלבדה. זה היה עוצמתי מאוד. אבל גם צרם לי. הרגשתי שזה קצת כמו סוג של עבודה זרה. אולי בגלל העמדת המוסיקה במרכז בצורה כזו.

[ואכן כן, אני אומר זאת גם לגבי לימוד תורה. קשה לי לא להכליל בכך גם אחרים. ויש לי כמה אמירות חריפות ומושחזות שממש קשה לי לוותר עליהן. אבל אוותר. לפחות במסגרת הזו.
בכל אופן, לפחות לגבי עצמי, פעמים רבות האובססיה לתורה ממש לא הייתה "תפארת לעושיה" ולגמרי לא "תפארת לו מן האדם".
אני מאוד מתחבר למשפט שאמר אחד מחכמי הדור הקודם: "מי שלא יודע מתי לסגור את הספר, עדיף שלא יפתח אותו..."].




אולי אצל אנשים רגילים קנאה יכולה להרבות חכמה. אצלי קנאה אף פעם לא הרבתה שוב דבר חיובי. להיפך, היא הייתה מצע גידול לדברים השליליים שבי.
ובכל אופן, את הדרך אתה מכיר. לך בה ויהי האלוקים עמך! מאחל לך שכשתגיע לגיל שלי תתקרב כבר לעשור של נקיות!

אסיר תודה על הרבה דברים יפים בחיי. יש עוד הרבה דברים שרציתי לשתף, אך השעה נושפת בערפי. לילה טוב ונקי לכולנו!

אני אסיר תודה לאלוקים על 402 ימים נקיים, בחסדו הגדול והאוהב. לגמרי לא בכוחי.
אני עובר כרגע תקופה קשה לעיכול מבחינה נפשית. עדיין לא הספקתי לשתף, ואני מקווה שזה יתאפשר במהלך היום.
בכל אופן, אני אסיר תודה לאלוקים על קצת יציאה מהריכוז העצמי, קצת נכונות לוותר על הרחמים העצמיים, ולחזור שוב להיות קצת יותר נוכח וקצת יותר נחמד לבני משפחתי.
מקווה לזכור שהקצת הזה הוא הרבה בשבילי. להעריך ולייקר אותו.

אוהב אתכם,
ולא יכול בלעדיכם,

טהרני.

שבוע טוב ומבורך חברים יקרים ואהובים!

אני אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב ששומר אותי נקי במשך 403 ימים, בכוחו ולא בכוחי.

עברה עלי שבת טובה למדי, בלי התפרצויות רבות ו/או חזקות של מחלת הטינה שלי, ואני אסיר תודה על כך. חסר אונים מול זה, שלאורך היום אני מרגיש שהרבה דברים מעסיקים אותי ואני רוצה לשתף אותם כאן. אבל כשאני מתיישב ליד המחשב אני שוכח (כמעט) הכל. מקווה לקבל את זה...

בשבת התארחנו בביתנו שתי נערות רווקות. נכנסתי לשירותים, ירדתי על הברכיים וביקשתי מאלוקים לעזור לי, לשאת בשבילי את התאווה, להפוך אותן לברכה ושרצונו ייעשה בחייהן, ושיעזור לי לראות אותן כפי שהוא רואה אותן, כבני אדם ולא כחפצים. אני עדיין מכור. עדיין איש ואשה זה לא בדיוק אותו דבר בשבילי, אבל זה מאוד עזר לי.

במהלך השבת למדתי למבחן ב"תניא" שמתקיים מחר. בעבר כתבתי כאן למישהו שציטט מהתניא משהו על כך שזה ספר שכדאי להיזהר ממנו, כי הוא "יורד" חזק על האדם, או משהו בסגנון. היום למדתי מפרק יח עד פרק כט, ופשוט ראיתי כל כך הרבה דברים שהתחברו לי עם התכנית. כבר הרבה זמן שיש לי רעיון לכתוב "שיעורים בליקוטי מוהר"ן" על נקודות שמתחברות לי לתכנית, אבל "שיעורים בספר התניא" - הייתי בטוח שזה פשוט רחוק מדי... היום אלוקים הראה לי שלא. מצאתי את עצמי בכל כך הרבה נקודות (רציתי לשתף בהן פה, אך ככל שהתקדמתי בלימוד, ראיתי שמדובר בנקודות רבות).

כל הנושא הזה של חיבור טקסטים יהודיים והחלמה הוא נושא שאני מרגיש שקצת "מושך אש". אולי גם אני לא לגמרי שלם איתו, אבל אני מרגיש שזה מאוד מחבר אותי למקומות טובים. אני מקווה לקראת שבועות לכתוב פוסט על קבלת "התורה האישית" שלי, על המקום שלה ביחס לתורה ה"כללית", ועל הסכנות שבה.

בכל אופן, שיהיה לכולנו לילה טוב, נקי ומחובר!
להתראות מחר בכנס! (התחשק לי לכתוב "איש בל ייעדר"! אבל כבר ננזפתי על הנחרצות שלי... :D)

עשיתי את המבחן הזה ביום רביעי בישיבה!! והאמת, גם אני חיברתי כמה נקודות מהתוכנית עם התניא.. אשמח לשוחח איתך על זה!