מדווח על שוטטות שלי בפורום בדקות האחרונות.
בדיקת מספר ההודעות והצפיות בשרשור שלי.
קריאת ההודעות האחרונות בפורום.
בדיקת רשימת המשתמשים שהיו פה לאחרונה.
צפייה ברשימת "מי מחובר" ("אולי בדיוק עכשיו מישהו קורא את השרשור שלי").

האמת שלא התחשק לי כל כך לכתוב את ההודעה הזו, וגם חשבתי לעצמי שזו לא הודעה חשובה ביחס להודעות הקודמות המלאות דברי חוכמה (ועכשיו אני חושב שחבל לבזבז על הודעה כזו את ההודעה השש מאות בשרשור...). אבל נראה לי שההודעה הזו חשובה לא פחות, ואולי יותר, להחלמה שלי.

אסיר תודה על כחודש וחצי שבהם, בהנחיית הספונסר, בעיקר כתבתי בפורום, כמעט מבלי לקרוא בו. חוויתי שחרור בנקודה הזו לאורך התקופה. זה לא היה קשה כמו שחשבתי. קצת כמו עם התאווה...

מקווה לגבש עם הספונסר כללי התנהלות בפורום המותאמים עבורי. זה לא המקום לנסות למלא בו את הריקנות שבי ("טוב! אז באלוקים! אבל איך??? כמו בשיר . לבקש. הרבה. בכנות).

שבת שלום חברים יקרים!

אסיר תודה לאלוקים ששומר אותי נקי במשך 388 ימים, בכוחו ולא בכוחי.
היה יום קצת "נמרח", אבל אני אסיר תודה לאלוקים על העזרה שנתתי בבית.
היו לי מחשבות על שימוש, ובעיקר אשתי היא מושא תאווה בשבילי כרגע.
מבקש מאלוקים למצוא בו את מה שאני מחפש בתאווה, ולקשור עם אשתי קשר בריא.
מבקש מאלוקים גם להתקדם בצעד ארבע, שאני כל כך נתקע בו.

שתהיה לכולנו שבת (=שביתה והפסקה משימוש) שלום (=בלי טינות)! ;D

שבוע טוב ונקי חברים יקרים!

הכינוי שלי הוא טהרני, ואני מכור לתאווה (וזה ממש לא כינוי! מקווה להפנים זאת).
בחסד אלוקים הגדול והאוהב, בכוחו וברחמיו ולא בכוחי, הוא שומר אותי נקי במשך 389 ימים.
מקווה ומתפלל לסיים גם את הלילה הזה בנקיות, ולהיות יותר מחובר אליו לאורך היום.

פעולות שעשיתי או לא עשיתי היום (בהשמטת מה שלא רלוונטי לשבת ומוצ"ש):
2. ירידה על הברכיים – כן בצהריים. לאורך השבת תקפו אותי מידי פעם גלים של אובססיות של תאווה. מאוד עזר לי לרדת על הברכיים ולבקש מאלוקים שישמור אותי נקי למשך שעה אחת.
3. כתיבה יומית – כן במוצ"ש.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) – כן. הרבה יותר.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) - כן. הרבה יותר.
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים – לא.
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) – 1.
9. קבוצות חיות – לא.
11. עבודת הצעדים – לא.
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – כן.
13. זמן איכות עם הילדים (לפחות חצי שעה) – כן.
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – כמעט.
15. צחצוח שיניים – כן.
16. מקלחת – ביום שישי. גם זה לא מובן מאליו. נראה לי שבהתקף טינה הייתי מוותר על זה.
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) – כן.

בשבת חשבתי על כך, שכנראה גם בזכות הדיווח הפולשני הזה, זכיתי להניח תפילין במשך יותר מחודש רצוף, מבלי להפסיד יום אחד. זה כנראה היה מביך בשבילי לכתוב "הנחת תפילין - לא" (וכנראה שיותר מ"מקלחת - לא"...). זה גורם לי לרצות להכניס לכאן עניינים נוספים שאני תקוע בהם. איכשהו הכוח של הקבוצה ששותפה באופן פסיבי בעניין, הוא כנראה כוח גדול ממני עצמי. מקווה ומתפלל שגם שאר התחומים יעלו למודעות שלי במהלך היום.

אני מתקרב לתקופה שיש לי בה הרבה ציפיות בתחומים שונים, ובעיקר - איך לא, בתחום המין.
מבקש מאלוקים נכונות לבקש ממנו ללמוד לוותר על הציפיות שלי. זה קשה מאוד ומרגיש כמו לחתוך איבר מעצמי.
אבל אומרים שזה מה שנכון בשבילי. אולי זה כמו לחתוך ערלה. כואב אבל משלים את צלם האדם. אלא שהפעם זו ערלת הלב.

אסיר תודה על שההגדה של ההחלמה מתקדמת, אבל זה לא בקצב שאני רוצה. מבקש מאלוקים מצד אחד לעשות כמיטב יכולתי בעניין, ושזה יהיה כמה שיותר מתוך נתינה ולא מתוך לקיחה, ומצד שני, נכונות לקבל את התוצאות אשר תהיינה ולהשאיר אותן לאלוקים.

מבקש מאלוקים להשתפר בנושא השינה בזמן, שחשוב כל כך עבור צמיחה טובה ומדויקת שלי, ובמיוחד בשבוע העמוס שניצב לפניי, ואין לי מושג איך אני עובר אותו בהצלחה.

שיהיה לכולנו שבוע טוב, מבורך, מחובר, נקי, מפוכח וכל שאר מילי דמיטב ומילי דאחלמתא (דחד נינהו)!

אני מאוד מעריך את הכתיבה ואת העידכון יומי בפורום,
זה נותן לי כוח להחלמה שלי,
תמשיך לשתף אותנו,

בוקר טוב אבי!
תודה על התמיכה והחיזוקים לאורך כל הדרך.
שלי שלך.

אסיר תודה על 390 ימים נקיים, בכוחו ולא בכוחי.
שיהיה לכולנו יום נקי ומחובר לריבון העולמים כולם.

לפתע פתאום, מצב שדורש התמודדות לא פשוטה מצידי בבית.
הנטייה הראשונית, החולה, לברוח, לא להיות מסוגל להכיל את זה.
הנטייה השנייה, המחלימה, לנכוח, להיות שם בשביל אלה שצריכים אותי. כמה שיותר.
אסיר תודה על הנטייה הזו, ומבקש מאלוקים לממש אותה.
פעמים רבות אני כאילו בא כדי לתת ולהיות נוכח, ובסוף מתעצבן מכל מיני דברים שאינם לרוחי.

1. הנחת תפילין – כן.
2. ירידה על הברכיים – כן.
3. כתיבה יומית – כן.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) – כן.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) - כן.
6. הגעה לעבודה בזמן – כן.
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים – לפחות לשניים.
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) – 2.
9. קבוצות חיות – לא...
10. טלפון לספונסר – כן. שניים.
11. עבודת הצעדים – כן!!!
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – כן.
13. זמן איכות עם הילדים (לפחות חצי שעה) – כמעט.
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – כמעט.
15. צחצוח שיניים – כן.
16. מקלחת – כן.
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) – ממש לא. היום נראה שזה הולך לקרות בסביבות 22:30, וזו התקדמות עצומה.

אסיר תודה על כל הדברים שעשיתי היום. היה נראה יום מעפאן, אבל כנראה שבכל זאת עשיתי, ובשבילי זה הרבה.

ממש אסיר תודה על נוכחות רבה בעבודה. לא מושלמת, אבל היה לי ממש טוב עם זה. מבקש מאלוקים כוחות ונכונות להמשיך.

אסיר תודה על אשתי, שלמרות שממש לא הרגישה טוב, נתנה לי לצאת קצת להתאוורר לפני ההשכבה של הילדים.
הייתי ממש צריך את זה, כדי להוריד את מפלס הטינה, וכדי להאריך עוד קצת את הפתיל, שהתקצר עד כדי כך, שחבית חומץ הנפץ של הטינה כמעט התפוצצה...

לילה טוב ומחלים! מבקש מאלוקים כוחות ונכונות לכל האתגרים העומדים בפניי השבוע (ביניהם להגיע לצעד חמש ???).

ערב טוב חברים יקרים ואהובים!

אסיר תודה לאלוקים על 392 ימים נקיים, בכוחו הגדול והאוהב, ולא בכוחי.
חסר אונים בצורה מוחלטת מול השעה המאוחרת שהגעתי אליה ומול השבוע העמוס שניצב בפניי, שאין לי מושג איך אני עובר אותו מבלי להתפרץ ומבלי להתפוצץ.
האמת, שאני באמת באמת לא יכול. אבל אלוקים יכול, והוא יעשה זאת אם אפנה אליו בכנות וענווה. אני מבקש ממך לצאת מהטינה ולהיכנס לנתינה.

היום בקבוצה מישהו החמיא לי על הכנות שלי. הוא אמר שאני ממש שם הכול "על השולחן".
בדרך הביתה חשבתי על כך שאני מרגיש שאני משחק טוב את המשחק של הכנות, אבל בתוך תוכי מרגיש שמשהו שם עדיין לא זה.
אני באמת ובתמים מנסה לשתף עם חברים בטלפון ובקבוצות את נקודות החולשה שאני זוכר באותו רגע. אבל אני מרגיש שאני לא יודע להיות כנה עד הסוף, ומתקנא פעמים רבות בכנות של חברים שאני פוגש בקבוצות. כנות זה דבר כל כך טוב. כל כך נפלא ומשחרר. כל כך מחבר פנימה והחוצה.
כשהגעתי הביתה, הזדמן לידי פנקס שבו כתבתי דברים ששמעתי לפני כמה זמן בסדנא שהעביר חבר שנקי חמש שנים. שאלתי אותו לגבי צעד ארבע. אמרתי לו שאני מרגיש שאני לא כנה עד הסוף. שיש שם משהו לא נקי. לא פתור. "יש דברים שאתה מסתיר? שאתה זוכר ולא מוכן לספר?" הוא שאל. "לא", השבתי (דבר מדהים לכשעצמו). "אז ההרגשה שעדיין לא הכול "על השולחן", היא עוד אחד מהשקרים הרבים שהמחלה מכניסה לך לראש".
(מה שמזכיר לי, שהיום בקבוצה הרבינו לצחוק. חבר סיפר את סיפור חייו, תוך תיאור מדויק להפליא של התחושות שלו, וזה גרם לצחוק רב. לאחר מכן, הגיב אחד החברים, שמחשבות רבות שלי כמכור נראות הגיוניות לחלוטין. רק כשאני שומע מחשבות דומות של אדם אחר, אני מסוגל לצחוק ולהבין שזה פשוט חוסר שפיות! מאוד התחברתי לתובנה הזאת שלו).
בסיכומו של עניין, אני עדיין מבולבל קצת בנושא הכנות. אבל אני חושב ומרגיש שהכלל המנחה לגבי הוא: "כנות גוברת והולכת". זה תהליך. זה מתפתח וזה יתפתח.

שיהיה לכולנו לילה טוב ונקי!
ולהתראות בכנס

נ.ב. מה שמזכיר לי שאני חסר אונים מול ההתכתשות שלי פה בפורום בנושא הכנס. אני צריך לבדוק היטב עם עצמי מה מניע אותי לעשות זאת. אפילו בשעה כזו - זה די קל: תחושת פגיעה בהערכה עצמית, בגאווה, בביטחון הרגשי, ברכוש, בשאיפות, ביחסים האישיים והמיניים. ונוסף לכך פגמי אופי (=מידות מקולקלות) של אנוכיות, חוסר כנות, חיפוש תועלת עצמית ופחד. בכלל, פתאום צנחתי לכאן הערב שוב במלוא המרץ, וכנראה שזה לא נגמר טוב (ע"ע השעה כעת). מקווה ומתפלל להתייעץ עם הספונסר שלי ולקבוע כללים ברורים לגבי השהות שלי בפורום, כך שתוסיף לי ולחבריי החלמה ולא מחלה, צמיחה ולא קמילה.

טהרני היקר!
אני לא יודע לגבי התחושות שלך, אבל אחד הדברים שהביא אותי לתוכנית זה הכנות שלך כשדיברנו.
שנזכה להרבה מחשבות שפויות!

יהושע היקר והחביב,
עוד אחד מהדברים שהביאו אותך לתוכנית, ואולי העיקרי שבהם, זו הכנות המיוחדת שלך.
מאוד מתחבר אליה. תודה על הכנות.

"הרגשתי כאילו אני עובר דרך שדה-מוקשים של טינה, ומטענים מתפוצצים סביבי. זה היה חמוּר ומתמשך בצורה חריגה כל כך שתהיתי אם אני תחת התקפה כלשהי" (ע"פ הספר הלבן עמ' 166).

אין לי בפי ובפי מקלדתי מילים לתאר את העוצמות האדירות של הטינה שגעשו בליבי בעשרים וארבע השעות האחרונות. כל כך הרבה דברים מתסכלים ומעצבנים ביום אחד. אבל האמת, שעם כל ה"כבוד" לכל הדברים האחרים, החיצוניים, התפקיד הראשי הוא שלי. יש לי פשוט פצע ענק פעור במרכז החזה, באזור הלב. אני מרגיש אותו פיזית. באמת. אבל זה פצע רוחני. אני לא יודע איך הוא נוצר. אני לא יודע איך לרפא אותו. אני לא יכול להתמודד עם התוצאות וההשלכות שלו. עם ההתפרצויות הנוראות וההשתלחויות העוקצניות וחסרות הרסן באשתי. אני לא יכול להתמודד עם הדרישה והתביעה לקחת אחריות על זה. זה גדול מדי עלי. אני פשוט לא יכול לתקן את זה.

אני מבקש מאלוקים לעזור לי לוותר על הגאווה הפגועה שלי, ועל ה"לא רוצה" הילדותי שלי. להיות נכון להכיר בכך שאני צריך עזרה, ולבקש אותה ממנו, מהיחיד שיכול לעזור. וגם להיות נכון לעבור דרך הפחד מלעמוד מול עצמי ומול אשתי. להסתכל בעיניים בעיי החורבות, בעומק ההריסות שיצרתי, מבלי להסיט את המבט. לקחת אחריות על מה שאני עדיין יכול כן לעשות כדי לתקן. לעבור דרך הבושה. לעבור דרך הכאב. מבלי לברוח ממנו ומבלי לשקוע ולהתבוסס בתוכו".

"העצמי שממנו אנחנו בורחים, שהפחד ממנו דוחף אותנו למנוסה המטורפת אל אותו בור שחור שבו אנו מעדיפים להישאר ולהתחבא.
כשאנחנו יוצאים מהמסתור, מסתובבים ועומדים מול אותה בהמה נוראית, בצעדים הרביעי והחמישי שלנו, היא נעלמת.
במקומה עומד אותו עצמי חשוף וטועה שהשארנו אותו מאחור - אנחנו האמיתיים.
בלי לעמוד מול האמת על עצמנו, אין תקווה למפוכחות עמידה, לשלווה ולחופש" (הספר הלבן, עמ' 106).

היום נוכחתי לדעת, בעוצמה רבה, שאני מכור (ועדיין בהכחשה).
שבעיתות כאב הנטייה הבסיסית שלי היא לברוח אל זרועות המושטות והמנחמות של התאווה האהובה והארורה.
אני אסיר תודה לאלוקים שהשאיר אותי נקי היום באופן ניסי לגמרי, בכוחו ולא בכוחי, כנגד כל הסיכויים, כנגד הטבע הבסיסי שלי.
בסך הכל הוא מחולל את הנס הזה עבורי במשך 394 יום. מבקש ומתחנן לפניו שימשיך לי את הנס הזה ושישמור אותי נקי עד יום מותי.
עוד קצת טינה, עוד כמה גרמים, אני מתפרק. מתפוצץ. נכונו לי עוד התמודדויות רבות ומלחיצות בתקופה הקרובה. ואני חסר אונים מולן. לגמרי.

אוהבים. שה' יעשה בשבילך מה שאתה לא יכול לעשות בעצמך

תודה דוקטור.

ביקשתי סליחה מאשתי בפני הילדים בצורה מפורטת. אמרתי להם שאתמול כעסתי על אשתי שלא בצדק. שהיה לי רע עם עצמי והוצאתי את זה עליה (חשבתי אפילו לומר להם משהו בסגנון של "ניסיתי לכבות את זה עליה" (ע"פ הספר הלבן עמ' 152), אבל זה היה נראה לי יותר מדי מפורש מהתכנית ). הסברתי להם, שהייתי צריך לבקש ממנה סליחה כבר אתמול, אבל היה קשה לי עם זה שעשיתי את זה, וניסיתי לברוח מהמחשבה על כך, אבל זה לא עזר. הרגשתי רע וההרגשה הזו לא תחלוף עד שלא אתקן את מה שעשיתי. "אז אני מבקש ממך סליחה, אמא". "אני סולחת לך".

אבל אחר כך, בחדר: "אני עדיין פגועה ממך. אודיע לך כשזה יעבור", או משהו בסגנון הזה. :-\ הבנתי אותה, ואמרתי לה שאני מבין אותה. ועדיין קשה לי. קשה לי עם זה שהחיים שלי כל כך תקועים ומסובכים, בשביל דברים טיפשיים שאני עושה, שאני מבין תוך כדי עשייתם שהם טיפשיים, אבל זה לא מצליח לעצור אותי מלעשות אותם. קשה לי עם זה שלא זורם לי ונחמד לי עם אשתי. יש לי אשה טובה, וגם אני נראה לי אדם טוב ומוכשר, אז למה אני תמיד הורס בסוף במו ידיי את מה שאני בונה במשך ימים ושבועות? אין לי שום סיכוי לבנות זוגיות יציבה, או כל דבר אחר יציב באופן הזה. אז הנה, גיליתי עוד פגם אופי שלי - חוסר יציבות.

"יש לו כשרונות מיוחדים, מיומנויות ונטיות מיוחדות, ויש לפניו קריירה מבטיחה. הוא משתמש במתנות אלו כדי לבנות עתיד בהיר לו ולמשפחתו, ואז הוא מפיל את הבנין על ראשו בסדרת בולמוסי שתיה לא הגיוניים" (הספר הגדול, עמ' 22).

בכל אופן, אסיר תודה לאלוקים על האומץ לשנות. על האומץ לבקש סליחה. זה שחרר ממני הרבה מפרצי הטינה וקצת הוקל לי. אני מאוד לחוץ, מוטרד ומפוחד מכל הדברים הרבים שיש לי לעשות בימים הקרובים. אני ממש חושש ליפול שוב למאורת הנחשים של הטינה. טינה זה דבר מעייף בשבילי. דבר ששואב את כל הכוחות.

אני חסר אונים! אנא, עזור לי!

בוקר טוב!
אסיר תודה על 395 ימים נקיים, בכוחו ולא בכוחי.
מתפלל לעוד יום אחד נקי מתאווה ומטינה, שפוי ומחובר.

בהצלחה טהרני !!

כיף לשמוע שאתה מתקדם כל כך !!

אוהב אריאל,