די עזרה לי הכתיבה בסגנון הנ"ל. הדכדכוך עדיין אוכל אותי, אבל לא באותה עוצמה. חשבתי שכשאתייעץ על סגנון הכתיבה הזה עם הספונסר, אטען בפניו שלא ייתכן שהמחשבות השליליות שלי יהיו כל כך מנומקות ומפורטות, ואסירות התודה שאמורה לתת קונטרה תהיה כל כך תמציתית. עשיתי את זה בסך הכל במשך יומיים ואני כבר מרגיש את השינוי שזה חולל בי. כרגע אני עסוק בלהתאבל על זמן שנראה לי שבזבזתי. מתפלל לנצל את המשך היום בצורה מועילה יותר, ולהפסיק לרדוף ולהלקות את עצמי כל כך הרבה.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב כאן, אבל מחכה להזדמנות לעשות את זה כמו שצריך, ביישוב הדעת, עם לשבת על כל טיפת דיו שבעה נקיים. זה כנראה לא יקרה, אז פשוט אוותר על הפרפקציוניזם (כמה לא פשוט...) ואכתוב מה שייצא.

אתמול נפגשתי עם הספונסר, ואין לי מילים לתאר את התחושה הטובה שזה נתן לי. זה היה כרוך בנסיעה ארוכה, אבל היה שווה כל דקה. אני לא מכיר עוד אדם שכל כך שמח לראות אותי, שאני מרגיש איך קורנת ממנו כלפיי עוצמת אור של אהבה כנה שאינה תלויה בדבר. אני יודע שזה נשמע קצת פיוטי, אבל אין לי דרך טובה יותר לתאר את זה. היה שווה לבוא ממרחקים בשביל זה.

נפגשנו למשך כחצי שעה ופתחתי איתו את הנקודות שחשבתי עליהן בדרך. בעניין סגנון הכתיבה של האסירות תודה הוא דווקא מאוד עודד את זה, ובלבד שאעשה זאת ממקום נכון ולא מאובססיה דקדקנית פרפקציוניסטית (ההגדרה היא שלי).

דיברנו גם על נושא המבטים. אמרתי לו שהחופש שחוויתי כתוצאה מהחמרת הגדרת הניקיון גרם לי להבין (אם כי זה לקח קצת זמן) שבעצם אם אוותר על המבטים ארגיש הרבה יותר "חופש בנשמה" כלשון NA.

הוא נתן לי משל מצוין של מנוע שכאני נוסע בו רק לפי הוראות היצרן - אז הוא נשמר מצוין ומשרת אותי נאמנה לאורך זמן, אבל כשאני שורף את המנוע... אמרתי לו שבאמת תהיתי על מה שנאמר בספר הגדול ש"איננו מתעייפים בקלות" כי אני הרי נקי אבל עדיין מתעייף מהחיים, לא כמו פעם, אני יותר מחויב, אבל עדיין... בכמה הזדמנויות אחרות הוא באמת אמר לי שהוא לא היה עם האנרגיה והחיות המיוחדת שיש לו היום, ושכל זה בא מתוך חיבור לאלוקים.

הוא אמר לי שעד להודעה חדשה (שמסתמא לא תבוא לעולם. את זה אני מוסיף) הגדרת הניקיון שקבע הספונסר שלי היא גם ממבטים. בדיוק כשיצאתי משם, וזו שכונה חרדית מאוד - הייתה שם מישהי לבושה מאוד פרובוקטיבי, וזו הייתה הזדמנות מיידית לתרגל את זה. האמת שזה היה לי מוזר. קצת התרגלתי לוותר לעצמי בקטע הזה של המבטים. 

אגב, עכשיו אני נזכר בעוד משל שהוא נתן לי על המבטים, שהוא מזמין אותי לבלות את יום הכיפורים הקרוב ליד מאפייה של ערבים, כי אי אפשר לאכול, אז לפחות ליהנות מהריח... ודי לחכימא... 

עוד דיברנו על הקשר עם אלוקים. לנסות לשים בצד את כל מה שאני יודע, ולפנות אליו בצורה פשוטה כמו ילד שיודע בוודאות גמורה שאבא שלו אוהב אותו מאוד בכל מצב, גם אם הוא פישל ולכלך. זה קשה לי מאוד, אבל מנסה. במיוחד מנסה לאמץ את המשפט שהוא נתן לי "אבא, אני שלך". אפילו מצאתי לו כבר סימוכין במקורות, שכשמישהו חולם חלום רע הוא אומר "רבונו של עולם, אני שלך וחלומותיי שלך..."

עד כאן להפעם. שבת שלום ונקיות.
אוהב מכל הלב, טהרני

תודה על השיתוף 
אהבתי את הנקודה של "אני שלך" מאוד מתחבר. 
מקווה גם אני לחיוברלחיבור פשוט כזה בימים הנוראים ובפרט בתפילות, לשכוח קצת מכל ה"השגות שלי" ולדבר פשוט, אם כבנים רחמנות כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו לך תלויות, בצורה פשוטה ולא מעמיקה..  
שוב תודה על השיתוף

כתבתי כאן הבוקר וכבה לי המכשיר באמצע. מנסה שוב...

אחרי ה"היי" של ההודעה הקודמת, הייתה לי איזו צניחה הבוקר. אני לא זוכר אם בדיוק המחשבות שלי התגלגלו לשם, אבל פתאום הציפה אותי תחושה קשה לגבי זה שאני מכור למין. אני מחשיב את עצמי אדם חכם, רוחני, מוכשר ונעים הליכות, והקטע של ההתמכרות למין הוא סוג של באג שלא בא לי טוב בתמונת הפרופיל. להיות מכור למין נשמע משהו כזה מגעיל, מחליא, מלוכלך, בזוי ושפל. איך הגעתי לשם בכלל?

בשנים האחרונות לפי מה שזכור לי לא כל כך הרגשתי תחושות כאלה, כנראה בזכות התוכנית. כאילו, יש לי מחלה, ואני משתדל לטפל בה, לקחת את התרופות שלי, והכל טוב. הבוקר לא הרגשתי ככה.

עוד צניחה הייתה לי בתחום של הזוגיות. התגלגלה לידי איזו חוברת בשם "שלום באהלך" שמבוססת על שיעורים של הרב דן סגל, ולמרות שהדברים די פשטניים ועממיים הם מאוד נגעו בי. במיוחד הסלוגן של הרב דן ש"הבית זה בית מדרש לתיקון המידות" (בהגייה אשכנזית זה נשמע יותר טוב...). בקיצור הייתי די מלאך בסוף השבוע, אבל קצת גלח במוצ"ש... הייתי חסר סבלנות, וקצת יצאתי על אשתי. מקווה לחזור יותר לדרך, בכל התחומים.

מאחל לכולנו שנה טובה, נקייה ומחוברת! 

שמח לקרוא את השירושורים שלך.
כן זה חלק מהפרקציונזים, "אודער אמלאך אודער אגלח"
מותר לנו ליפול קצת, אבל לא לוותר לנו על זה מראש. 
תמשיך להחכים אותנו מהדרך הנפלאה שלך. 

אז לא היה לי אקסטרים של "ושמחת בחגך", אבל כן הייתי שלו יחסית רוב הזמן, וכן היו רגעי התעלות, ולא אוננתי בסוכה, ולא צרכתי תכנים מיניים. אסירות תודה!

כמו שכתבתי כאן באיזה פוסט אחר שהקפיצו, בשנים האחרונות אני הרבה יותר מתחבר להושענא רבה מלכל תפילות הימים הנוראים. לא יודע למה. אולי כי אלו בקשות פשוטות בסגנון קצר וקולע שה' יעזור לנו, יראה את הטוב שבנו וישפיע לנו שפע בכל העניינים. לבכות כבר מזמן אני לא בוכה - וקצת מרגיש אי נוחות מדברי האריז"ל שמי שלא בוכה בימים הנוראים אין נשמתו שלמה - אבל בהושענא רבה הדמעות לפחות עומדות בעיניים, אולי כמו הטיפות התלויות ברקיע.

ובמעבר חד לשמחת תורה. בשנים האחרונות מאוד קשה לי עם החג הזה. אולי בגלל כל הספקות שאוכלים אותי. כשכולם שרים בהתלהבות "והבדילנו מן התועים" אני שואל את עצמי "האומנם?" וגם כל ההתלהבות נתפסת בעיניי כמשהו מוגזם וחיצוני - כך אגב גם בפורים. בעקבות כך אני מאוד מתקשה להשתלב במעגל התנועה של שמחת תורה.

אני לא יודע כמה מהסיפור הזה של הספקנות קשור לתכנית ולצעדים וכמה ממנו קשור אליי באופן אישי. אני לא רואה חברי תכנית אחרים שסובלים מזה באותה מידה. בכל אופן חשוב לי לציין שספיקות באמונה זה ממש לא כיף. מדובר בייסורי נפש קשים. פתאום אני מבין ששום דבר לא מובן מאליו, ואפילו האמונה הפשוטה של הסבתא היא מתנה גדולה. אני משתדל לא להבהיל את עצמי ולקוות שיום אחד יבוא השחרור מהספיקות, כמו השחרור מהתאווה, ורק מקווה שהסיפור הזה לא ייקח עוד עשרים שנה, כמו עם התאווה... חבל על כל השנים האלה, כי כשאין לי אמונה ברורה, קשה לי להציב מטרות ברורות. אם אני לא יודע בוודאות מהו הכיוון הנכון, אני לא יכול לחתור אליו בכל הכוח.

תודה נשמח מאד
שתשתף מפעולות ההחלמה
החוויה המחלימה והכלים בהם אתה נעזר ביום יום 

טהרני כתב on 29 ספט' 2021 06:20:

כל הכבוד לך על השיתופים, ועל המשך המאבק - 
"תמכתי יסודתי וכו', ובשערי דמעות כי לא ננעלות, לכן שפכתי שיח פני בוחן ליבות " - מדוע כתוב בוחן לבות היה צריך לכתוב מתרצה בדמעות, סופר דמעות וכדומה. אלא שהמאירי כתב שדמעות הן זיעת הלב. דמעות אינן אלא ביטוי לעוצם ההרגשה. ולכן אין צורך להתייחס לדמעות, יש אנשים עם נטייה לדמוע בקלות ויש פחות. העיקר הוא הלב. - נראה מהשיתופים שלך כאן, שבלב אתה באמת נמצא במקום שאת זועק להקב''ה. 
בקשר לשיתוף בשמחה, כנראה יש בזה מהשותף להנ''ל.
ואכן הספקות הן דבר רע. אני לא מקנא באמונה של הסבתא בגלל שיש לי יותר שכל מהסבתא, אבל האמונה היא האמת הכי נכונה גם מבחינה מדעית. אלא שלפעמים, הרגש משתולל, ואז מכרסם הספק, לא ביקשו ישראל לעבוד ע''ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא (סנהדרין סג' ב'), מה הכוונה בפרהסיא, בצינעא הם כבר עברו, ואז רצו לעשות מזה שיטה. כך הוא בכל דבר, קשה לייצר עם הגמילה, ואז הוא מתחיל לשכנע מי אומר שזה רע. 

ה' יעזור לך להמשיך לעובדו בלבב שלם.