1. אני אסיר תודה על כך שאני עדיין נקי.

2. אני אסיר תודה על הנס המתמשך של הנקיות.

3. אני אסיר תודה על שתי שיחות טובות עם ספונסיים.

4. אני אסיר תודה על התפייסות גדולה ביני לבין אשתי.

5. אני אסיר תודה שסיימתי את היום הקשה הזה בעבודה.

6. אני אסיר תודה על הרצון לפתוח דף חדש ולחזור יותר לפעולות.

7. אני אסיר תודה על הכתיבה.

8. אני אסיר תודה על קידום עניינים בבית ובחוץ.

9. אני אסיר תודה על ספרים מעניינים (באופן כללי, ובמיוחד על ספר חדש נוסף שאקבל היום).

10. אני אסיר תודה על יצירתיות שמשתחררת אחרי כמה שנות כליאה מחמת ההתמכרות.

 

1. אני מפחד שלא אסיים את היום הזה בנקיות.

2. אני מפחד שלא אשאר נקי לאורך זמן.

3. אני מפחד להתפרץ כשאגיע הבייתה.

4. אני מפחד לשכוח דברים חשובים שיש לי לעשות.

5. אני מפחד שלא אצליח לארגן את כל מה שיש לי לארגן לקראת מחר.

6. אני מפחד ללכת לישון מאוחר.

7. אני מפחד משינויים.

8. אני מפחד לקבל החלטות שמאוד תזקנה לי.

9. אני מתוסכל מהשילוב הקטלני של העומס של הדברים שיש לי לעשות מצד אחד, עם הפיזור שאני חווה מצד שני, עם לוח הזמנים הצפוף מצד שלישי.

10. אני מפחד מהעתיד, מהמקום שאליו זורמים חיי.

 

מה ההבדל בין אסירות 1 ל- 2?

טהרני כתב on 06 יוני 2016 14:52:

זו התשובה של הרב טהרני שליט"א

הקפצה
לתשומת לבך, טהרנוש

תודה האברך. אני באמת צריך דחוף את "המעוררים".

בוקר טוב ונקי לכולנו!

חלום הזוי. הזדמנות מטורפת להשתמש, אני איכשהו, לפני ש"יוצא לי", הולך לשאול את הספונסר אם יש איזה שהוא אופן בעולם להתיר את הדבר מבלי לאפס (חושב אולי לקדש אותה מהר או משהו כזה...), אבל בינתיים ההזדמנות חמקה ונעלמה. וטוב שכך. אחרת הייתי קם רטוב ובתחושת נכאים. מסקנה: תמיד טוב להתקשר לספונסר. גם בחלום...

גם אני חשבתי להתקשר לספונסר בחלום
לפני כמה שבועות היה לי חלום שכביכול הייתה לי מעידה, ואז חשבתי להתקשר לספונסר ולשאול אם זו נפילה. לא הספקתי, ובחלום "נפלתי"..
החלומות האלו קצת מפחידים אותי. לא נוח לי לגלות שאיפהשהו בתת מודע אני מוכן להשתמש בשפע.

החסוי- גם לי קרה שחלמתי באופן מוחשי מאוד שאיפסתי, וקמתי רטוב... ואכמ"ל, אבל במחלה כמעט זה לא קרה לי, בגלל הפעילות האינטנסיבית ביום, לא נשאר מה שירטיב אותי בלילה.

***

אתמול נסעתי לכנס החלמה. איכשהו פספסתי איזו פנייה (בגלל השילוט הגרוע כמובן), ומצאתי את עצמי מאריך את הדרך שלי בעשרים דקות לפחות. כשקלטתי שזה מה שקרה, הייתי מתוסכל נורא: "לא מספיק שאני מאחר לכנס בשעה וחצי (עקב אילוצים אחרים, שלא היו תלויים בי, וגם עצבנו אותי), אני צריך גם את הקש השובר הזה? ולמה אתה עושה לי את זה? אני בסך הכל מנסה להגיע לכנס החלמה!" שוב הגעתי למסקנה החוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב בשנה האחרונה לפחות, בדבר הצורך הגדול להעמיק את צעד 3 (לקבל את התסריט האלוקי לחיים שלי).

הדלקתי את הרדיו, וחיפשתי שירים בעלי תוכן מיני (אופי השימוש שלי במשך שנים).

הייתי רוצה להגיד שהתסכול דחף אותי לכך, אבל זה נשמע לי תירוץ. פשוט לא לקחתי אחריות על המחלה שלי. במשך כבר שנה, אני חושב, אני לא מרים טלפונים לחברים באופן סדיר. אני די חושב שאני יכול להסתדר לבד עם הספר הגדול, הספר הלבן והכתיבה היומית. אני לא מתקדם מספיק בצעדים.

גם בדרך חזור ערכתי חיפושים כאלה. בקרוב צפויה לי נסיעה ארוכה. אני מאמין שאעשה את זה גם אז. אני מבקש בנוכחותכם מאלוקים לעשות פעולות שייתנו לי חופש לבחור אחרת.

במידה מסוימת לא נוח לי עם הכותרת "מעידה", מאחר ומתלווה לעיתים למילה הזו בקבוצות נינוח של דבר מובן ולגיטימי. (עם זאת, השתמשתי בכותרת הזו כדי לא להלחיץ באופן מניפולטיבי).

בחוויה האישית שלי, כאשר אני באמת עושה את כל שביכולתי, אני נשאר נקי באופן הרמטי מפעולה על תאווה. כלומר, ייתכן ואתקל בהתמודדות עם תאווה, אבל לא אחפש תאווה. לפיכך, יותר נכון להגדיר זאת כסוג של נפילה. נכון, זו לא נפילה שכדאי לאפס את הספירה עליה, אבל חזרתי להתמכרות פעילה. אגב, זה לא חייב להיות רק בתחום התאווה. גם התקף טינה, לדוגמא, הוא בהחלט ביטוי מלבלב ולא מלבב של המחלה שלי.

נאלץ לסיים כרגע. מקווה בהמשך לשתף ברשמים מהכנס. היו לי הרבה כאלה.

בשלב שבו הגעתי לכנס, אחד החברים התבקש להנחות מדיטציה. הוא סיפר באריכות על קורס וִיפַּאסַּאנָא שהשתתף בו, ואחר כך אמר שנתרגל את השלב הראשוני ביותר של הכנה למדיטציה, שאותו תרגל בקורס במשך שלושה ימים.

ננשום מהאף בלבד, תוך התמקדות והתבוננות באופן שבו הנשימה מתבצעת (למשל, בכך שהאוויר שנכנס במהלך הנשימה קריר יותר מהאוויר החמים שיוצא במהלך הנשיפה). אם עולה מחשבה אחרת, לא להיבהל ממנה, אלא לחזור למחשבה אודות הנשימה.

הזמן שהוקצב היה תשע דקות. תמיד אין לי סבלנות למדיטציות ארוכות. אבל אמרתי לעצמי: "הגעת לכאן, ואין לך באמת משהו אחר לעשות, נסה כמה שתוכל". וכך עשיתי. בדקות האחרונות כבר היה לי קשה, ואז רשמתי את התובנות שלי מאותה מדיטציה.

כבר בדקות הראשונות, שמתי לב לכך שאני נושם ממש ברישול, ממש "יוצא זיין" (לצאת ידי חובה), הרגשתי כאילו אני "גונב" את האוויר מהר, בלי שאף אחד ישים לב. הנשימה קצרה, והנשיפה קצרה עוד יותר.

התובנה שהיכתה בי בעקבות כך, היא שאני מרגיש כנראה במקום עמוק בפנים, שאין לי זכות קיום. שאני לא מצדיק את האוויר הדרוש לי לנשימה, ולכן אני "גונב" אותו בהיחבא.

חוסר קבלה ובעיקר חוסר קבלה עצמית. זה עיקר הסיפור שלי. נשמת החיים שבאפי.

איזה מגניב. הוספתי קישור בפעם הראשונה... בפורום הישן ניסיתי ולא הצלחתי, וכאן ויתרתי מראש... אבל זה היה פשוט וקל. מזכיר לי את הסיפור על הפיל והיתד:

כשהייתי קטן אהבתי מאד את הקרקס. במיוחד אהבתי את החיות. ומכל החיות הכי אהבתי את הפיל. במשך ההופעה הציג היצור הענקי הזה את כישוריו, שהתבטאו במשקלו, בגודלו ובכוחו העצום... בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה. היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה שרק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה. למרות השרשרת הכבדה והחזקה היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת, שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלילות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.

התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין: מה מחזיק אותו שם?

למה הפיל לא בורח?

כשהייתי בערך בן חמש או שש, עדיין סמכתי על חכמתם של המבוגרים. שאלתי איזשהו מורה או אולי את אחד ההורים או הדודים על תעלומת הפיל שאינו בורח. מישהו מהם הסביר לי שהפיל לא בורח כי הוא פיל מאולף.

שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, אז למה בכלל צריך לקשור אותו?

לא זכור לי שקיבלתי תשובה הגיונית על הסוגיה הזאת.

עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד. נזכרתי בה רק כאשר פגשתי אנשים אשר כמוני שאלו את עצמם פעם אותה שאלה.

למזלי גיליתי לפני כמה שנים מישהו מספיק חכם שידע את התשובה:

"הפיל לא בורח, כי הוא היה קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאד:

עצמתי עיניים ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד.

אני בטוח שאז הפיל דחף, משך, הזיע ועשה הכל כדי להשתחרר, אבל לשווא.

היתד הייתה חזקה ממנו.

אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים, כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר וכך גם ביום שאחרי זה וביום שאחריו. עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, יום בו השלים עם מצבו והפסיק לנסות...

הפיל החזק והגדול הזה, שאנו רואים בקרקס, לא בורח, כי הוא מאמין שהוא לא יכול...  והוא אף פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש...

(מתוך ספרן של תמי לוביץ ותמרה ליברמן: "השנה הכי טובה שלי")

תודה על השיתופים

ערב טוב חברים יקרים!

אסיר תודה להיות כאן. מבקש מאלוקים להיות כאן יותר ובאופן הנכון.
חייב לזוז, אבל רוצה לומר שאני נכנס לתקופה שבה אני בסיכון גבוה לטינה ולחוסר נכונות.
מבקש מאלוקים להיות נוכח, באופן הנכון בשבילי, גם אם הלא מושלם, מתוך אומץ וקבלה.

שיהא לילה טוב ונקי לכולנו!

אוהב! 
 "צועד את צעדיי הראשונים במסע (אחרי מסעות כושלים רבים מאין מספר) וזקוק לחיזוקיכם" 
תזכור שהיו מסעות כושלים ותזכור שאתה צריך עזרה,עם כל הענווה.
אוהב!

ממש תודה אריסטו. הייתי צריך את זה.

האמת שבהתחלה לא הבנתי למה התכוונת. רק אח"כ ירד לי האסימון שאתה מתייחס לכותרת "צועד וכו'" שיש בה איזו נימה של "נו, הבנו את הקטע". ברור שביום הראשון שלי כאן לא הייתי מתנסח כך. אני באמת צריך לזכור את המסעות הכושלים הרבים מאין מספר. הנס הזה של התכנית הביא אותי למקום כל כך אחר, שאני מתקשה לחשוב על זה ולעכל את זה שזה אני שהייתי כל כך תקוע באוננות הכפייתית, בפורנוגרפיה ובשאר מרעין בישין בלי שום יכולת לצאת. שכל מה שעשיתי - לא רק שלא עזר, אלא החריף את הבעייה... עכשיו אני תקוע בבעיות היום יום (כאשר קודם לא יכולתי לחיות את חיי היום יום כראוי. טוב, בעצם, גם כיום לא, אבל יש שיפור עצום), שוכח את הבעיה ומזניח את הפתרון.

מבקש מאלוקים לזכור מאיפה באתי, ולעשות את הנדרש כדי להישאר מחוץ לגיהנום ההוא וכדי להתרחק ממנו עוד ועוד. כדי להתקרב עוד ועוד אל החיים ואל הטוב (וממילא להתרחק עוד ועוד מהמוות והרע).

עובר עליי יום קצת קשה. כאבי ראש חזקים. מנסה להיות נוכח, אבל סדר היום משתבש עקב דברים שונים. מבקש מאלוקים שלווה לשנות את שאין ביכולתי לשנות ואומץ לשנות את אשר ביכולתי לשנות.

נזכר עכשיו, שקבעתי פגישה עם אשתי אתמול, והיא התעכבה ארבעים דקות (רובן בטלפון). התקשרתי לחבר ותיק שאני מאוד מעריך, שיתפתי אותו בעניין, והוא שאל: "אפשר לומר איתך את תפילת השלווה? גם אני צריך את החיבור הזה". נראה לי שמימיי לא התפללתי אותה כך. ממש הבנתי שאני לא יכול לשנות את ההתנהלות שלה. אני יכול לשנות רק את הגישה שלי.

מתפלל להשקיע כמיטב יכולתי בדברים הנכונים עבורי, ולהיות כאן יותר. אני מרגיש לפעמים שאני מסתדר לבד, אבל לאמיתו של דבר לא יכול בלעדיכם. בלעדיך.

אוהב.

אוהבים. גם לי כואב הראש.

אריסטו- בטעות נלחצה לי התודה, אבל מגי. לך