שבוע טוב ונקי!
היום יום אחד לספירת הלא-גומר

אסיר תודה על שבת וחג שעברו בצורה טובה. אסיר תודה על כל המנוחה שהתאפשרה לי.

אסיר תודה במיוחד על כך שלמדתי עם הילדים שלי לאורך כל הלילה (מלבד כחצי שעה). 

בעבר זה פשוט לא היה יכול לקרות. הייתי מוכן להקדיש אולי חצי שעה, מקסימום שעה, אבל אחר כך הרי יש לי את העניינים שלי, את הלימוד שאני רוצה להספיק ובקצב המסחרר שרק אני לבדי יכול להתקדם בו וכל חברותא שהיא רק תוקעת ומעכבת, בוודאי ילד. היום, זה קרה. ובשיא הטבעיות והפשטות. בלי דרמות ובלי "וואו איזה צדיק אני / איזה נוכח אני / איזה מחלים אני".

ועוד משהו: בעבר הייתי מאוד לחוץ להיות ער כל הלילה, ולפעמים גם להספיק את כל תיקון ליל שבועות על כל ה"יהי רצונים" וההוספות ולהספיק כמובן למקווה, במקביל לכנסת ישראל שספרה שבעה שבועות נקיים, ועכשיו טובלת לקראת הייחוד עם קודשא בריך הוא במתן תורה (כאשר אני אישית לא הצלחתי בכלל להתמיד בספירת העומר, ובטח לא בספירת שבעה שבועות נקיים). בליל שבועות הנוכחי, זה היה ממש אחרת. לא תכננתי מראש להישאר כל הלילה, אלא לזרום עם מה שירגיש נכון, עם מה שייראה רצון אלוקים בשבילי.

אני נזכר גם בחוויה של השלמת שבעה שבועות של ספירת העומר בברכה. זה קרה לי לפחות פעמיים בתכנית, וזה מרגש. שוב, לא באופן דרמטי, אבל חוויה שקטה ועמוקה של סיפוק. התכנית מכניסה יותר סדר ויציבות בחיים שלי. ללא ספק. אמנם, הדרך עוד ארוכה, ויש עוד הרבה לתקן ולהשתפר, אבל החשוב הוא שיש התקדמות (לא שלימות). במשך שנים הרגשתי תקוע. הרגשתי שאין משהו בעולם שבאמת יכול לעזור לי להתקדם בצורה עקבית ובעלת משמעות. אני אסיר תודה על מציאת הכלים לכך בתכנית 12 הצעדים.

אני אסיר תודה על עוד משהו שאני נזכר בו, שקרה במהלך החג, וגם קורה הרבה ביום יום. יש לי ילד שהיה נרתע מאוד ממגע. הוא כבר די גדול, כך שלא היה נראה שזה עומד להשתנות. והנה, אחרי שנה וקצת בתוכנית (כלומר, לפני שנה בערך), פתאום הוא החל ליזום מגע בעצמו, ואפילו הרבה. אני פשוט נזכר בחיבוקים הספונטניים שלו לקראת מוצאי החג. אני עדיין נכה אהבה ולא מספיק יודע איך להגיב בסיטואציות האלה, אבל אני לומד.

חסר אונים מול השעה המאוחרת, ומול זה שאני צריך לצאת מהבית מחר מוקדם במיוחד.

שיהיה לכולנו שבוע טוב, כלומר, שבוע מחובר לאלוקים מקור הטוב.

תודה על הפוסט המיוחד!
גם אני, שלא כמו בשנים עברו בהם הייתי לחוץ ודואג לטבול בדיוק לפני עלות, השנה דווקא עשיתי דברים אחרים באותו זמן (עינינא דאחלמתא ) וטבלתי אחרי עלות, בלי לחץ.

מקנא בך, על היכולת לבטא את עצמך, ולחשוף את עצמך בכזו עוצמה.
מדשדש מאחור, תצליח.

זה לא התחיל כך. כפי שראית בדפים הראשונים של יומן המסע.

מעניין שבדיוק היום הייתי בקבוצה שבה חבר שאני לא מאוד מכיר העביר "מסר" ("שיעור" קצר בו הוא מספר על הדרך שעשה במסגרת התוכנית). חלק מן החברים בקבוצה מאוד התפעלו מהיכולת שלו לבטא את עצמו בציבור בצורה כזו, והזכירו לו כמה היה ביישן רק לפני כמה חודשים...

כשהתאפשר לו להגיב, הוא אמר שהשתתפות כה רבה בקבוצה, שבהן הוא מדבר ומשתף ברגשותיו ובמה שעובר עליו, פתחה אצלו משהו, והיום הוא במקום אחר לחלוטין (אם כי, כרגיל, יש הרבה לאן להתקדם).

מאמין שאם תשתף יותר ביומן המסע שלך, וגם תתחיל את התהליך של תכנית הצעדים אם אתה זקוק לה - משהו אצלך ישתחרר.

מאחל לך שיום אחד מישהו יכתוב לך תגובה דומה לזו שכתבת כאן היום... 

צהריים טובים!
היום שלושה ימים לספירת הלא-גומר!
(האמת שזה טוב, זה עוזר לי לפתח את מיומנות החשבון שדי צולעת אצלי כרגע... )

הרגשתי זוועה הבוקר, ובכל זאת הלכתי לעבודה. אסיר תודה שהתאפשר לי לצאת מוקדם, ושאני מרגיש טיפ-טיפה יותר טוב. מקווה לנצל נכון את הזמן שנותר עד לסוף היום בהתחשב במה שיש לי לעשות וגם בזה שאני לא מרגיש טוב.

רציתי לשתף במשהו טוב וחשוב שקורה לי. לאחרונה התחלתי לתרגל צעד ראשון בתחום הזוגיות. זה אומר שאני מקבל את מגרעות רעייתי שתחיה (הלוואי שאני הייתי מסתפק במגרעות כאלה...), כעובדה שאני לא יכול בשום פנים ואופן לשנות.

שני דברים טובים קורים לי שם:

א. אני לא מופתע וכועס כל פעם. אני בא מוכן ויודע לאור העובדות של למעלה מעשור שנות נישואין למה עליי לצפות. ואם תשאלו: "מה היה עד היום? למה עד היום לא הבנת שאתה לא יכול לשנות אותה?" התשובה היא: לא השקעתי בכך התבוננות מעמיקה, ולכן זה לא היה חד וברור לי (ממש כמו עם המעגל החוזר על עצמו של ההתמכרות לתאווה). אגב, כמובן, לפעמים אני טועה, אבל החידוש הוא שאני מודע לזה תוך כדי פעולה.

ב. איכשהו בדרך פלא, דברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר. למשל, אם אני יוצא מנקודת הנחה ברורה שאשתי לא מתחשבת בי בעניין מסוים, ומקבל את זה שזה פשוט ככה, ואין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לשנות את העניין (מה שגורם לכך שבמקום לחשוב איך לשנות אותה, אני מתמקד בחשיבה על איך אני משתלב בצורה נוחה בסיטואציה), לפתע, אשתי מפתיעה ונוהגת אחרת לגמרי ממה שציפיתי. כשאני משחרר, איכשהו הכל מסתדר.

חשבתי על כך בדרך הביתה, שבצעד 3 אני צריך להיות נכון לתסריט הגרוע מכל, אם זה רצונו של הבמאי-אלוקים. אבל ברגע שאני באמת נכון לכך, אני מגלה שהתסריטים שלו בדרך כלל טובים בהרבה ממה שציפיתי. כשהיו לי ציפיות מוגזמות - סבלתי. כשאני מסתלק כמעט לגמרי מציפיות - טוב לי. אני חווה כל דבר בהערכה. לא כדבר מובן מאליו.

רציתי להתבטא כאן ביתר סדר וביתר רהיטות, אבל לא עלה בידו. רצונו ייעשה. תסריטו יעלה על מרקע החיים שלי.

חכמת הקבלה. דבר כל כך עמוק, וכל כך קשה להבנה, להפנמה, ליישום.
תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות.

פעם חשבתי שהשלווה לקבל היא הדבר הקל, והאומץ לשנות הוא החלק הקשה.
(מוזר. איך בכלל חשבתי דבר כזה...).

רק להיום השלווה לקבל היא המשימה המורכבת.
ראש וראשונה לכל שאר התפילות...

אהבתי.
תמיד עסקתי בחוכמות, היום זו חכמת הקבלה, פעם הייתה זו חכמת הנסתר....

יוסיפונוס כתב on 16 יוני 2016 11:56:

אהבתי.
הייתי מלוב"ן בחוכמת הנסתר , קבלה זה קשה .. 
הרבה שנים הנחה אותי המשפט " אם יש כסף מזומן אז מי צריך ת'קבלה" אבל היום אני מבין שמי שעובד לא חוקי בסוף נתפס... 

טהרני
שבוע שלם לא כתבת כלום
מתגעגע

תודה הלמדן על התזכורת...

אני בדיוק מתלבט עכשיו כמה ימים לספירת הלא-גומר...
היום אחד עשר יום שהם שבוע אחד וארבעה ימים לספירת הלא-גומר.

האמת, שהכותרת הזו למסע בתוך המסע - משבועות ואילך, צרמה לי מאוד, למרות שנהניתי מההלצה. והאמת, שזו הייתה (ועודנה) המציאות שלי בשבוע האחרון: ניתוק, חוסר קבלה, ריכוז עצמי גבוה, חיפוש תאווה באמתלאות שונות ו"מוצדקות".

לא מצליח לעשות את הפעולות שעשיתי די בהתמדה. לא מספיק נכון. לא מספיק מתאמץ. ומדי פעם מנקרת בראש המחשבה: "משהו לא תקין במצב הרוחני שלי". אני מרגיש את זה (וזה נס לכשעצמו).

אני לא יודע מה בדיוק גרם לזה, אני יודע שהאגו שלי והתחושה שהתאווה והמחלה כבר מזמן מאחוריי ("הרי אני כמעט שנתיים וחצי נקי!") כנראה תרמו הרבה לזה, ואולי גם העובדה שאני נמצא בצומת דרכים מלחיצה לגבי המשך החיים שלי.

כך או כך, אני באמת צריך אתכם, ואני באמת שמח להיות כאן, אם כי אני חש את הזרות והניתוק, את זה שאני לא מואר ונלהב בבואי לכאן כבעבר (עכשיו תוך כדי הקלדה חושב: "כשהוא (אני) ייפול יקראו את זה ויגידו: אה, עכשיו הכל מובן, הכתובת הייתה על הקיר, זה היה ברור שזה עומד לקרות לו". מקווה שזה לא יקרה, אך בכל אופן נראה לי שהבנתי קצת יותר לאחרונה, שזה לא כזה מופרך ליפול. מספיקה תקופה קצרה של לחץ חיצוני וחוסר חיבור פנימי כדי להפעיל שוב את המנגנון ההרסני).

אני אסיר תודה שאני נכון לשתף את המצב הזה כאן, וביתר פירוט בפני ספונסיים (השתתפתי בקבוצה טלפונית שבה היה ספונסי חדש שלי, ולא כיסיתי דבר). אני גם מתכנן להרים אליהם טלפון ולעדכן את כולם במצב שלי. גם אם זה כביכול יכבה את התקווה שלהם/שלכם - זו ההחלמה שלי. ולטווח הארוך - זו היכולת של כולנו לבנות משהו אמיתי. משהו שעובד באמת (גם אם לא מושלם).

האמת, שלפני שאזום טלפונים אל הספונסיים, כדאי שאענה קודם לטלפונים שלהם... לצערי, אני לא תמיד יכול לענות בימים האלה. קצת טכנית והרבה נפשית.

כשאני מנסה לרפרף בזכרוני על מה שכתבתי, זה נשמע כמו איזו קינה איומה. האמת שאני לא כזה מרגיש כך לאורך היום, אבל אולי זו הכחשה?...

מבקש מאלוקים להיכנע לפניו באמת ולעבדו בלב שלם ובנפש חפיצה. אני מרגיש שזו הנקודה המרכזית.

עניתי עכשיו לספונסי, והוא אמר שלשמוע דברים כאלה מהספונסר זה כמו מכה לפנים, אז כנראה שזו כן הכחשה... אמרתי לו שאני מאוד מבין את תחושתו, אבל נכון יותר לומר את האמת מערערת התקווה, מאשר לתת תקווה מזויפת. אמרתי לו שזה גם סוג של הדרכה כספונסר לספונסי - שיספר לספונסיים על המעידות שלו (היה כנס ספונסרים בו השתתפתי לאחרונה, ואחד הדוברים דיבר על החשיבות שבכך ועל החוויה האישית שלו כשעשה זאת. התגובה האינסטינקטיבית  שלי היא שאין לי מעידות, אז זה לא מאוד רלוונטי לגביי, אבל עליי לזכור שלא רק פורנוגרפיה זה מעידות, יש קשת רחבה מאוד של מעידה רוחנית).

טהרני, אני אוהב אותך.
ולצערי אתה נותן לי עוד תירוץ לחפף בחיפושים אחרי ספונסר (ההחלמה שלי צריכה להיות תלויה בי בלה בלה) . ולכן גם אני לא מסוגל לדמיין את עצמי כספונסר(לא רוצה לאכזב אף אחד ולא רוצה שדברים שאני עושה ישפיעו על אחרים) למרות שתוך כדי שאני כותב אני תוהה אם אני לא יכול להיות כבר עכשו ספונסר, לאנשים שהם בצעד 0...

טהרני כתב on 22 יוני 2016 19:08:

מכיר את הקול של נביא הזעם הזה. הוא תמיד מפחיד אותי. אני מאמין שכנגד כל נביא זעם יש גם מבשר טובות. רק צריך למצוא אותו ולהקשיב לו.

טהרני כתב on 22 יוני 2016 19:24:

ואני חשבתי שלספונסר אין בכלל ירידות...
כנראה הוא בא לתוכנית בגלל שהוא אכל תותים... 

זה נראה לי סוג של יציאה מפרופורציה כמו שאנחנו כמכורים אוהבים.
אני באופן אישי מאוד נהנה לשמוע מהספונסר שלי שהוא בו אדם כמוני ומכור אולי עוד יותר ממני, 
אני רוצה לשמוע ממנו מה עזר לו להחלים ומה עוזר לו כיום להתקדם, ויותר קל לי לשמוע את זה מאיש אשר כמוני ולא מאיזה מלאך מעופף.

אוהב 
 

אריסטו- "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי", אותה אהבה שצמחה "מֵאַהֲבַת נָשִׁים" שהביאה את שנינו לכאן... 
אצלי באופן אישי ההחלמה  צריכה להיות תלויה באלוקים. ברגע שאני תלוי בי המחלה חוזרת...
וברוח חסידית: האני שלי הוא המחלה, האין שלי - שמאפשר את הופעת ה"אני ה' אלוקיכם" הוא ההחלמה.

החסוי- יש גם את הנביא מבשר הטוב. שמעתי את קולו לא פעם מאז שאני בתוכנית. האמת שהוא כנראה נביא אמת, ונביא הזעם הוא נביא שקר.

אחיד- תודה על הפרופורציות. לי באופן אישי קשה עם החלמה לא הרמטית. אבל זה כנראה בגלל אחיזה יתירה בפגם הפרפקציוניזם (בדיוק היום ספונסי שלח לי צעד 2 ואמר לי שהוא לא עשה את זה טוב ויסודי כמוני. אמרתי לו שזה כנראה יותר טוב משלי, בלי הצל שמטיל הפרפקציוניזם).
אם אני שומע על מישהו שהחליק קצת, אני ישר חושב שהוא כנראה לא מספיק צועד נכון בדרך ההחלמה. גם על עצמי אני חושב כך. אני לא שם. אני לא מחובר. בדיוק אני חושב על ספונסי שאני צריך לדבר איתו על צעד שלוש, ואני חושב לומר לו: "כרגע אני לא שם. אלו יהיו דברים מהשפה ולחוץ. הם עבדו לי מאוד כשעשיתי אותם, אבל כרגע הם רחוקים ממני שנות אור".