שבוע טוב חברים יקרים!

עייף עד מוות. אסיר תודה לאלוקים על שבת עם הרבה חיבור לבני המשפחה. אסיר תודה על שבמוצ"ש כתבתי לו"ז של רצון אלוקים בשבילי. תחילה חשבתי לשבת על עניינים של העבודה, ואח"כ לסדר קצת את הבית, אבל במחשבה שנייה הבנתי שעדיף שאעסוק קודם בסידור הבית.

הרגשתי ממש טוב עם זה. הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון, וזה ממש מילא אותי. תוך כדי תנועה אני מוצא את עצמי חושב על כותרות להודעה הזו בסגנון של "חוויה רוחנית באסלה"...

הרגשתי שזה נותן לי יותר ממה ש"קיבלתי" בתאווה. זה לא היה ריגוש במובן הזול של המילה, אבל הייתה כאן התרגשות עמוקה. קצת תחושה ש"מצאתי את החיבור שלי", שאותה חיפשתי ללא הרף בתאווה.

טוב, כמובן מהיי לביי - איזה שהוא פיצוץ עם אשתי בהמשך הערב. פיצוץ מינורי יחסית. מקווה לעשות עליו צעדים 4-9 מחר.

אסיר תודה לאלוקים ולכם, על כל העזרה וההקשבה.

שיהיה לילה ושבוע טוב ונקי ומחובר לכולנו.

תודה רבה.

תגיד, ה"לו"ז של רצון אלוקים" זה רעיון שלך?

אהבת חסד- לגבי סדר השתלשלות הרעיון של הלו"ז של "רצון אלוקים בשבילי", ובכן:

הספונסר הקודם שלי אמר לי לחשוב מה אלוקים היה רוצה שאעשה עם היום שלי. הכותרת "רצון אלוקים בשבילי" וההבנה שלו"ז ליום שלם הוא יותר מדי בשבילי ועליי להסתפק בכמה שעות התפתחה אצלי, ואני מניח שגם אצל רבים אחרים (אם כי רוצה להרגיש בלעדי ומיוחד בכל דבר).

לאמיתו של דבר, זהו עניינו של צעד שלוש: "מסרנו את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוקים". בצעד הזה אני אמור להפסיק להיות הבמאי ולהחזיר את המושכות לאלוקים, וכפועל יוצא מכך, הוא זה שצריך לקבוע מה אני צריך לרצות ("עשה רצונו כרצונך"), וכיצד יתנהלו חיי היומיום שלי, ולא אני.

האמת, שהוא במאי מוצלח בהרבה ממני. הצרה היא שבדרך כלל אני מצליח לראות זאת רק לאחר מעשה... לפני מעשה, אני תמיד בטוח שהפעם התסריט שלי טוב יותר, ולכן אני צריך לעשות "פעולה הפוכה", פעולה מנוגדת לרצון האישי שלי, ולהיצמד לרצון שלו.

למשל, היום עבר עליי יום קשה. אעפ"כ, בשני השלישים הראשונים שלו עשיתי לו"ז של "רצון אלוקים בשבילי", ולמרות הקשיים היה טוב. בשליש האחרון של היום הדבר פרח מזכרוני, או שהודחק לירכתי מוחי, ונשארתי בלי כלום. בעצם, כן יש לי משהו - הרגשה חמוצה...

אבל ההרגשה החמוצה הזו טובה לאין ערוך מהרגשות החמוצים של ימי השימוש. ואפילו יש לי כלים לטפל בה.
 

כבר רמזתי לכך קצת בהודעה הקודמת. בשבועות האחרונים אני לא מרגיש טוב. בעיקר פיזית, אבל כמובן שזה מקרין גם נפשית.

היה לי יום ארוך בעבודה, אבל בחסד אלוקים אוהב, ובעזרת פעולות של תכנית צלחתי אותו די בהצלחה. חזרתי הבייתה, ולמרות החולי והעייפות, נתתי למעלה משעה לבית.

תוך כדי עשייה התמלאתי טינה על אשתי שהייתה בבית ולא עשתה. השתמשתי באותם כלים כמו בהתקף תאווה: "אני חסר אונים! אנא, עזור לי! ברך אותה ותן לה שלווה, נחת, אושר ושמחה. רצונך ייעשה בחייה, ולא רצוני ייעשה בחייה!" (כלומר, התסריט שלך בשבילה יתקיים, ולא התכניות שיש לי).

וכמו בהתקף תאווה, שוב ושוב, פנייה לאלוקים, עד שההתקף חולף. טוב, הוא לא חלף לגמרי (פעמים רבות כבר נוכחתי לדעת שהטינה חזקה מהתאווה. התאווה היא רק משהו קטן (?) לרפד במידת מה את כאבי התופת של הטינה. גם הכאב שאחרי השימוש בתאווה אינו אלא טינה. על עצמי).

בכל אופן, שמחתי על המקום הזה. שאני מבין שהטינה הזו לא טובה לי. שאני מבין שאני צריך לעשות פעולות ביחס אליה (מה שמזכיר לי שאני גם אסיר תודה על עשיית צעדים 4-7 על הפיצוץ עם אשתי מאתמול).

הערב הסתיים באקורד קצת צורם (אני מקווה שהוא די הסתיים, כי מה שנכון לי כעת הוא ללכת לישון...). אני לא מרגיש טוב, ועייף וטינות וציפיות. התנהגתי בצורה חסרת סבלנות כלפי אשתי. ואני סובל מזה (כמו מכל דבר רע שאני עושה).

מנסה לזכור שאני לא מושלם. שהתקדמתי הרבה. גם היום.

שיהיה לילה טוב, נקי ומחובר לכולנו.

אהבתי את הדבקות במטרה, על כל צעד ושעל. חשבתי שהשאפתנות "נכבית" עם ההחלמה... אז כנראה שלא, אולי היא רק מנותבת אחרת.

לגבי הלו"ז, אני מאמין שכל תקשורת אמיתית עם בורא עולם מחזקת את האמונה בו ואת הקשר איתו, דבר שעוזר לנו בכל תחום והתמודדות בחיים.

אבל מעבר לזה, אני ואתה הרי יודעים בכל צומת בחיים מה מצופה ממנו למעלה בשמיים לעשות עכשיו (אני מבין גם שעם ההחלמה יודעים טוב יותר מה מצופה מאיתנו) אנחנו יודעים את זה בכל ניסיון שעומד בפנינו.

אם כך, למה אתה צריך לרשום את זה? במה זה עוזר לך יותר ביום יום?

תודה על התשובות המפורטות! אשריך! בהצלחה בכל אשר תלך

אהבת חסד כתב on 28 פבר' 2016 20:15:

אהבת חסד- רצונו הוא שאלך לישון עכשיו, אבל חסר אונים מול הרצון להשיב לך לפני כן...
כנראה, שכשהשאלה נשארת פתוחה, משהו אצלי לא סגור כמו שצריך...
וגם האהבה אליך מקלקלת את השורה...

כל דבר רציני מצריך רישום. וככל שדבר הוא רציני יותר, הוא מצריך יותר רישום. לשם דוגמא, כמעט בכל המקצועות מתנהל רישום מסודר ומדוקדק מאוד. דוגמא נוספת: כמעט כל מי שרוצה לסדר לעצמו היטב את חידושיו התורניים, יעשה זאת בכתב. וכל כך למה? "כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד" (מהרש"א, בבא בתרא י,א).

הכתיבה חורטת בנו את הדברים בצורה ששום דבר אחר לא עושה. זו לא מחשבה, זה אפילו לא דיבור, זה מעשה. זה מותיר רושם ממשי במציאות.

ככלל, אחד מכלי העבודה המשמעותיים ביותר של המכור הוא העט (או העיפרון). לאחרונה הזדמן לי להיות בכנס שבו נכחו כשלושים מכורים שנקיים מעל שנתיים. ערכו סבבים של שאלות שכולם השיבו עליהן. אחת השאלות הייתה מה עושים כולם מדי יום למען ההחלמה שלהם. רוב ככל המכורים ענו שהם מקדישים מידי יום זמן לכתיבה (לפחות כעשרים דקות לקריאה וכתיבה).

כשאני כותב אלפי פעמים את המשפט "אני אסיר תודה" זה חורט בי את אסירות התודה באופן הרבה יותר עמוק מאשר אני רק חושב או אומר את זה (אם כי גם מזה וגם מזה אל תנח ידיך (ליתר דיוק: מוחך ופיך...)).

מלבד זאת שהכתיבה חורטת את הדברים חזק יותר, היא גם עושה סדר. כשיש לי סדר יום מסובך עם המון פרטי פרטים, ברור שאני רושם. כשיש לי אירוע עם המון מוזמנים, ברור שאני רושם דברים.

לי, כמכור, או כטהרני, או כשניהם יחד, יש נטייה רבה להתפזר. כשאני כותב - זה ממקד אותי. כשזה לפרק זמן קצר - זה ממקד אותי עוד יותר.

(בדומה לזה שאני מתחנך להישאר נקי "רק להיום" כי להישאר נקי לתקופה ארוכה יותר זה גדול עליי. בספר "לחיות בפיכחון" של AA נאמר כי מכורים צריכים לחיות חיים ארוזים באריזות של 24 שעות...).

אז לסיכום: כתיבה מועילה לי לחרוט את הדברים חזק יותר ולהתמקד.

אך על כל זאת - זה פשוט עובד. זה אחד הדברים החזקים בתכנית הזאת. אלו דברים שעובדים. למה ואיך זה עובד - יכול להיות שתהיינה תובנות יפות אחר כך, אבל העיקר שזה עובד.

כל ימי הייתי מלא וגדוש ברעיונות יפים ומדהימים, כל רואיהם ושומעיהם התמוגגו בעולמות עליונים. אבל הרעיונות הללו לא עבדו בשבילי.

(להיפך, פעמים רבות קצת אחרי שהבנתי משהו עמוק, מצאתי את עצמי מתרסק אל התאווה. ככל הנראה בורח מהקושי להכיל את אותו משהו אל המפלט המוכר. כואב יותר היה כשבמהלך שימוש ראיתי בעיני רוחי את עצמי מעביר בלהט את השיעור עם המשפטים המפוצצים שאמורים לעזור לי לא להשתמש. לעזור לי לראות את השורש הנקי, הטהור והזך של כוח החסד, ולא להוריד אותו לאהבה רעה, וכיוצא בזה. כואב מדי להיזכר בפרטים).

סוף סוף מצאתי משהו שבאמת עובד. אם הוא יפה או לא, אם אני מתחבר או לא, זה קצת פחות חשוב. לפחות עבור אדם שהיה (ועודנו) נתון במצוקה כשלי.

יוספינוס- כבר שלחתי, ואז ראיתי שהגבת...
קודם כל תודה לך, וסליחה על שכבר אין לי את הכוחות להגיב באריכות.
בכל אופן, קלעת אל הנקודה, אם כי אינני חושב שמייסדי התוכנית תכננו זאת. הם פשוט פגשו את אלוקים.
מה שקורה הוא, שכאשר משתחררים מכבלי התאווה, פוגשים התמודדויות רוחניות אחרות, שורשיות יותר. את אותו ארגז כלים שמפעילים מול התאווה, מפעילים מול אותן התמודדויות (בתוספת פיתוח של הכלים הללו).
ברגע שאדם מפסיק לפתח את החיים הרוחניים, הוא בסכנה. הוא יכול בקלות לחזור לדפוסים השורשיים של ההתמכרות (טינה וריכוז עצמי למשל) ומשם הדרך לתאווה קצרה.
וגם כשאדם מפתח את החיים הרוחניים, הוא כל הזמן בסכנה, כי "אם אין הקב"ה עוזרו...".
בהקשר לכך נאמר בספר הלבן: "בלי אלוקים - אני לא יכול, בלעדיי - אלוקים לא יעשה".

+1
אתה עושה לי חשק לחזור ולהחזיק פנקס...


אבל אז אני מחויב ואראה מה לא עשיתי, כנראה אחכה קצת...

תודה אריסטו. שמח לראותך שוב כאן.

זה (הפנקס) באמת לא השלב הראשון. זה צעד 3.
כדאי (והכרחי) מאוד לעבור קודם את צעדים 1-2. הצעדים בנויים זה על זה.
אם אין לי תפיסה בריאה בשבילי של אלוקים, אין לי גם תפיסה בריאה של רצונו ממני, ומשם הדרך להלקאה עצמית קצרה (בכל מקרה אני מגיע לשם די בקלות...).

הרבה לפני הפנקס הזה מתחילים לתחזק פנקס של אסירות תודה, ופנקס של חוסר אונים...

יותר קל לי לסמן וי על כלים שהשתמשתי בהם או לא מאשר להיכנס לכל הענין של הצעדים כי הם נראים לי בהתחלה מאוד לא מוחשיים. 
אני אומר שאני משליך הכל על ה' ושכלום זה לא אני ושאני נכנע.


לא מרגיש שמשהו השתנה...

ופעם בהשראת הרב ארוש עשיתי רשימה של אסירות תודה , היו שם  הרבה דברים!

הצעדים באמת לא מוחשיים בלי קשר בלתי אמצעי עם אנשים שעושים אותם. לכן, כמעט לכל מי שעושה צעדים יש "ספונסר", מדריך אישי שהתקדם יותר ממנו בצעדים (וכמובן, גם לו יש "ספונסר" וכו').

תכנית ההחלמה היא תכנית של פעולות מאוד ברורות ומעשיות. אם יהיה לך מדריך תוכל יותר להכיר אותן.

כתיבת אסירות תודה (כמו תכנית ההחלמה) היא על בסיס יומי. לפחות פעם ביום. היום, למשל, כתבתי פעמיים...

תודה שוב על התגובה המפורטת, אין עליך.

אגיב רק דווקא על הסוגריים (הרציניות...),
פעם ראיתי כאן תגובה של "סוד" אני חושב, שכתב שתובנות שוות *** (ולא ערכו אותו... עיין שם).
ותכל'ס, אני תמיד מגלה כמה הוא צדק. הן לא שוות כלום כי הרי גם בפעם הראשונה שהבנתי שזה אסור לא רציתי לעשות את זה ובכל זאת עשיתי. אותו דבר גם אחרי שהחכמתי ו"הענקתי מחכמתי" ל"שומעי לקחי" כאן בפורום. אז מה תעזור עוד תובנה? אין ברירה,  צריך פעולות הפוכות. צריך "לכסח" את התאווה בפעולות ואז אלי יהיה לי סיכוי ויעזור לי ה' לשחות בים הגלים הסוערים הזה.

לילה טוב ורגוע

 

תודה אהבת חסד על תגובותיך המחממות לב.

***

"כשאין לי נכונות" - זו הכותרת שרציתי לשים בראש תיאור התחושות שלי במהלך הימים האחרונים שבהם לא הספקתי לכתוב ביומן המסע.

עברו עליי ימים קצת קשים. מצע של שפעת שנמשכת כבר תקופה ארוכה ולא נגמרת, שעליו מונחות טינות עד שמי השמיים...

החלטתי לעמוד בהחלטה שלי לתת לפחות 40 דקות בבית מדי יום, ודי עמדתי בה, אך גיליתי שיחד עם העשייה הטינות על אשתי שלא עושה, או לא עושה נכון, או לא עושה מספיק - צפות. ככל שמפלס העשייה שלי עולה - כך גם מפלס הטינה. וככל שמפלס הטינה שלי עולה - כך גם הביטויים החיצוניים שלו.

כללו של דבר, עברו על אשתי כמה ימים לא נעימים במחיצת בעל קצר רוח וזעוף פנים. איכשהו לפני פחות משעה זה השתחרר בשיחה נעימה שהייתה לנו.

עכשיו אני לחוץ ממחר. יש לי יום עמוס ביותר מעלות השחר עד אישון לילה ואפילה. כפשוטו. בלי שמץ גוזמא. אני לא יודע איך אצליח לתפקד ביום הזה.

אני גם אסיר תודה על כך שלראשונה אשב מחר עם ספונסי (מודרך) שלי לעשות צעד 5 (שלב שבו מודרך משתף את המדריך שלו בחשבון נפש מפורט, נוקב וחסר פחד על כל ימי חייו עד עתה, מבלי לשמור לעצמו שום סוד). ומצד שני גם מתוסכל מזה שאגיע לשם עייף. טוב, יש כאלה שסיפרו לי שהספונסר (מדריך) שלהם נרדם באמצע... מאמין שזה לא יקרה לי...

יצא לי היום גם להיות קצת קשה עם ספונסי אחר. זה לא הסגנון שלי בדרך כלל, וזה לא היה נעים לי. בדרך כלל, אני רוצה להיות הספונסר המכיל והמציע, ולא הנוקשה והמצווה. אבל כנראה שגם זה אמור להצמיח אותי איכשהו. רצונו ייעשה.

מבקש מאלוקים להתחבר ככל האפשר, ולעשות את העבודה הרוחנית המוטלת עלי.

שיהיה לכולנו לילה טוב, נקי ומחובר לאלוקים.

שבוע טוב!

חסר אונים מול שיתוף יפה וחשוב בעיניי שניסיתי להעלות ונמחק. רצונו ייעשה. אולי בהמשך.

שבוע טוב=)