מתכונן למסירת צעד 1 שבוע הבא ביום ראשון.
אסיר תודה על נקיון 56 יום.
אכן קורים ניסים!

אוהבים.

בהצלחה בצעד הראשון, שיביא אחריו את הצעד השני, וכן את הצעד..., מאד נעוניין לשמוע אותו אולי בחסדו יתברך יתאפשר, שמעתי כבר כמה מסירות של צעד ראשון, וקיבלתי המון החלמה, מקווה גם למסור בקרוב.

אלוקים יברכך וישמרך.

עדכון:
לאור ההתפתחויות - מסירת צעד ראשון מחר.
מתחנן לשלווה.

אני תקוע בצעד 4.
לא מוצא את הזמן החשק והנכונות לשבת עליו רציני.
(לא שחסר לי זמן, יש לי בשפע, ובכל זאת).
ובענין אחר: בימים האחרונים אני חווה קושי מול מבטים ברחוב.
לא שאני מסתכל. ב"ה אני לא מסתכל אלא שעצם הוויתור, והסטת המבט אחרי שתמונה מסוימת נקלטת במבט ראשון, גם כשהדבר נעשה מתוך כניעה ולא מתוך מלחמה, גורם לי לתחושת פספוס, מי יודע מה הפסדתי שם.
האם כשאתחיל לחיות חיים רוחניים יותר, ההרגשה הרעה הזו תפחת, או שהיא כאן כדי להשאר?

כל מבט שחסכת מעצמך זה הישג עצום, בספרים כתוב על זה דברים נשגבים אבל גם בלי קשר לדת, המבטים האלו הורסים אותך, ואם היצר שלך ממש לוהט תספר לו שנשים מתעניינות דווקא במי שלא מעיף מבט לכיוונם. ברגעים האלו שאני מתעלם מהן, יש לי חיוך קטן בלב (לא רואים אותו אבל הוא מבטא שמחה גדולה) ולפעמים מתפלל על איזשהו דבר שאני רוצה (כך כתוב שזו שעת רצון גדולה. טוב חזרתי שזו לענייני דת).
ולגבי מה שכתבת בהתחלה, אני משאיר לאחרים, כי אני תקוע עוד בצעד 0

אם תעשה את הפעולות הנכונות אתה תצליח, בשבילי מה שעוזר לי וכמו שכתוב בספרי הלבן, להתפלל בשביל המושאי התאווה, ברגע שאתה מתפלל עליהם אפי' שאתה לא מצליח להוריד את המבטים, אבל אין לך מה לראות שם, אתה רואה יצור אלוקים שאתה רוצה שיהיה לו טוב ותו לא,

בחסד אלוקים הושלם המסע בן 90 הימים.
הייתי כחולם.
הלא יאומן קרה.
הבלתי אפשרי קם והיה.
והנה ציטוט של פתיחת המסע שלי:

חשבתי שאין טעם לשתף את כולם במסעי החדש מייד על ההתחלה, כיוון שכ"כ הרבה פעמים כבר הייתי בנקודה הזאת, אז מה הטעם שוב פעם להתחיל ולהתאכזב לעיני כולם, לפחות אשמור את האכזבה לעצמי.
אך במחשבה שנייה אמרתי לעצמי - מספיק סיכוי של אחד למאה שבזכות השיתוף זה יהיה שונה, אז לכן אני משתף.

ואכן זה היה שונה, בזכות השיתוף ובזכות הקבוצות החיות, ובזכות הפעולות של התוכנית, ובכוחו של אבא אוהב.
שנים ע"ג שנים של התמכרות, עם אין ספור הפסקות, אין ספור הבטחות שזו הפעם האחרונה, ואין ספור נפילות כואבות, הביאו אותי אט אט לתחתית האישית שלי, ומבחינתי התחתית הייתה שהתחלתי להשלים עם המצב.
באיזושהי נקודה עמוקה בתוכי ידעתי שאני לא יצליח לצאת מזה.
שכזה אני.
שלעולם לא אצליח להתפטר מהאובססיה ההרסנית שבתוכי, שאכלה בי כל חלקה טובה, וכילתה את מיטב שנותיי לתוהו.
הייתי מיואש מעצמי במלוא מובן המילה, ובכל תחום מתחומי החיים:
בדת – קיום המצוות נעשה רופף מאד, ורחוק מאד מהחינוך שקיבלתי, שהמשכתי להאמין בו כל הזמן בכל נימי נפשי, אך לא מצאתי בתוכי את הכוחות, ללכת להתפלל, לברך ברכה נורמלית וכו' וכו'.
במשפחה – המצב היה על הפנים. המצב היה כ"כ גרוע שאני מתוך הניתוק שלי אפילו לא הבחנתי עד כמה אני חי לעצמי. אך אשתי כבר לא יכלה לשאת את זה.
בחברה – קשרים הלכו וניתקו. הלכו ונפרמו. חייתי בעיקר לעצמי מתוך תחושת בדידות קשה.
בלימוד תורה – העיסוק שאמור להיות המרכזי בחיי, לפי המקצוע שאני עוסק בו, הפך ונהיה לשולי בחיי, אם בכלל.
ובחיבור לאלוקים – הרגשתי מחנק פנימי. נתק. חוסר יכולת לתקשר. חוסר יכולת לכוון בברכה אחת בצורה נורמלית. חוסר יכולת לפנות אליו ולהתפלל.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי כמה ועורג לקשר חי וקרוב עם אבא שבשמים, אך לאט לאט זה נהיה לחלום רחוק רחוק רחוק.....
הלכתי והתנתקתי.
הלכתי והתרחקתי.
הלכתי ושקעתי.
וכמעט שטבעתי.
אך לבורא עולם הייתה תוכנית אחרת בשבילי, ובסביבות חג החנוכה – נס גדול היה פה -  מצאתי את שמור עיניך, ותהליך ההחלמה החל.
אז נכון שעדיין לא התרפאו כל הפצעים ארוכי השנים, והשיפור בכל התחומים שפירטתי הוא איטי מאד אם בכלל, (חוץ מבתחום המשפחתי בו אני רואה ניסים בחסד ה'), אבל כבר יש לי דרך ותוכנית, יש לי אלוקים אוהב, אני יודע לאיפה אני לא יכול לברוח יותר, ובחסד ה' מסיים 90 יום של נקיות, לראשונה בהיסטוריה שלי, ומתחנן לאלוקים לעוד יום אחד נקי.
אוהב את כולם!

משמע שהצטרפת לתכנית הצעדים! 
בהצלחה!

אחרי הנפילה שהיה לי שבוע שעבר, שאלתי חבר ותיק "האם יש תקווה" הוא ענה לי "לא- רק כל יום רק להיום",
אחרי שהצלחת לצבור 90 יום נקי בחסד אלוקים, צריכים לזכור שהמסע הזאת היא רק להיום,
ועוד טיפ קטן, תעבור על כל השלושה עמודים של הפוסט הזה, זה יתן לך הרבה כוח להבין מאיפוה הגעת ואיפוה אתה עכשיו,

אוי לי אם אצעד, אוי לי אם לא אצעד.
אוי לי אם אצעד, בעקבות נפילה שלא תהיה ולא תבוא, ותכריח אותי להודות בכך שאין פיתרון זבנג וגמרנו לבעייתי.
או לי אם לא אצעד, כי הבנתי מהכותבים, וזה נשמע לי מאוד הגיוני, שניקיון נשמר לאורך זמן רק אם עוזרים גם לאחרים וכפי שמורה התוכנית.
כך או כך, נפילה אחת מפרידה ביני ובין התוכנית.

אסיר תודה על 152 יום, שהם חמישה חודשים וארבעה ימים.
הרחמן הוא יחבר אותי לעבודת הצעדים במהרה!

אמן.

אהבתי מאוד. אולי אוסיף זאת בברכת המזון...

אחי הרוצה בתשובה,
איזה כיף לקרוא את המסע שלך!

הלוואי ויהיה לך טוב ממש בכל המובנים.

שלום לך הרוצה בתשובה

עברתי עכשיו על כל הפוסט שלך מההתחלה, ואין לי מה לומר חוץ מווווווווווווווווווווווווווווווווווווואוו

אני די חדש, ואני באמצע השבוע השלישי שלי, הניסיונות לא קלים, אבל אין דבר יותר מחזק מאשר לראות את מה שאתה כתבת במשך התקופה הארוכה הזו

כתבת כמה פעמים, בתחילת הדרך שלך שכמה פעמים כבר הגעת לשבועיים נקיות או חודש, אבל עכשיו היה לך הרגשה אחרת לגמרי הרגשה של שחרור, של מפוכחות, שלא סתם אני סוגר עכשיו שבועיים,

לומר את האמת זה מה שאני מרגיש עכשיו, איך אומרים בנית לי את הרגשות על מילים (הרגע המצאתי את המשפט הזה :D)

אלפי תודות על השרשור הזה, ולי בוודאי  זה גורם חיזוק

שה' ימשיך לשלוח לך ולכולנו כח

שבת שלום