יהודה יחיאל. מצטער שנפגעת. לא היתה כוונתי חלילה לזלזל. במיוחד לאור העובדה שהושיעה "קיטרג" אותי בתור מכור אך אינני חוזר מעצמי. ואם תבדוק שוב את תגובתי, תראה כי אמנם התייחסתי לדבריך אך כתבתי על עצמי. ובשבילי גם לדבר עם בחורה שיחה מיותרת לחלוטין נובעת מהצורך לשבור גבול מסויים ו/או להיות ב"היי".

צהריים.
סלון ביתנו.
אני עומד ומשוחח עם אחד מאחיי.
פתאום נפתחת הדלת.
אח אחר נכנס.
מתפרץ.
מתלהב.
"יהודה, אתה חייב לראות את זה".
חייב.
אצלו אני תמיד חייב.
חייב לראות. חייב לשמוע. חייב להתלהב. להשתתף. להתרגש.
לא רוצה.
זה לא מעניין אותי.
אני עסוק עכשיו במשהו אחר.
"תפסיק. אתה מפריע. תהיה בשקט"
וממשיך בשיחה שנקטעה.

הוא נפגע.
"בפעם הבאה, תדבר בבקשה בצורה יותר יפה. תודה."
"אמא, יהודה מדבר לא יפה."

פתאום אני מרגיש רע.
מרגיש לא בסדר. אשם.
העלבתי אותו.
עכשיו הוא לא יאהב אתי.

אבל מגיע לו.
הוא תמיד מתפרץ.
לא חושב על אחרים.
לא רואה אותם אפילו.
אני לא רוצה להתנצל.
אני כועס עליו עוד מאז שהוא הגיע למצוות.
כשהוא דחק אותי ממקומי על הבמה, ליד אבא,
בברכת כהנים.

התקשרתי לחבר.
אני יכול להסתכל על אחי במבט שונה?
לראות את ההשתלטות שלו כפגם אופי?
אולי כצורך. כרצון לקבל תשומת לב?
לרחם עליו במקום לשנוא?

לא.

אני מסוגל לראות שהאפשרות הזו קיימת?
אה..............          כן.

אבל אני לא יכול להתנהג ע"פ התובנה הזו.
לא כרגע.
יש לי עוד הרבה עבודה עד אז.

לא יאומן!
שישה ימים נקיים מאחורי.
והיום השביעי כבר כמעט נגמר.
היו לי כמה מעידות היום, בחסד א-להים הן לא התפתחו לנפילה.
מקווה לגמור נם את היום בנקיות.
לילה טוב.

מזדהה, עם כל הפגיעוּת הזאת. אצלי זה מתקשר בכלל לעמידה על שלי. שזה בכלל חדש לי. אבל גם אז, כשאני עומד על שלי, אם זה קורה, אז מרגיש רע. אמור לעשות על זה צעד ארבע.

(ותודה על הכנות. אני גם לא הייתי אומר בפורום שנפגעתי. ודאי שלא עמוקות. הייתי ממשיך בתפקיד הניצב המחייך. והמקבל. ושאני בודאי עושה שגיאה ושכולם צודקים.)

אמן, בהצלחה

נקי היום שבעה ימים.
אני כבר במיטה, כמעט ישן.
כותב דרך הפלאפון.
אני חושב שרוב הסיכויים שאצליח לגמור גם את היום הזה בנקיות.
כל מה שאני צריך לעשות זה להניח את הפלאפון וללכת לישון.
לילה טוב.

תניח ותנוח!
אוהבים!

לפני כמה חודשים 'גיליתי' את סדרות הטלוויזיה.
יש באינטרנט המון סדרות בנושאים שונים, והן יכולות להעביר את הזמן בצורה מצוינת.
הצצתי. נפגעתי. התמכרתי.
מצאתי סדרה בסגנון שאני אוהב, סדרת דרמה עם ניחוח מדעי, והתחלתי לצפות.
מהר מאוד הבנתי שיש בסדרה יותר מאשר אמצעי להעביר את הזמן.
הדבר שכהי משך אותי שם אלו מערכות היחסים בין אנשים.
אנשים אוהבים, שונאים, מפחדים, בוטחים, מביעים רגש.
כל מה שאני לא מעיז לעשות בעולם האמיתי.
מצאתי את עצמי מתרגש יחד עם הדמויות, חווה את החיים שלהם.
לא הבנתי איך במציאות אנשים מחכים שבוע שלם בין פרק לפרק.
אני גומר עונה שלמה, בשבוע.
כל יום כמה פרקים.

הצפיה גבתה ממני מחיר.
בראש ובראשונה, בתחום הדתי.
אצלי בבית אין טלוויזיה.
גם לא אינטרנט. (גלשתי דרך השכנים).
סדרות זה לא חלק מהתרבות שלנו.
רק, בשנים האחרונות, זה נכנס לאט, רק לבנות המשפחה.
כשאבא שלי רצה פעם לראות איתן איזה פרק בסדרה כשרה,
אמא שלי אמרה לו שלא יעשה את זה, זה בזבוז זמן. עדיף שישקיע את זמנו בלימוד.

טוב, אני לא מסוגל ללמוד כל הזמן. גם לא רוצה. נמאס לי.
אבל אני מרגיש באיזה מקום אשמה על כך.

בליל הושענא רבה ישבתי וראיתי פרק מהסדרה.
אמא נכנסה לחדר:
"למה אתה לא הלך לבית הכנסת? קוראים את כל ספר דברים."
- אין לי כוח לשבת ולשמוע שעתיים קריאת התורה. זה משעמם.
"אז תלמד לבד משהו. זה יום חיתום הדין."
- לא רוצה.
"יהודה, אתה נראה לי אדם תורני, אדם שחפץ בקרבת ה'. נראה לך שזה מה שיביא לך את קרבת ה'?"
- אני יודע שזה פחות ירחיק אותי מאשר ללכת עכשיו ללמוד. זה מה שטוב לי עכשיו.
"אתה היית רוצה שהילדים שלך ישבו בליל שמחת תורה ויצפו בסרטים?"
- לא. במצב הנפשי שאני נמצא עכשיו, טוב לי יותר לראות סרט. אני מקווה שהילדים שלי לא יגיעו למצב כזה.

השיחה ההיא נגמרה מזמן, אבל בכל פעם שאני יושב ורואה סרט, אני מרגיש את ההרגשה של החמצה, הייתי יכול לעשות משהו מועיל במקום לבזבז את הזמן.

מסתבר גם, שהשחקנים והשחקניות בסדרה לא מכירים את כל דיני הצניעות.
עוד לפני שאני מדבר על התכנית. נניח שזה פריצות שאני יכול לעמוד בה, אבל זה נוגד את ההלכה.
אני מתרץ לעצמי שיש את ההיתר הזה:http://www.yeshiva.org.il/ask/?id=56349, אבל ברור לעצמי שאני לא עומד בקריטריונים שנכתבו שם.
חוץ מזה, גם אם השלמתי כבר עם העובדה שאני לא כ"כ צדיק כמו שאני חושב, שאר בני הבית עוד לא יודעים את זה.
כן, הם יודעים שאני רואה סרטים, אבל הם לא יודעים איזה סרטים. הם בטח חושבים שאני רואה סדרה של גרובייס.
מה שגורם לי בסופו של דבר להרגשה של ריחוק. "אם הם היו יודעים באמת מה אני רואה, הם לא היו מעריכים אותי."
אבא בא אלי יום אחד:
"יהודה, אולי מספיק עם זה, אתה יושב כל היום ושורף לך את הזמן."
- תודה על ההתעניינות.
"זה קורע לי את הלב לראות אותך ככה יום ועוד יום."
"אולי תעשה עם עצמך משהו?"

התחלתי להוכיח לו שאני במסלול של התקדמות. מה שנכון.
אבל ההרגשה הקשה נשארה.

כל זה לא מנע ממני להמשיך ולצפות.

השבוע גמרתי את הסדרה, ואת סדרת ההמשך. (16 עונות סה"כ)
התחלתי לצפות בסדרת המשך נוספת, והתגלתה בעיה.
הסדרה הרבה יותר בוטה מקודמותיה. היא כוללת תוכן ארוטי.
הסימון שלה הוא 14+.
כמעט בכל פרק יש סצינה במיטה.

אני לא יכול לצפות בזה. אני יודע שזה יהרוג אותי.
בכל פעם שניתקלתי בסצנה כזו הסבתי את המבט. עצמתי עיניים.
פעמיים אפילו כיביתי את המסך.
בכל זאת, הראיה הראשונית, ההצצות (אולי זה כבר נגמר..), המתח במהלך הסרט (מתי יגיע כבר החלק שאני כ"כ אוהב, וכ"כ מפחד ממנו),
כל אלה הורסים לי את הצפיה.
אני חייב להפסיק.

פניתי לספונסר.
שאלתי אתו אם הוא מכיר סדרה אחרת, באותו סגנון אבל צנועה.
או לפחות, פחות בוטה.

הוא הלך שלב אחד אחורה.
הוא חזר ואמר דברים שכבר שמעתי ממנו.
הצפיה בסדרות היא אובססיה עבורי.
נסיון לברוח מהתמודדות עם החיים. לחוות במקומם את החיים של דמויות הסדרה.

אז להפסיק?
"אתה לא חייב להפסיק. אתה יכול להוריד את המינון. אתה יכול?"
- לבד אני בטח לא יכול.
"אם אתה חסר אונים, תתנהג כמו חסר אונים."
"אל תראה סדרות מאוחר בלילה. תפתח מעגל לפני. תבקש מחבר שיתקשר אליך בסוף הפרק."
(שלא לדבר על "תקבע לעצמך סדר יום, ותצפה בשעה קבועה")
- הבעיה שאני צופה בסדרות גם כדי למלא לי זמנים מתים.
"באמת יש לך יותר מדי זמנים מתים."

הבנתי את העיקרון.
יש לי רעיון.
אני מתבייש בכך שאני רואה סדרות.
אני עוד יותר מתבייש בעובדה שאני עושה את זה בצורה אובססיבית.
אני מקבל על עצמי לפרסם כל יום בפורום, בתוך ההצהרה היומית, בכמה פרקים צפיתי היום.
מקווה שזה יעזור.
(וחוץ מזה, יש למישהו המלצה על סדרה טובה? )

שניים מקרא

בסדרה הזו דווקא צפיתי + רש"י עד שנמאס לי.
נמאס לי לרצות את א-להים.
אני מחפש משהו בשבילי.

מזדהה נורא עם אובססיביות לסדרות.
יש לי כמה סדרות שראיתי לפני שהגעתי לתכנית להציע, אבל הם לא יעברו את הסינון..

אחי כל הסיפור הזה על הסדרות זה ממש אני רק שאצלי זה זה בסדרות מצוירות
שנה שעברה התמכרתי לשני סדרות עד שכמעט הקאתי
אני כל הזמן מחפש שם רומנטיקה וקשרים, פשוט כתבת אותי
מחפש את הקשרים שימלאו את מה שאני לא עושה במציאות
מדהים, תודה על הישירות והחשיפה

אני מתפלל לאלוקים לשחרור מהצמאון הזה לרגשות
או ניתובו מקום יותר טוב

נקי שמונה ימים.
מקווה לגמור גם את היום הזה בנקיות.
לא מאמין שהנס הזה יימשך.
אני פשוט מכיר את עצמי. אני לא יכול לשרוד כ"כ הרבה ימים בלי תאווה.
מחכה לפיצוץ.
אה, וראיתי היום פרק אחד.

יהודה,

הזדהיתי מאוד עם נושא הטלוויזיה יש לי את אותה הבעיה, לכן אני חוסם כל אפשרות של צפייה בטלוויזיה וגלישה באינטרנט - גם רימון מסוכן עבורי. כמובן שאני מחזיק פלאפון כשר. אין לי ברירה אחרת - אני פשוט חסר אונים! ואני לא סתם מדקלם לך את משפט המפתח של תכנית 12 הצעדים.
כל דבר שיכול לעורר את המחלה שלי אני בורח ממנו כמו מאש.

בן

שלום
היום היה לי יום קשה.
אחרי תשעה ימים של נקיות, הרגשתי היום חזק את הצורך בשימוש.
חלמתי בלילה כמה חלומות של תאווה. באחד מהם כבר אוננתי עד הסוף והצטערתי על זה.
שמחתי לקום ולגלות שזה היה רק חלום, אבל הייתי מגורה.
הרגשתי שהיום אני נופל. אין לי סיכוי יותר.
התקשרתי לחברים,
ביקשתי עזרה.
עשיתי מה שאמרו לי.
העסקתי את עצמי.
הכנתי ארוחת צהריים.
גם סלט, כדי שייקח לי יותר זמן.
אחרי צהריים שכבתי במיטה לקרוא ספר.
זו עמדת מוצא מסוכנת, ממנה הגעתי כבר הרבה פעמים לשימוש.
התאווה התגברה, התעלמתי ממנה, המשכתי לקרוא.
בשלב מסוים פתאום לא הבנתי למה לא. שיפרתי תנוחה במיטה לקראת אוננות, וראיתי פתאום שאני מאחר למנחה.
מנחה. שיעור. ערבית.
מערבית ישר לטלפון.
מספר לחבר שאני חסר אונים.
הוא אומר להתקשר לעוד חברים.
עוד חבר.
יורד אתו על הברכיים. מתפלל לא-להים שאצליח להתחבר אליו. למצוא בו מה שאני מחפש בתאווה.
תפילת השלווה.
הרגשתי מבוזה. כ"כ חלש.
צריך להתקשר לחברים, לספר להם כמה שאני צריך עזרה.
התקשרתי לעוד חבר.
שיתפתי בקושי. אני רוצה להיות חזק. לא כ"כ חלש.
בכיתי.
הוא הזכיר לי עד כמה עזרו לי כל הפעמים בהם הייתי חזק.
אמר לי שלהודות בחולשה זה עצמו חוזק גדול.
פתחתי אתו מעגל לעוד רבע שעה.
(חשבתי שאני יכול יותר מרבע שעה, אבל הוא אמר לי שזה מה שעבד לו, היה לי קשה להסכים)
אח"כ חצי שעה.

שבע בערב, הקטנים במיטות, ההורים בקניות, אח אחד מכין שיעורים בסלון.
הולך לצפות בפרק מסדרת טלוויזיה.
משום מה, זה בדיוק הרגע שהספונסר בחר לחזור אלי.
(חיפשתי אותו כמה פעמים במשך היום)
'תמחק את הסרט, אתה לא רואה אותו בשעה כזאת'.
מה אני אעשה עכשיו?
'תכתוב צעד ראשון'
אז ישבתי וכתבתי (שוב) צעד ראשון.

אני עכשיו בדרך למיטה.
היום הזה עבר עלי בנקיות לא בזכותי.
תודה לכל החברים שעזרו לי.
מתפלל ללילה נקי.